הסופרת אליס מונרו הלכה לעולמה היום (ג') בגיל 92, במוסד סיעודי באונטריו, קנדה.
סיבת המוות טרם נמסרה, אולם ב-12 השנים האחרונות התמודדה מונרו עם דמנציה. היא הותירה אחריה שלוש בנות.
מונרו, ילידת קנדה, מענקיות עולם הספרות של המאה ה-20 וה-21, התפרסמה בעיקר בזכות סיפוריה הקצרים שהשפיעו רבות על הסוגה בשל הוירטואוזיות שאפיינה את כתיבתה, עומקן הרגשי של דמויותיה וההומניות שלה. היא ניהלה קריירה של למעלה מ-60 שנות יצירה, ונחשבת למי שעשתה מהפכה באמנות הסיפור הקצר. מרגרט אטווד ("סיפורה של שפחה"), סופרת קנדית נערצת אחרת, כינתה את מונרו "מהגדולות שבכותבי הסיפורת בני זמננו". ב-2009 זכתה מונרו בפרס מאן-בוקר למפעל חיים, וב-2013 זכתה בפרס נובל לספרות.
בנימוקי השופטים של פרס מאן-בוקר נאמר כי "אליס מונרו ידועה בעיקר ככותבת סיפורים קצרים, ובכל זאת היא מביאה כאלו עומק, תבונה ודיוק לכל סיפור, כפי שכותבי רומנים מביאים לחיים שלמים של ספרים. לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד משהו, בכל פעם, שמעולם לא חשבת עליו לפני כן".
מונרו החלה לפרסם סיפורים קצרים בתחילת שנות ה-50 בהיותה סטודנטית. לאחר נישואיה והולדת בנותיה, ייסדה עם בעלה ג'יימס מונרו חנות ספרים בשם "מונרו בוקס". בהמשך התגרשה ונישאה מחדש לג'רלד פרמלין, ועברה לגור בעיירה קלינטון שבאונטריו, קנדה.
מרבית העלילות בסיפוריה של מונרו מתרחשות בדרום-מערב אונטריו שם גדלה - מקום שהפך לאחד מהמאפיינים העקביים ביותר של סיפוריה, שעוסקים כמעט אקסקלוסיבית במערכות יחסים בתוך המשפחה. ספריה המאוחרים יותר מתמקדים בגיל ההתבגרות בחייהן של נשים, ובשנים האחרונות גם בגיל הזיקנה. ספרה הראשון של מונרו, "ריקוד הצללים המאושרים" מ-1968, נחשב לאחד מהספרים החשובים ביותר שפורסמו בקנדה - ובהתאם, הספר גם זכה ברוב הפרסים הספרותיים הנחשבים במדינה.
חלק מסיפוריה של מונרו עובדו לקולנוע ולטלוויזיה - ביניהם הסרט "חולייטה" (2016) של פדרו אלמודובר שנשען על שלושה סיפורים קצרים של מונרו, ו"הרחק ממנה" (2006) בבימויה של שרה פולי.
על ספריה של מונרו שתורגמו לעברית נמנים "בריחה" (2004), "חיי נערות ונשים" (1971), "סודות גלויים" (1994), "יותר מדי אושר" (2009), "המראה מקאסל רוק" (2006) ו"חיים יקרים" (2012).
