כמי שחיה כאן ופועלת בעיקר שם, לאחינועם ניני יש כבר כמה תובנות על ההתמודדות של העולם - וגם של ישראל - עם הקורונה. "אני ממש לא יודעת לאן הולך כל הסיפור החדש הזה", היא אומרת בריאיון ל-ynet, "אבל קשה לי להזדהות עם ההיסטריה סביב האומיקרון. מישהו סיפר לי בדיחה על זה שאלק בולדווין כבר הרג יותר אנשים מהאומיקרון", היא צוחקת. "מיוני ועד היום הצלחתי להופיע שם בפורמטים שונים וזה היה מרגש. עכשיו התבטלו לי כמה הופעות בשווייץ, אבל בסך הכל, אירופה מרגישה מאוד נורמלית בזמן שפה התקשורת זורעת פאניקה. ההופעות שם מלאות, יש תו ירוק ומסכות ואנשים חיים עם זה. אני אמורה לטוס לאיטליה ומקווה שהיא לא תהפוך לאדומה. הפכנו למאוד גמישים, אני כבר רגילה שדברים משתנים מרגע לרגע, אבל יש בזה גם משהו בריא".
וממה שיצא לך לראות שם – הם מתמודדים אם זה טוב מאיתנו?
"אני לא רוצה להתייחס לתקופת נתניהו, אבל מאז, ההתמודדות של ישראל עם הקורונה טובה. כרגע לא סוגרים דברים סתם ואני מקווה שגם לא יסגרו. אני רואה למשל את מערכת החינוך והיא מתפקדת מצוין ואני מתפללת שלא נידרדר שוב לסגר ולכל מיני הגבלות. אני גם לא רואה שיש לזה הצדקה כשיותר ויותר אנשים מחוסנים. אני רוצה להאמין שהממשלה הזאת תעשה כמיטב יכולתה כדי להשאיר אותנו במקום טוב. משגע אותי הפער בין איך שהדברים מתנהלים בשטח לבין הדרך שבה הם מוצגים בתקשורת".
בניגוד לקורונה, על המוזיקה והמוזיקאים שמגיעים מכאן היא ששה לדבר. "ישראל היא מעצמה, וכשאני בחו"ל אני מדברת על הסצנה פה באהבה רבה", היא אומרת. "לישראלים יש אמביציה אדירה ויכולת לנגוס כמו בולדוג ולא לשחרר עד שהם יגיעו לרמות הכי גבוהות בכל התחומים, גם באוכל ובאמנות. יש כאן אנשים עם ביצים, מעוף והמון יצירתיות. השילוב בין מזרח למערב, הקונפליקטים, ההיי-טק, הדתות וההיסטוריה, הם קרקע נהדרת לאמנים. וחוץ מזה, ישראל היא מקום קטן שרוצים לפרוץ ממנו החוצה. האמנות פורחת כאן וצריך לעזור לה כמו בארצות אחרות".
"חבר נתן לי ספר שירים של גולדברג והתפוצץ לי המוח"
ניני שפרצה לשם כבר לפני יותר מ-25 שנה, חוזרת לרגע לכאן, ובהנחה שלא יהיה סגר נוסף בקרוב, היא מתכוננת לשתי הופעות חגיגיות שיציינו 30 שנה לאלבום "רחל ולאה" (המוכר גם כאלבום הכחול שלה ושל גיל דור) ועשור לאלבום "ארץ שיר", האחרון שהוציאה בעברית. ההופעה הראשונה תתקיים ב-27 בינואר בהיכל התרבות בתל אביב, והשנייה תיערך בקיבוץ יפעת ב-19 בפברואר. ניני, ודור כמובן, לא יהיו שם לבד. לצידם ינגנו רוסלן סירוטה (פסנתר וקלידים), גדי סרי (תופים וכלי הקשה), אור לוביאניקר (בס) ורביעיית מיתרים המורכבת מניצן קאנטי, גילי ריבקין, גילי רדיין שדה וגל ניסקה.
כשחוזרים לאלבומים האלו, לניני יש בהחלט סיבות לחגוג. "'רחל ולאה' היה רגע מכונן בקריירה שלי בארץ". ניני של ראשית הניינטיז הייתה זמרת צעירה שכבר הוציאה אלבום בכורה מרשים ודי חריג אז בנוף המוזיקלי (בהופעה חיה, גם הוא עם דור, כמובן), והפרויקט של שירי לאה גולדברג ורחל נולד ב-1992 כשנתבקשה להכין משהו לפסטיבל ישראל. היא חשבה קצת והציעה להלחין ולבצע שירים של גולדברג. "היא המשוררת האהובה עליי", היא מתחילה, "אני כותבת מגיל צעיר אבל בעיקר באנגלית, כי גדלתי בארצות הברית. הייתי אז זמרת צעירה ויוצרת שהגיעה למוזיקה מהמקום של היצירה ולא מהמקום של השירה, וחיפשתי לעצמי מילים בעברית. ואז חבר טוב שם לי ביד ספר שירים של גולדברג והתפוצץ לי המוח".
"אני קוראת את הספר ומשיר לשיר מתרגשת ומזדהה יותר ויותר עם מה שהיא כותבת. מצאתי אצלה הרבה שירים שרציתי להלחין והתחלתי לעבוד עליהם עם גיל דור וככה נולד הערב הזה. עברתי על השירים האלו בזמן שהשירים לאלבום הבינלאומי הראשון שלי, noa, כבר היו מוכנים, וזה היה טבעי עבורי להפוך אותם לאלבום, אבל לא יכולתי לתאר שהוא יהפוך לכזה להיט כי הוא היה אלבום מאוד אמנותי. התייחסתי לסיפור שמאחורי השירים ולכן הם נשמעים מאוד שונים אחד מהשני. 'האוהבים על שפת הים' (שהפך אצלה ל'הוא (בואי כלה)', א"ש) הוא שיר על אהבה נכזבת והייתי בהלם שהוא הפך פה לשיר חתונות", היא מחייכת ומוסיפה מיד ש"זה בסדר, כי כל אחד לוקח את השיר למקום שהוא רוצה". אגב, את הגרסה שאריק איינשטיין הקליט לשיר ללחן של מיקי גבריאלוב כמה שנים לפני, היא לא הכירה בזמנו.
לאה גולדברג היא מהמשוררות הכי מולחנות במוזיקה העברית, את יכולה להסביר למה?
"אני לא חושבת שזו דווקא השפה שלה אלא מה שהיא אומרת. היא אישה מרגשת ועשירה בנפשה שמצד אחד חוותה אהבות נכזבות ומצד שני גם הייתה אוהבת אדם ואוהבת חיים - אדם פועם ומתפעם אבל גם צינית, חדת הבחנה וחכמה וגם מרגשת ועמוקה ומדהימה. רחל הוסיפה לפרויקט את הפן הרך והמסתורי, עם המקום השובר לב שלה, וכשמתעסקים עם שתיהן מקבלים צדדים שונים של נשיות".
למרות ההצלחה האדירה של האלבום והאהבה לצמד המשוררות המנוגדות-משלימות, ניני המשיכה הלאה ולא חזרה להלחין שירים שלהן. "לא רציתי לטחון את זה עד דק ולא רציתי שיהיה סרט המשך, חשבתי שמה יצא עבד טוב ועברתי לדברים אחרים".
זה האלבום הישראלי שהכי מזוהה איתך, מתי האזנת לו בפעם האחרונה?
"יש אלבומים שלי שאני אוהבת לשמוע, אבל לא אותו. לקח לי המון שנים לשיר, ולדעתי בשנים הראשונות שלי לא ידעתי לשיר. קשה לי לשמוע את האלבומים הראשונים שלי היום. לקח לי עשור להתבגר כדי שהקול שלי יהפוך למשהו שאני אוהבת לשמוע. עם האלבומים שהוצאתי משנת 2000 והלאה אני מזדהה יותר".
באלבום ההוא, ובוודאי באלבום "ארץ שיר" יש מין געגוע לישראל של פעם, אך ניני מצהירה שהיא לא טיפוס נוסטלגי. מה שדור, המעבד אילן מוכיח והיא ניסו לעשות ב"ארץ שיר" זה להעניק פרספקטיבה חדשה לשירים כמו "היו לילות". "מה שדיבר אליי בפרויקט ההוא לא היה הנוסטלגיה אלא האמנות", היא מסבירה, "אני אוהבת דברים עמוקים ומורכבים. האלבום ההוא כרע ברך בפני המוזיקה כדי שלא נשכח אותה". מי שירצה לשמוע אותו כרגע – ולא מחזיק עותק בבית – יצטרך להגיע לאתר של ניני, שכן הוא לא זמין בספוטיפיי. כשאני שואל למה היא עונה בקצרה ש"הדרך שבה חברות התקליטים מתייחסות למוזיקה בגלל עניינים חוזיים מטריפה את הדעת".
זמין בסטרימינג או לא, "ארץ שיר" היה האלבום האחרון שניני הוציאה בשפת הקודש, ולדבריה לא צפוי אחד נוסף בקרוב. "כשאתה מסתכל על ישראל הקטנה ועל העולם הגדול זה קצת חסר הגיון להשקיע כל כך הרבה מאמצים במדינה קטנה. וכן, קשה לי פה בארץ ולפעמים אני מתעייפת להיאבק על המקום שלי. לא רוצים, אז לא צריך. אני אוהבת את העולם והוא אוהב אותי, ומי שרוצה להגיע להופעות שלי מוזמן, אבל אני לא הולכת להילחם בעולם".
ועכשיו, כשיש ממשלה חדשה כבר חצי שנה, את מרגישה את השינוי?
"בטח, זה יותר טוב עכשיו כי אני מרגישה שיש ממשלה שעושה את העבודה למען אזרחי ישראל. עדיין צריך לפתור את בעיית הכיבוש ולא מספיק מדברים על זה, וצריך לדאוג שנעשה שלום עם שכנינו. זה לא בראש סדר היום של הממשלה, אבל אני כן רואה שהאנשים שם עובדים בשיתוף פעולה ועושים את העבודה באחריות. השיח פחות ופחות מטורף ואני מאוד מקווה שזה יחלחל לעוד מקומות בחברה, כמו שהרע חילחל, שגם הטוב יחלחל. אני אוהבת את מרב מיכאלי ואת יפעת שאשא ביטון, וגם בנט עושה עבודה טובה. למרות שלא הייתי בוחרת בו, אני יותר שמחה ממה שהייתי קודם".
"האמנות בחרה בי"
ישראל אוהבת שהזמרים והזמרות שלה פותחים את הפה רק כדי לשיר. ניני, שלא חששה אז וגם היום לבטא את דעותיה הפוליטיות, שילמה על האמת שלה מחיר כבד. והיא כנראה עדיין משלמת. בשיא מחאת בלפור היא כתבה את שיר המחאה "דמוקרטיה", אך הפוליטיקה היא לא הדלק שמניע את היצירה שלה, אלא הצורך להציג את האבחנות שלה על נפש האדם. "כמו כל אמן אני גם אדם ואזרחית שחיה כאן, ואני חושבת שהיושרה מאפיינת אותי לא רק באמנות. אני לא רצה אחרי האופנה ונראות לא מעניינת אותי אלא המהות. אני מדברת על ערכים שחשובים עבורי ומי שלא אוהב את זה אז שלא יאהב את זה. האמנות בחרה בי ולא אני בה, אני לא יכולה להיות עורכת דין כי זה מה שנולדתי לעשות, למרות שלפעמים זו דרך ייסורים".
ומההשמעות ברדיו את מרוצה, או שגם שם יש תחושה שמתנקמים בך על כל מילה שאת אומרת?
"אני לא מתייחסת לזה ולא הולכת לבדוק. אני מודעת למה שקורה סביבי ולא הולכת להתחרות בסטטיק ובן אל – שאני מאוד אוהבת אותם, ואני לא אבזבז זמן כדי שישמיעו אותי יותר. ולפעמים זה מתסכל. בזמן הקורונה הוצאתי את השיר "סימנים של תום" יחד עם דויד גרוסמן שהתבסס על כתבה שלו, ולא השמיעו את זה אפילו פעם אחת".
לרדיו היא לא מקשיבה, אלא לאלבומים ולא רק לקלאסיקות כמו מתי כספי אלא גם לטונה, לרועי כפרי, לנגה ארז וליסמין מועלם. ניני לא כובלת את עצמה לז'אנר מסוים אלא מנסה למצוא את "האיכות בתוך הז'אנר", והיא הייתה שמחה לשתף פעולה עם אינפקטד מאשרום. וגם כשפונים אליה מוזיקאים בתחילת דרכם היא מנסה לדבריה לעזור ולפרגן ותמיד "מוצאת משהו טוב להגיד להם".
חוץ מלחזור לשניים מאלבומיה הוותיקים, ניני הוציאה השנה אלבום חדש עם דור –Afterallogy, שייתכן שיהיה גם האחרון שלה. "בסוף, תעשיית המוזיקה מתרכזת בסטרימינג, וצריך לחשוב לאן כל זה הולך", היא אומרת, "מאוד אהבתי את פורמט האלבום, ולמרות שיש דברים שאני לא אוהבת בסטרימינג הוא זמין ומאפשר לך כאמן להגיע לכל מקום, אבל הוא רע מבחינת הפרנסה. אדל צודקת שביקשה לבטל את אפשרות ההאזנה בשאפל - מה פתאום שתחליט בשבילי איך לשמוע את האלבום. אבל זו המציאות היום ואני לא אלחם בה, אני אמשיך לעשות את המוזיקה שלי ואקווה שימשיכו להאזין לה".
