כן, זה אני. אחרי 20 שנה אפשר כבר להודות: מעולם לא צפיתי בסרטי "שר הטבעות". מעולם, כלומר עד עכשיו. עד שהתבקשתי לצפות בהם לרגל עלייתה המחודשת של הטרילוגיה לאקרנים, ולרגל חגיגות ה-20 להקרנת "שיבת המלך", הסרט החותם אותה, מ-2004. הנה גם הסתייגות: נכחתי בהקרנת העיתונות של "אחוות הטבעת", אבל כל מה שזכור לי ממנה הוא שלא התרשמתי במיוחד. עד כדי כך, שכאשר ניסיתי להיזכר בסרט – לא זכרתי ממנו דבר, למעט כריסטופר לי בתחפושת אחמד יאסין. הנה עוד הסתייגות: צפיתי בשעתו בקולנוע בגרסה המצוירת של ראלף באקשי. גם ממנה לא זכרתי דבר, למעט הכרזה שעליה התנוסס הרב-מג גנדלף אוחז בחרב אימתנית שעיטרה את לוח המודעות של קולנוע "פריז" המנוח.
"שר הטבעות: אחוות הטבעת",
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
אין לי חיבה יתרה לסרטי פנטזיה, וזו אחת הסיבות שאני מעדיף שלא לבקר אותם. בודדים בלבד אהבתי, וגם אותם ביים טרי גיליאם לפני 40 שנה ויותר. מעולם לא עניינו אותי קוסמים, מכשפות או אורקים. לא שהתפריט הקולנועי שלי מתבסס על דיאטה של בני תמותה בלבד החיים בכפרים או בערים קיימות, אבל דרקונים ויצורים מכונפים למיניהם מעולם לא באמת רגשו אותי. הצפייה, על כן, בשלושת סרטי "שר הטבעות" – שהם בעצם סרט אחד בן למעלה מתשע שעות – לוותה בהתפעלות מההישגים הטכניים, מסצנות הקרב הספקטקולריות ומהעושר החזותי, אבל גם באדישות מסוימת. אין כאן באמת דמויות מעניינות מבחינה פסיכולוגית ורגשית. למעשה, הדמות האנושית היחידה היא דווקא גולום, והיא כמדומני היחידה – motion capture ככל שתהיה – שחשתי את הממד הטרגי בה. דמות שמייצגת תכונות אנושיות כל כך שבצורה קיצונית עלולות להוציא ממך רוע מזוקק שקשה להתכחש לו.
איני בקיא בכתביו של ג'.ר.ר. טולקין (בילדותי קראתי את "ההוביט", אך מעולם לא צלחתי את 100 העמודים הראשונים של "שר הטבעות"), ואין לי יומרה לגלות צפונות חדשות בסרטי הטרילוגיה. צפיתי בהם כתייר שמגיע לארץ התיכונה מבלי לקרוא על אודותיה דבר וחצי דבר במדריך למטייל. באיזשהו שלב אכן הרגשתי שכדי לצפות בסרטים עליי להצטייד במפה. שמות אקזוטיים כמו מורדור, ריוונדל, רוהן וקהאזאד דום עלו וחלפו, אבל לא הותירו חשק עז לבקר בהם. המאצ'ואיזם והמיליטריזם שולטים בכל. הדימויים הצבאיים הפאליים הם הדומיננטיים. אלה מחוזות שותתי-דם, והחייאתם על הבד לא נועדה, כמדומה, אלא לספק את תאוותם של הצופים להרס והשמדה המונית. הנה סלע ענק מושלך ממרומי טירה – סליחה, אבל כבר לא זוכר מדוע ואיפה – ומועך תחתיו עשרות אורקים כעורים. ככה יעשה למי שאינם בעלי המראה הארי של ויגו מורטנסן.
מצד שני, קשה לבוא בטענות לסדרת ספרים שמקורותיה נעוצים באגדות טבטוניות ובאופרות וגנריאניות. הערצת העל-אדם והמסע המיתולוגי להכחדת הרוע (רק כדי להשליט במקומו את הלוחם ללא-חת) הם לא הדבר שבעטיו נגנה את "שר הטבעות". מה שמעניין יותר בטרילוגיה הקולנועית הוא יחסה לסיפור. כל סרט מתחיל בנקודה בה קודמו נגמר, וכאשר ניתנת ההזדמנות לצפות בסרטים ברצף נוצר מעין סיפור אחד ארוך שמקבל את משמעותו ותוקפו רק עם השלמת הסדרה כולה. ההיסטוריה של הקולנוע רצופה בסדרות סרטים, אבל כל אחד מהם – ע"ע אינדיאנה ג'ונס, "מלחמת הכוכבים", "בחזרה לעתיד", ואפילו סרטי "הסנדק" – עמד בזכות עצמו. רוצה לומר, בזמן אמת שני הפרקים הראשונים, "אחוות הטבעת" ו"שני הצריחים", המתינו ל"שיבת המלך" כדי שניתן יהיה להעריך כהלכה את מהלכיהם הנרטיביים והאסתטיים. אכן, "שיבת המלך" הוא אקורד סיום מרשים ואלים במיוחד, שכולל כמה מהסצנות הטובות ביותר בטרילוגיה (פרודו נלחם בעכבישה ענקית או התמוטטותה של מורדור).
"שר הטבעות: שני הצריחים"
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הצפייה לראשונה בטרילוגיה המחישה לי עד כמה היא שבה אל מקורותיו של הסיפור בכלל והקולנוע כסיפור בפרט. בטקס האוסקר שבו זכה "שיבת המלך" בכל 11 הפרסים להם היה מועמד (הוא הפך לסרט השלישי בהיסטוריה של הקולנוע שגורף מספר כזה של אוסקרים, אחרי "בן חור" ו"טיטאניק"), ציין המנחה, בילי קריסטל, במונולוג הפתיחה שלו כי הסרט מועמד ל-11 אוסקרים, “One for each ending”. ואכן, "שיבת המלך" הוא סרט שמסרב להסתיים. בכל פעם שבו נדמה לך שהנה עולות כותרות הסיום – מפציע אפילוג נוסף. לא יודע אם 11, אבל אני ספרתי שבעה. רק בסוף, כדי להבהיר שהפעם זהו, זה הסוף ואין אחר – מופיעה באופן נדיר בקולנוע היום הכותרת The End. בקולנוע ההוליוודי הקלאסי, ולא רק בו, הכותרת הזו הדגישה את סיפוריותו של הקולנוע, והיא הופיעה בסופו של כל סרט. כאילו כדי להדגיש שהסיפור נגמר, אפשר ללכת הביתה, לילה טוב, ילדים, וחלומות פז.
4 צפייה בגלריה
נו, נגמר? אה, עוד שעתיים וחצי? טוב, אוקיי. מתוך "שר הטבעות: שיבת המלך"
(צילום: באדיבות yes)
ואכן, לכל אורך הצפייה בפרקי הטרילוגיה – שנעשתה, גילוי נאות, בתנאים ביתיים – חשתי את הדבר הנדיר הזה. את הרצון לדעת מה יקרה בהמשך שעה ש"אחוות הטבעת" ואחריו "שני הצריחים" הגיעו לסיומם. קצת כמו ילד שלא רוצה לכבות את האור, רק להציץ, בבקשה אמא, בפרק הבא. עם כל הסתייגויותיי מהבומבסטיות והדינמיקה הרגשית המוגבלת של הטרילוגיה – פיטר ג'קסון הצליח לשוב אל מקורותיו של הקולנוע, אל הסיפור הבסיסי של טובים מול רעים, אל עוצמתו המיתית של הדימוי הקולנועי. אחרי הכול, הייתה זו רכבת נכנסת לתחנה שהציגה את כוחו של הדימוי הזה, שעה שצופים מבוהלים, מאמינים שאו-טו-טו היא פורצת את המסך, נמלטו מאולם ההקרנה באותו יום, בדצמבר 1895, שבו הציגו חלוצי הקולנוע האחים לומייר את סרטיהם בפני קהל.
האכזבה שחשתי כאשר צפיתי לראשונה ב"אחוות הטבעת" – כאמור, הסרט נשכח ממני תוך זמן קצר – נבעה מהערכתי הרבה לג'קסון בזכות סרטיו המוקדמים. סרטי ה-gore הקומיים שלו, Bad Taste מ-1987 ו-Braindead מ-1992 היו ונותרו בעיני הברקות. "יצורים שמימיים" (1994) זכור לי כיצירת מופת. מה שאהבתי בסרטים האלה הייתה הצניעות – עד כמה שסרט זומבים יכול להיחשב צנוע – וההומור. שני דברים שלטעמי אבדו ב"אחוות הטבעת". איכשהו, לא מצאתי בו, ודאי לא בשני הסרטים הבאים, הומור. הכול נאמר ברצינות תהומית, בטקסיות, וחלק מההצהרות נשמעות אוויליות להחריד, מגוחכות יותר מאותם נאומים הנפתחים במילים "אזרחי ישראל", ויוצרות את התחושה כאילו עלינו להצדיע בסופן. זה אולי חלק אינטגרלי מז'אנר הפנטזיה, אבל התוצאה מעט נלעגת. בעיקר כאשר את הנאומים האלה נושא, בין היתר, עץ מדבר.
ממרחק 20 שנה נראים האפקטים הממוחשבים מעט מיושנים. רגע לפני "אווטאר" שישנה לגמרי את חוקי המשחק החזותי בקולנוע. העשור שבו פרצה טרילוגיית "שר הטבעות" אל הקולנוע היה גם זה שבו הגיחו העיבודים הקולנועיים לספרי "הארי פוטר". שלושה אירועים קולנועיים שכל אחד מהם נמשך גם אל העשור הנוכחי (סדרת "הארי פוטר" שתגיע אל שירות הסטרימינג Max ב-2026, סדרת הטלוויזיה "שר הטבעות: טבעות הכוח", ופרקי ההמשך של "אווטאר"). קשה לחשוב על עוד עשור שהגדיר מחדש את החוויה הקולנועית, את הטכנולוגיה העתידית, ואת המשיכה של צופים בכל גיל אל הקולנוע כסיפור. סרטי "שר הטבעות", כמדומה, הולכים ומתפתחים בכל פרק, ומבקשים להעצים את החוויה הזו בכל אחד מהם. הקרנתם המחודשת ברצף לא רק מדגישה את היותם סיפור אחד שמתפתח, אלא גם את החוויה שמעט מאוד סרטים, אירועים קולנועיים, מייצרים בעשורים האחרונים: את קיומה של קהילה של מעריצים אדוקים שמוכנים להיכנס אל בית הקולנוע בדיוק בשביל זה (לפני כמה שבועות הציג קולנוע "לב" בתל-אביב את כל סרטי "הארי פוטר" ברצף במה שהיה לילה לבן קולנועי).
"שר הטבעות: שיבת המלך"
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
אני מתקשה להעריך את "שר הטבעות" ביחס לסדרות אחרות משני העשורים האחרונים. את סרטי "מלחמת הכוכבים" העכשוויים נטשתי בבוז (מאוד אהבתי את הטרילוגיה הקלאסית), ומ"הארי פוטר" נפרדתי כשהאסיר מאזקבאן עוד ריצה את עונשו. עם זאת, המושג "אירוע קולנועי" מוצמד לא פעם לסרטים שאינם באמת כאלה. כשצפיתי עתה בטרילוגיה, היה נדמה לי שישנה בהחלט הצדקה להגדיר כך את "שר הטבעות". האם הסרטים שינו את פני הקולנוע? ככל שהדברים אמורים בחזון יצירתי וטכנולוגי – הם בהחלט העידו על ג'קסון וצוותו כמי שבראו מחדש את החוויה הקולנועית. זו גם הסיבה שהתלהבתי מ"אווטאר: דרכם של המים": קולנוע כזה עוד לא ראיתי. אני יכול לחשוב על אלה שצפו לראשונה בכמה אפוסים גדולים בתולדות הקולנוע. "הולדת אומה" (1915) של ד"ו גריפית', למשל. "שר הטבעות" השיב אל הקולנוע את החווייתיות שבו. אבל כדרכם של אפוסים בכלל ובעידן הדיגיטלי בפרט – יש גם משהו מטריד בהערצת הגבריות הלבנה והטכנולוגיה בשירות ההרס וההשמדה שכרוכים בחוויה הזו.
4 צפייה בגלריה
זה מעט אירוני, אבל הוא יוצא הכי אנושי. גולום, מתוך "שר הטבעות: שיבת המלך"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
ג'קסון התקשה לחזור על הישגי "שר הטבעות" בסרטיו הבאים. אמנם צפיתי רק בסרט הראשון בטרילוגיית "ההוביט" (ולא אהבתי אותו), אבל לא נראה לי שתהיה סיבה מיוחדת לציין 20 שנה להיווסדה. האם עתה, אחרי שהשלמתי את הטרילוגיה, אני מצפה בקוצר רוח לפרק הבא, פריקוול האנימה "מלחמת הרוהירים" שעתיד לצאת לאקרנים בסוף השנה? ג'קסון אמנם לא מעורב בהפקה, ועתה אני גם יודע איפה ממוקמת רוהן, אבל נדמה לי שבשלב זה מיציתי את ביקורי בארץ התיכונה. מצד שני, הידיעה שצפוי סרט חדש המוקדש כולו לגולום, "שר הטבעות: המצוד אחר גולום" שמו, שג'קסון מפיק ואנדי סרקיס שגילם את דמותו בווירטואוזיות מרשימה, מביים – בהחלט מעוררת סקרנות. כאמור, בעיניי זו הדמות הכי אנושית ומעניינת בטרילוגיה כולה. אין לי אלא לאחל מסיבת יומולדת 20 למעריצי הטרילוגיה. אני קצת חש כמו אורח לא-קרוא במסיבת כיתה, אבל לפחות עכשיו אני יודע על מי ומה אתם מדברים.
