בגיל 18 תמיר גרינברג עוד לא היה הכוכב הבא, אבל הוא כבר חשב שיש לו כרטיס טיסה לירח. "הוצאתי שיר בשם I Was Made to Love Her", הוא נזכר, "ופתאום שמו אותו באתר אמריקאי גדול ואפילו בתוכנית טלוויזיה של אמנים צעירים. ואז פנו אליי מהערוץ BET, בלאק אינטרטיימנט טלוויז'ן, רצו שאופיע בטקס הפרסים שלהם. זה מגה-ביג עכשיו, אז בגיל 18 זה בטח היה מגה-ביג. הם גם רצו להחתים אותי בפרויקט שהשתתפו בו קנדריק לאמאר וג'יי קול, כולל טור משותף של האמנים האלה. קנדריק של אז לא היה קנדריק של היום. ואז בסוף החליטו לקחת איזה קרוב משפחה של מייקל ג'קסון במקומי. עד היום אני לא יודע למה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ואתה כבר הכנת הכול.
"שלחנו כבר ויזות. היו כרטיסים לניו-יורק לי ולאמא שלי. והכל על סמך שיר אחד ביוטיוב. ברגע האחרון אמרו לנו, החלטנו ללכת על מישהו אחר. נהיה בקשר".
אכזבה?
"ברור. זה היה מטורף. אבל זה חיזק לי את הביטחון. אמרתי, 'בואנה זה לא סתם לייבל שהתעניין בי'. זה הבית של המוזיקה של מה שאני עושה. אם הייתי ככה קרוב, פעם הבאה אני אפגע. גם היום אני מאמין בגישה הזו".
"מאמין" זה אנדרסטייטמנט בהקשר של גרינברג, תופעה שלא הייתה כמוה במוזיקה הישראלית זה שנים. מאז נינט טייב קשה לחשוב על אמן שרק זכה בריאליטי, לקח את הזמן עד שהוציא שיר מקורי, ובכל זאת סחף אחריו קהל של אלפים. למעשה, אחרי הניצחון הכי שקוף בתולדות "הכוכב הבא", לגרינברג לא היה אפילו פנאי לחגיגות. "הלכתי הביתה, ישנתי", הוא מפטיר, "הייתה הופעה למחרת".
וב"הופעה" הוא לא מתכוון לערב פלייבקים יחד עם שאר הפיינליסטים מול ועד עובדים. גרינברג, אז כאמור ללא שום חומר מקורי שהתנגן מחוץ לאוזניים של חוג המכרים שלו, פשוט מילא שוב ושוב אתרים מכובדים כמו גני יהושע בתל-אביב. הרבה אחרי שהמצלמות נעלמו, הקהל חיפש את הקול המחוספס, השואו הכריזמטי, התלבושות המרהיבות ואת החיבור האותנטי של זמר ישראלי לעולמות הסול, ה-Fאנק וה-R&B. לא פלא שגרינברג השתדרג במהירות שיא להיכל התרבות בת"א, לאמפי שוני בבנימינה, לחימום של מארון 5, ובשבוע הבא הוא יופיע בטקס פתיחת המכביה. ואחרי כל זה, מבחינת הרדיו ושירותי הסטרימינג, כל הרפרטואר המקורי שלו גדל בשני שירים בלבד: Better הסוחף שזכה להצלחה גדולה והשיר החדש והיפה, Into The Night, שכבר מתמקם גבוה בנתוני ההאזנה.
בספטמבר גרינברג יסגור שנה מטאורית בזאפה לייב פארק של ראשון-לציון עם הופעת ענק (הגדולה ביותר שלו עד היום) שבה יארח את נינט, נטע ברזילי וזה לא הסוף. "בהתחלה אמרתי להפקה, שגני יהושע נראה לי קצת מוגזם. הם אמרו: מאמינים שיהיה בסדר. אחרי פחות משעתיים מתקשרים אליי בצרחות, אומרים לי נגמרו הכרטיסים, צריך לפתוח עוד הופעה. קמים בבוקר, שלושה סולד-אאוט, כמעט 4,000 איש".
והרפרטואר שלך שהם מכירים זה קאברים.
"היו שני שירים מקוריים בתוכנית, אבל נכון. מצד אחד הייתי בשוק, אבל מצד שני אמרתי, יש עכשיו עבודה. למזלי הקמתי הרכב חדש בקורונה. אותם חבר'ה ניגנו איתי ב'הכוכב הבא' ומנגנים איתי עד היום. מה שמדהים זה שיש אנשים שמגיעים שוב ושוב ושרים בהופעות שירים שלי שלא יצאו, שזה בכלל מטורף. בסוף התוכנית חשבתי, 'אולי אצליח לסגור הופעה'. לא חשבתי שיהיה ככה".
"ניגנתי למנהל של קניה ווסט בפנטהאוז של מפיק שעבד עם קניה, ביונסה, מדונה, ג'יי-זי, דרייק. אבל גם אם אתה חותם עכשיו בחברה הכי גדולה בעולם זה לא באמת קורה אם המוזיקה לא קורית. אני מספר סיפורים על מפיקים ענקיים, חוזים והחתמות, אבל כל זה לא משנה"
מה השתנה?
"שכולם מכירים אותי ברחוב. היום היה משהו הזוי. יצאתי מהבית, הולך ברחוב והרחוב די צר. פתאום אוטו דופק אחורה, נוסע רוורס, אבל מלא, אני מופתע. אישה יוצא מהאוטו, בת 50 לדעתי או יותר, ובאה ומחבקת ומנשקת אותי. חיבקתי בחזרה. לא עצרתי. מה אני אעשה?"
Tamir Grinberg - Better
השאלה איך נשארים על הקרקע עם זה.
"פשוט להתעסק במוזיקה".
זה מובן. אבל איך באמת עושים את זה.
"משמעת. בסוף זה בראש של הבן-אדם. אני קם כל יום ואומר מה אני כותב היום. אני כל החיים כותב. יש לי מחברות שבהן אני כותב מחשבות, שירים, סיפורים, הכל. בגיל שמונה כבר אירגנתי לעצמי את הלו"ז. שש: קם בבוקר. שש וחמישה: מצחצח שיניים. שש ועשרה: אוכל. איש קשה קצת. לפני שנתיים התחלתי יומן, והכרחתי את עצמי לכתוב כל לילה: מסע של מחשבות, השתפרות, גם אישית וגם מקצועית. אבל גם יש לי פסיכולוגית שאני הולך אליה פעם בכמה זמן. אני בא אליה מסודר עם רשימה, היא עוזרת עם רעיונות ואני כותב את זה. הלכתי אליה בפעם הראשונה בגיל 19 והייתי אצלה פחות מעשר פעמים".
לצד כל היכולות שגרינברג הביא ל"הכוכב הבא", הייתה לו גם תכונה אחת חריגה בז'אנר: צריבות רבות של אכזבה בבשר. הרי הוא בכלל הגיע לתוכנית רק אחרי שניסה את מזלו גם בלוס-אנג'לס וגם בניו-יורק, שם תמיד הרגיש שהוא ניצב רגע לפני הפריצה, עד שהמציאות נתנה לו כאפה. ואז עוד אחת. ועוד אחת.
ב-2016, למשל, הוא חזר לישראל אחרי שלושה חודשים בניו-יורק, שבהם הקליט ארבעה שירים ולא קרה עם זה כלום. גרינברג היה אז צעיר אחרי צבא, שכבר הבין לאן המסלול שלו בחיים אמור לקחת אותו, רק שאף אחד אחר עוד לא הבין את זה. ואז, בספטמבר של אותה שנה, הוא הופיע בפסטיבל חשיפה שבו התארח סימור סטיין, מגדולי המנהלים בעולם, שהחתים את מדונה וגילה גם את הראמונס, טוקינג הדס והפריטנדרס.
"לא היו לי שום ציפיות", הוא משחזר, "ידעתי שהוא בקהל אבל לא חשבתי שייצא מזה כלום. הופעתי עם הרכב ואני קולט שיש באזז. אמרו לי, תעשה עוד הופעה, רק פסנתר, והביאו את סימור במיוחד. ואז אמרו לי, רוצים עוד הופעה לכל מי שלא הספיק לראות אותך מחברות תקליטים גדולות ועוד אנשים חשובים. ואז סימור אמר לי, אני מטיס אותך ללוס-אנג'לס, רוצה שתנגן לחברת וורנר. נסעתי לבד לגמרי.
"אני מגיע לבניין המיתולוגי של החברה, כולו עשוי עץ. משמאל תמונה של פרינס, מימין אריק קלפטון. מכניסים אותי לחדר ענק עם פסנתר כנף ואני מחכה. פתאום מגיעים בערך 150 איש ומתיישבים מולי. שרתי ארבעה שירים, נתתי את כל הנשמה. הם סיימו, הלכו, השאירו מתנה, חבילה ענקית של אלבומים מכל השנים. אחרי שעה נכנסים 13 מנהלים, שכולם באים לשמוע אותי ולראות אם הם רוצים לעבוד איתי או אני איתם. בינתיים עשיתי פגישות ובניו-יורק פגשתי את המנהל של קניה ווסט, איזי, שהייתה אופציה לעבוד איתו. ניגנתי להם פסנתר בפנטהאוז של מייק דין, מפיק שעבד עם קניה, ביונסה, מדונה, ג'יי-זי, דרייק".
אתה עכשיו מנגן מול איש שעובד עם מדונה וביונסה.
"אדרנלין בשמיים. אבל בגלל שעברתי אכזבות, אני יודע לא להתלהב יותר מדי. גם אם אתה חותם עכשיו בחברה הכי גדולה בעולם זה לא באמת קורה אם המוזיקה לא קורית. אנשים רודפים אחרי דילים, אבל בסוף מה שעובד הכי חזק זה המוזיקה. אני מספר סיפורים על מפיקים ענקיים, חוזים והחתמות, אבל כל זה לא משנה: חזרתי לארץ לשמונה חודשים, חיכיתי לוויזת אמן, לא ידעתי מה ילך. זה היה מאוד מתסכל. אתה מתכנן דברים מטורפים ולא יכול להיות שם בגלל ויזה. אבל בסוף זה קרה. התחיל מסע מטורף, שנתיים בלוס-אנג'לס ועוד שנה בניו-יורק".
לבד? בת זוג?
"הייתה בת זוג בישראל והיינו במערכת יחסים מרחוק, אבל אחרי כמה זמן הבנו שהיא לא תעבור ואני לא אחזור, אז סיימנו. תקופה לא קלה. אתה לא מכיר אף אחד חוץ מהמנהל שהוא בן 60 ומשהו, ולא בדיוק יכיר לך אנשים בגילך או ייצא איתך בלילה. לקח זמן גם להסתגל לדירה קטנה בלוס-אנג'לס בגודל של שולחן, אבל עם נוף לכל העיר. בדיעבד הייתה החלטה לא מדהימה ללכת לשם: אזור מבודד, אני והשועלים. כולם בבתים פרטיים על ההרים, שעה ומשהו לרדת ברגל עד שאתה מגיע לקנות חלב. הבדידות הייתה חבר טוב שלי".
היה רגע שבירה?
"רק בסוף השנתיים. אמרתי חבר'ה, תהיו בריאים, ביי לכולם, ביי ניהול, ביי מוזיקה".
ביי מוזיקה?
"במידה מסוימת כן. לא היה לי כיף ואמרתי שאם לא כיף לי אז אין טעם. הרגשתי שהניהול שם דוחף אותי למקומות לא נכונים. לא מצאתי את עצמי בעיר או מוזיקלית. רצו שהמוזיקה שלי תהיה יותר פופית. גם העיר, לא היה לי טוב בה. עיר מוזרה, הכל רחוק, צריך לנסוע מלא. כל דבר היה קשה".
אולי זה מה שצריך להקריב.
"זה היה יותר מדי. צריך לתת מעצמך אבל לא לאבד את עצמך. חלק מהשירים שהייתי משמיע אמרו לי זה לא מספיק כזה ולא מספיק כזה והורידו אותי משירים שהיום אני חושב שהם מגניבים לאללה. אתה מביא עוד שיר ועוד שיר והם לא מרגישים שאלה הם השירים הנכונים. אבל אולי לא השמעתי את זה לאנשים הנכונים. אתה חייב להיות מאוד כן עם עצמך בסוף, וכשאתה הולך לישון תשאל אם עשית את המיטב עם עצמך. החלטתי שאני עובר לניו-יורק".
"הייתה תקופה לא קלה בלוס-אנג'לס. אתה לא מכיר אף אחד חוץ מהמנהל שהוא בן 60, שלא בדיוק ייצא איתך בלילה. לקח זמן גם להסתגל לדירה קטנה בגודל שולחן. בדיעבד הייתה החלטה לא מדהימה ללכת לשם: אזור מבודד, אני והשועלים. שעה ומשהו לרדת ברגל עד שאתה מגיע לקנות חלב"
גרינברג כבר הרגיש, שוב, שהדברים מתחברים: הרכב חדש, אנרגיות חיוביות והקלטות שנקבעו ליום ראשון, 15 במרץ, 2020. "דיברתי עם אבא שלי כמה ימים קודם ואמרתי שאני לא יודע אם יש מספיק זמן. קלטתי שמשהו עומד לקרות. קראתי על מה שקורה בסין וחשבתי, זה הולך להיות חזק. בינואר כבר קניתי מסכות ב-54 דולר לחבילה. צחקו עליי ובסוף נתתי לכולם מסכות לטיסות. ב-12 במרץ אמרתי, את ההקלטות נעשה בזמן אחר. התעוררנו בבוקר והתחילו לסגור את השמיים. אמרתי תהיו בריאים, היום הביתה. חזרתי לארץ. הכל נעצר. אבל כל העולם נעצר".
שוב אכזבה.
"עבדתי כל כך קשה, לימדתי פסנתר ושמרתי על ילדים ולימדתי עברית כדי להתפרנס ולגור לבד. פתאום הגעתי לפה לבידוד, לדירה של אמא שלי בתל-אביב. ישבתי חצי שנה, כתבתי מאות שירים, ואז קיבלתי את ההצעה מטדי הפקות".
Tamir Grinberg - Into the night
הטלפון מהפקת "הכוכב הבא" הפתיע אותו בערך כמו הידיעה שצריך לשלם בסוף ארוחה במסעדה. "זו הצעה שהגיעה מגיל 15, כל שנה", הוא מספר. "פגשתי את טמירה ירדני ויואב צפיר כשהייתי בן 19. אף פעם לא רציתי. מה הקשר שלי לזה? תחרות מוזיקה? הזוי. אבל אחרי ניו-יורק משהו בבטן אמר לי שזה הדבר הנכון. העולם בקורונה, אין הופעות, יש טלוויזיה. אמרתי לעצמי, אני עושה את זה בתנאי שכל מה שאנגן בתוכנית הוא אותה מוזיקה שאני אנגן גם אחריה".
ובסוף זה גם פרס גבוה ועכשיו יש גם פרנסה. אפשר לקנות הכול?
"תשמע, לא הכל. אבל להתפרנס בכבוד ממה שאתה אוהב. זה כל מה שמוזיקאי יכול לבקש".
על מה אתה מוציא את הכסף?
"בעיקר להשקיע במוזיקה, לגלגל חזרה. שיעורי פסנתר".
מה עם דירה למשל?
"מקווה שתהיה לי את ההזדמנות לקנות. לגמרי. שמע, אני עוד לא ביונסה".
הוא בן 27, נולד בתל-אביב וגם גדל בה. אביו שמוליק היה יזם נדל"ן שהפך לנהג מונית. אמו אסנת היא מעצבת תאורה ורהיטים. יש לו אחות קטנה, ויחד הם הפכו את הבית לתיאטרון פרטי: "מזמינים את ההורים לחדר, יש כיסאות ויש במה", נזכר גרינברג, "לא שרתי אז, יותר חיקויים. אמא הבינה שיש משהו שכנראה צריך לפתח ורשמה אותי לכיתה א' בבית ספר לאמנויות. זו הגאונות שלה".
אבל בכלל התחלת בשחייה.
"אבא שלי שוחה כל יום. הוא הכניס אותי לזה בגיל חמש. אחר כך התחלתי להתחרות במכבי ת"א, הכי חזק בחתירה וגב. אבא היה אוסף אותי מוקדם מבית הספר לאימונים. אני לא רוצה להגיד את זה, אבל יש לי מדליות".
כלומר לא זכית רק ב"הכוכב הבא".
"אליפות תל-אביב כל שנה, מגיל שמונה עד 14. אבל אז נקעתי את הקרסול אחרי שנפלתי בבית הספר. לא יכולתי להשתתף באליפות של אותה שנה וזו כבר הייתה הדרך החוצה. זה נהיה בדיוק לפני השלב של לשחות מבוקר עד ערב. הבנתי שזה או שחייה או אמנות. היה ברור שהגיע הזמן של השחייה להיגמר".
בגיל עשר, במסגרת אירוע פורים בבית הספר, גילה שהוא יודע לשיר, אבל עדיין הכיוון שלו היה אמנות פלסטית. זאת גם הייתה המגמה שלו בתיכון "תלמה ילין", אבל במקביל החיידק המוזיקלי התחיל לקנן עד להתפרצות. "בכיתה י' הקמתי הרכב. אבא שלי אמר שיש לו חבר באולפני אבי רוד באנגליה ושאקליט כמה שירים ואשלח. הקלטנו ושם התחלתי להבין שזה הכיוון".
ומה עם אבי רוד?
"לא יודע אם זה הגיע אליו בכלל. פשוט המשכנו להופיע ולהקליט. הייתה מלחמה מאוד גדולה בין האמנות למוזיקה, מלחמת זמנים. למדתי שאי-אפשר לעשות ב-100 כמו שאני רוצה. זה מצחיק: הזמינו אותי ל'תלמה ילין' לפני כמה שנים לתת הרצאה על מוזיקה. אמרתי, 'חבר'ה, אני בכלל לא הייתי במגמת מוזיקה".
בגיל 15 חווה לראשונה טעם של קהל רחב, כשהופיע באירוע "רוק עצמאות" מול עשרת אלפים איש. "היה מדהים, אני לא זוכר רגע מזה", הוא אומר.
מה עושה חשיפה כזו בגיל 15?
"יכול לטלטל, כן. זה שם אותי במקום אחר פתאום כבן-אדם. לא הייתי רגיל להיות מוזיקאי או מישהו שמופיע. אז היה מעניין, אבל אני הייתי קודם כל מרוכז במוזיקה. לטוב ולרע לא שם לב לדברים שמסביב".
מתי הבנת שאתה זמר מעולה?
"תנסח ככה שיהיה לי יותר קל לענות".
אוקיי, מתי הבנת שאתה באמת יודע לשיר?
"קצת לפני 'תלמה ילין' הבנתי שאני יכול לשיר סבבה. עם הזמן הבנתי שאנשים אוהבים את השירה שלי. שמע, אני שמח עם מה שקיבלתי. אף פעם לא עשיתי פיתוח קול, שום דבר. אתה אומר שאני זמר מעולה? זה מספיק. מה אני ארים לעצמי".
גרינברג עוד ויתר על מלגה יוקרתית בחו"ל כדי לשרת בצבא כמוזיקאי מצטיין. אבל בגיל 19 נחתה על המשפחה טלטלה, כשההורים החליטו להתגרש. "זה לא קל ולא נעים, לא משנה באיזה גיל", הוא אומר. "בסוף אני רוצה שלהורים שלי יהיה הכי טוב ואני חושב שזה עשה להם סבבה, כל אחד בדרך שלו. זה כואב, לא משנה מתי. רציתי להיות שם בשבילם. ועד היום הם שם בשבילי".
את השיר החדש שלך, Into The Night, כתבת על היחסים עם אבא.
"יש לנו קשר מאוד מיוחד. הוא היה מתקשר אליי עשר פעמים ביום וחשבתי שאולי אעבור לאמריקה וזה ישתנה. לא שינה שום דבר, למרות עשר שעות הבדל. שמע, הייתי שם הרבה לבד, במיוחד בהתחלה, אתה לבד בבית ואין לך עם מי לדבר ועם מי לצאת ומתקשר לאבא לדבר איתו. בסוף אתה צריך מישהו שישמע אותך".
והוא גם נתן שירים שלך לנינט, כשהסיע אותה במונית. איך אתם מאז "הכוכב הבא"?
"נהיה לנו קשר נורא טוב מאז, קשר אישי. עצות? היא נותנת מלא. הרוב ביני לבינה. יש משהו בלפגוש אותה ולראות את הדרך שעשתה, להתייעץ איתה, להופיע איתה ולראות איזו זמרת מטורפת היא. אתה לא בקשר עם השופטים בזמן התוכנית ונינט הייתה לצידי כל הדרך, וסוף-סוף יכולתי לדבר איתה על התהליך והיא נתנה לי ביטחון בדרך הזו. עכשיו הוצאתי שיר והיא פירסמה פוסט. זה שהיא בכלל באה לכבד אותי בצורה כזו, זה לא מובן מאליו. אני כל פעם מלקט עוד מידע ולומד עוד קצת ותמיד לשבת איתה זה משהו מיוחד בשבילי".
4 צפייה בגלריה
''נהיה לנו קשר נורא טוב מאז. היא נותנת מלא עצות''. נינט טייב
(צילום מתוך "הכוכב הבא" )
לפני חודש גרינברג יצא מהבית של אמו, שם התגורר בשנתיים וחצי מאז שחזר מניו־יורק. "רק אז הבנתי שאני נשאר בארץ", הוא אומר. "הרי היה לי כרטיס חזור לניו-יורק ולא השתמשתי בו. אז עשיתי שיפט בראש ועברתי לנווה צדק".
ואיך עד עכשיו?
"פעם ראשונה שקניתי אוכל לעצמי. הכל יותר טעים מאמריקה".
זה אומר שנטשת את החלום הבינלאומי?
"אני לא חייב להיות בניו-יורק כדי ששיר יהיה גדול שם. כבר הגעתי בשנה שעברה להופיע בארה"ב ואגיע גם השנה. יש דיבורים עם כל מיני חברות גדולות ואני מקווה שהחוזה בדרך. החלום הזה בועט".
עד כמה אתה חם על זה?
"אני כן רוצה את זה אבל אין לי מטרה כלשהי. יש חלומות. זה כמו בשחייה: הדבר הכי גרוע זה להסתכל לצדדים, על המתחרים, כי אתה מאבד זמן. אם תתחרה בשעון אתה יכול לנצח את כל העולם".
ועד אז, לפחות יש אהבה: גרינברג כבר כמה חודשים בזוגיות עם כרמל זורע, שהתמודדה אף היא ב"הכוכב הבא" לצד הזוכה וכיום היא זמרת בהרכב שלו. "לא בדיוק היה דייט ראשון, אגב", הוא מגלה, "רק בדיעבד ידענו שזה דייט. היא גרה בחיפה אז והגיעה לתל-אביב ליום ההולדת שלה, ונפגשנו לקפה. שוב לא בדיוק דייט. ואז לא התראינו חודשיים בגלל העומס של 'הכוכב הבא'. אחרי הגמר הזמנתי אותה להרכב ובחזרות התחברנו שוב".
אהבה?
"כן".
לא תמיד פשוט לעבוד יחד.
"לנו סבבה. אני מאוד שומר על זה מקצועית כשאנחנו בהרכב, עושה הפרדה. מתייחס אליה כמו שאני מתייחס לכולם. בכוונה. לא רוצה שאחרים ירגישו רע והיא יודעת את זה. דיברנו על זה שאני חייב להיות פייר. וכרמל, בת 21 אבל מגה-בוגרת, מבינה עניין. והיא גם מבינה שזה יכול להיות לא קל ולכן מתנהגים הכי מקצועי. ואחרי ההופעה אנחנו הולכים הביתה, ושם אנחנו זה אנחנו".
אם חושבים יותר רחוק, זה שתי קריירות בבית.
"כרמל שחקנית, מופיעה בכמה סדרות טלוויזיה והיא שחקנית מעולה, ומדהים לעבוד איתה. גם לי זה יחסית חדש, אז אני לא יודע לענות על השאלות האלה עדיין".
ואיך היא מסתדרת עם המעריצות?
"אני נושא בחלק הזה לבד. היא מבינה שזה חלק מהדבר ובסוף מה שמשנה זה היא ואני ומה שיש בינינו ולא כל הרעשים".
חייבים לדבר על הבגדים שלך בהופעות. זה קטע שלא רואים בארץ כל כך.
"תמיד אהבתי בגדים, בסוף זאת צורת אמנות. אני מרגיש בבטן איזה צבע אני רוצה להופעה הבאה. אתה לא יכול לעלות עם ג'ינס וטישירט".
שלמה ארצי יתווכח איתך.
"כן, אבל זו האמירה שלך. גם דיוויד בואי עלה פעם עם סווטשירט, אפילו לא טישירט. נראה כאילו הוא קם מהמיטה. אבל זו הייתה האמירה שלו. אסור סתם לעלות לבמה, אתה מבין? אולי יום אחד אעלה עם ג'ינס וטישירט, אבל זה מה שאני ארצה להגיד".
מתי הלכת לקצה?
"באירוע של מיקרוסופט לבשתי בגד של המעצבת שחר אבנט. כמו שמלת כלה קצת שקופה. הרגשתי מצוין".
פורסם לראשונה: 07:11, 08.07.22
