ארז תדמור הוא אחד הבמאים הפוריים בקולנוע הישראלי. בשני העשורים האחרונים הוא ביים שמונה סרטים באורך מלא, מספר סרטים קצרים (מתוכם שניים עם הבמאי זוכה האוסקר גיא נתיב שאחד מהם, "זרים", גם הפך לסרט ארוך בבימוים), וסרט תיעודי על ג'וזי כץ. הקולנוע שלו עשוי במיומנות, זוכה לרוב להצלחה (ע"ע "סיפור גדול" שביים במשותף עם שרון מימון, "הבן של אלוהים" שאף אותו כתב וביים עם נתיב, ו"בחורים טובים" שהיה לאחד הלהיטים המפתיעים של השנים האחרונות), ועוסק בדרכו הדידקטית אך לא מעיקה בסוגיות הלקוחות מהמציאות הישראלית בהם הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פיגועי התאבדות ושחיתות מוסדית.
ילדים של אף אחד אחד - טריילר
יש משהו משמח בעובדה שתדמור הוא במאי עסוק. הקצב שלו תואם את הקולנוע ההוליוודי, וסרטיו נשענים לרוב על נוסחאות שפועלות היטב במסגרת הפופולרית. כזה הוא גם סרטו החדש, "ילדים של אף אחד", שנדמה על פניו כאילו הוא מזוהה עם הקולנוע החברתי של האחים דארדן הבלגיים, אבל בעצם פועל כמלודרמה המזכירה לעיתים סרטים אמריקנים שעוסקים בקיפוח ובפריפריאליות. אין בכך, כמובן, כל פסול, שכן סרטו של תדמור (שצולם עוד לפני "בחורים טובים") אינו מעורר אותה תחושה של אי נעימות המלווה צפייה בקולנוע אסקפיסטי ומחניף קהל - וזאת מהטעם הפשוט שהוא לא חותר אל עבר happy end מלאכותי.
4 צפייה בגלריה
לא חותר אל עבר happy end מלאכותי. מתוך "ילדים של אף אחד"
(צילום: עמית יסעור, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
בפאתי נווה צדק שבתל אביב שוכן בית מחסה לנוער בסיכון שמנהלת פיה טובה בשם מרגלית (תיקי דיין). אין לנו מושג לגבי הרקע שלה ושל הבית שהקימה, על אפם ועל חמתם של רשויות הרווחה, אבל גדלים בו נערים שזהו הסיכוי האחרון שלהם לפני הכלא או אף גרוע מזה. שני האנשים היחידים שמסייעים על ידה הם אלברט (יעקב כהן), עורך דין הנאבק בניסיונות לפנות את הבית לטובת הקמת בניין יוקרה, וג'קי רונן (רועי אסף) שגדל בבית מנערותו ומשמש עתה כאב הבית (האם יוצרי הסרט בחרו במודע בשמו של המסעדן הישראלי המיתולוגי שהביא בשנות ה-80 לארץ את בשורת הקולינריה היפנית והלבנונית?). מרגלית עצמה היא אישה קשוחה ורחמנית, המחזיקה את בית המחסה בקושי ומנסה לעזור לנערים למצוא את דרכם אל החברה "הנורמטיבית" שדחתה אותם.
כ-20 דקות אל תוך הסרט קורה דבר דרמטי ובעקבותיו דבר דרמטי לא פחות שבו מעורב ג'קי. לא נחשוף כמובן, אך נציין שבית המחסה עומד על כן בסכנת סגירה, וג'קי כך נדמה, הוא היחיד שיכול להצילו. לפתע מוצא עצמו הבחור הזה, שמתגורר במכולה בחצר שהפך לבית (עם רמזור בכניסה ולוחית רישוי על הקיר), מעין דימוי של בית שאינו ממש בית, כלומר קבוע, נדרש לדאוג לנערים לארוחה חמה, עזרה בשיעורים, שתדלנות בלשכת הגיוס וחילוץ מהמשטרה. דמות נוספת היא עובדת סוציאלית צרפתייה (אורנלה בס) שנוכחותה החקרנית נתפסת בתחילה כאיום על ניסיונות ההישרדות של ג'קי.
4 צפייה בגלריה
חלק ניכר מכוחו של הסרט נובע פשוט מהלוקיישן. מתוך "ילדים של אף אחד"
(צילום: עמית יסעור, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
סיפורו של בית המחסה מבוסס על מקום שהיה, ושבו גם נערכו צילומי הסרט. ואכן, חלק ניכר מכוחו של הסרט נובע פשוט מהלוקיישן הזה, שנראה קצת כמו מקום מהאגדות שנועד לגונן על נערים שנפלטו מהחיים שמחוצה לו. תדמור והצלם עמית יסעור מצליחים להעניק למקום הזה אישיות משל עצמו. תורמים אף המוזיקה והשירים בסגנון קברטי שמבצע שולי רנד והלחינו פרנק חיים אילפמן ועומר הרשמן. עם זאת, ישנן כמה בעיות תסריטאיות שפוגמות בתוצאה הסופית. ראשית, העובדה שסיפוריהם של הנערים בסיכון נותרים מדיי בשוליים. אז, כן, ישנו אחד שחולם להתגייס לצבא (ג'רמי פינטו המרשים), ואף נוקט בצעד קיצוני כאשר זה דוחה אותו. אבל חוץ ממנו, שאר הדמויות הן בגדר תפאורה בלבד, והתסריט בוחר להתמקד במאבקו חסר הסיכוי של ג'קי להצלת בית המחסה.
בעיה נוספת קשורה לעמדה של הסרט כלפי הסיפור והדמויות שבמרכזו. לכאורה, נפשנו אמורה לצאת אל הנערים שעומדים לאבד את המקום היחיד שבו למישהו אכפת מהם. ג'קי אפילו מגיע אל בניין היוקרה שבו מתגורר ראש העיר כדי לעמת אותו עם החלטת העירייה לאפשר את פינויו של בית המחסה - וישנה שם סצנה משעשעת שבה הוא מנסה לשווא לחמוק מהשוטרים שמגיעים כדי לעצור אותו, אבל במלוא הכנות קשה להתרשם שהבית הזה הוא האופציה היחידה שעומדת בין הנערים ובין חיי הפשע. אולי זה משום שדמותה של מרגלית נותרת מעומעמת, ולא לגמרי ברור כיצד הפך הבית למה שהוא, ואולי זה משום שיוצרי הסרט מסתפקים בכך שהם אומרים לנו את זה אבל לא באמת מבהירים מדוע שירותי הרווחה המוסדיים אינם מהווים אופציה הולמת לא פחות.
4 צפייה בגלריה
נחוצה מידה לא מבוטלת של תעוזה להוציא אל האקרנים סרט כזה. מתוך "ילדים של אף אחד"
(צילום: עמית יסעור, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אבל אפשר לסלוח לסרט על הפגמים האלה, בעיקר משום שעולה ממנו תחושה של כנות. כך, למשל, דמותו של ג'קי אינה מוצגת כאיזה מלאך מחוספס שמבקש לגונן על הנערים בסיכון. כלומר, כן, זה מה שהוא עושה, אך ניכר - בעיקר בזכות הופעתו המצוינת של אסף - שהדמות הזו מונעת מבלבול קיומי ואפילו מחוסר מחשבה תחילה לגבי תוצאותיה של פעולה קיצונית שהיא מבצעת וקשורה במרגלית. הבלבול הזה ניכר במיוחד באותה סצנה במגדל שבו מתגורר ראש העיר, ושבמהלכה קופץ ג'קי לבריכה כדי להימלט מרודפיו, מבלי להבין שזו לא בדיוק הדרך הכי יעילה לעשות זאת.
4 צפייה בגלריה
המוזיקה והשירים בסגנון קברטי שמבצע שולי רנד והלחינו פרנק חיים אילפמן ועומר הרשמן תורמים לסרט. מתוך "ילדים של אף אחד"
(צילום: עמית יסעור, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אסף, שגם כתב את התסריט יחד עם תדמור (זהו התסריט המשותף השני שלהם אחרי "בשורות טובות"), משכיל להלך על הקו הדק שבין דמות נחושה, ועל כן ראויה להערכתנו, ובין אמביוולנטיות מוסרית ואפילו פסיכולוגית האופפת את מעשיה. נחוצה מידה לא מבוטלת של תעוזה להוציא אל האקרנים סרט כמו "ילדים של אף אחד" בעיצומם של הימים האלה. אבל אולי זהו גם איתות על הרצון לחזור לאיזשהו סוג של שגרה קולנועית - כזו שמתבוננת באותה מציאות הישראלית שרבים מעדיפים לחלוף על פניה, כמו על פני הבית ההוא בקצה שכונת נווה צדק.
