מותו של מודי בר-און הכה היום (ב') בהלם ובצער את עולם הספורט. במרוצת השנים המגיש והיוצר מצא מסילות אל ליבם של רבים בציבור הישראלי. מאחוריו אינספור משדרים ותוכניות, סיקור משחקי צמרת, סיכום מחזורי ליגת העל ו"יציע העיתונות", והוא זכור היטב גם כמי ששידר את סדרת הדוקו המוערכת "הכול אנשים" בטלוויזיה החינוכית. אך תחילת דרכו, כידוע, הייתה מלאה בהומור. אפילו כשהסביר בריאיון ל"7 לילות" מ-2011 על שם משפחתו - בראוּן במקור - הוא לא התאפק: "כל הסיפור במחי מקף אחד", הוא צחק, "מ'בראון', חומי, שם כזה רגיל של יהודי, במקור בכלל ממשפחה חרדית - ל'בר-און'. גיבור-על מיני".
בהתאם, עם סיום שירותו הצבאי הוא למד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב במטרה להפוך לשחקן. בר-און אף ניסה את דרכו כסטנדאפיסט כחלק משלישיית סטנדאפ בשם "איך זה עובד באמת". "בהופעה בפני אנשים יש היי טוטאלי, בוודאי", אמר על כך בריאיון ל"7 לילות" בשנת 2011, "אבל יש גם הופעות בפני ארבעה צופים בצוותא'לה. ויש את האיש האחד הזה, שדווקא הוא לא צוחק - ואיתו לא יכולתי. למה הוא לא צוחק? זה הרי מצב חרדתי, סוג של נימפומניה, כל העולם חייב לקבל אותך. למי שמופיע בפני אנשים כנראה אסור לאבד את החרדה הזו, כדי שיוכל להמשיך. אבל אני לא יכולתי לשאת אותה", הסביר.
בהמשך, כידוע, כתב מערכונים ל"החמישייה הקאמרית" המיתולוגית. "אלה היו שנים של עבודה נורא-נורא לחוצה, לכתוב כל שבוע ארבעה או שישה מערכונים, כדי שאולי אחד ייכנס", אמר בריאיון ההוא, "כשאני מראה לתלמידים שלי לקולנוע קטעים מהעבר, אני נזכר כמה הם בעצם רגעים של מצוקות איומות. ולא יכולתי יותר לחיות במקום הזה. זה מקצוע מעיק, מצוקתי. כל הבידור הוא בעצם תלונה אחת מסוגננת".
ב-1994, בר-און בחר לעשות הסבה והביא את התיאטרליות ושורות המחץ למרקע הטלוויזיה כמגיש. באותה השנה הוא החל את דרכו בערוץ הספורט, שם עבד עד פטירתו. "יש לי פחד מהפריים-טיים, זה כמו אנשים שאומרים שהם באים לשנות את הכדורגל ואז הוא משנה אותם", אמר ב-2009 בריאיון ל"ידיעות אחרונות" בהתייחסו לכובד האחריות שלו בתפקיד. אולם למרות החשש, בר-און מצא בכך אהבה גדולה: "'אולפן ליגת האלופות' הוא מקום שבו יש לי מונולוג פתיחה שאני מעצב איך שאני רוצה, יש לי מערכונים, להקה, אורחים באולפן. מה עוד צריך?".
תשוקתו של בר-און לספורט ניכרה בכל שידור ושידור, ולא פעם ביטא את חוסר שביעות רצונו מן הכדורגל הישראלי. בר-און סבר שכדורגל אמור לשמש אסקפיזם מן המציאות הישראלית הקשה, אבל הודה שלעיתים הכדורגל הישראלי לא מספק את הסחורה. "זה נושא כאוב", אמר באותו ריאיון ל"ידיעות אחרונות". "כדורגל ישראלי הוא אלטרנטיבה נרגנת למציאות הנרגנת, אז מה זה שווה לי? זו אמורה להיות אלטרנטיבה למציאות, ולמעשה זה אותו דבר...אם אני עובר משר האוצר חמוץ הפנים, שמתרץ לי כל מיני תירוצים, לאבי נמני הנרגן, שמתרץ תירוצים, מה הרווחתי? אני רוצה ספורט, פאן, משהו הירואי. שיספרו לי סיפור, שימכרו לי דרמה, שירגשו אותי."
בר-און אף עשה את הבלתי ייאמן כשהצליח להביא את הזמר אריק איינשטיין לאולפן הטלוויזיה בשנת 2006. איינשטיין כידוע מיעט לצאת מביתו, אבל נמנה עם הצופים האדוקים של בר-און. "אריק מתקשר אלינו כל הזמן ב-11 בלילה ואומר שהזוכה במדליית הכסף בהלסינקי הוא לא מי שאמרנו, או שבתוכנית על השייטים טעינו בשם של אחד הזוכים בתחרות מ.'64- אתה מקבל סוג של שיתוק כשהוא מדבר איתך", אמר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" שלוש שנים לאחר הופעתו שלו הזמר.
בר-און נהג להתבדח על מעמדו כאחד מוותיקי עולם הספורט. כשמאחוריו שני עשורים של שידור טלוויזיוני, הוא אמר ל"ידיעות אחרונות" ב-2009: "מסימני ההתבגרות שלי בספורט הוא העובדה שאני קולט שהראש שלי כבר לא יכול להפנים עוד שני שמות של שחקנים קרואטים. די, אני מכיר כבר מספיק שחקנים, אין לי מקום לעוד ועוד, והם כל הזמן מתחדשים. תשמע, אני כבר אדם מבוגר, אי אפשר להתחמק מזה...אבל הרגע שבו אדם יודע שהוא באמת מבוגר, זה כשהוא מצליח להחליף ציפה של שמיכה לבד, במכה אחת ובלי להתעצבן. כשאתה יודע לעשות את זה, אז זהו, אבוד לך, אתה בדרך למחלקה הגריאטרית."
במציאות הישראלית המשוסעת והמקוטבת, בר-און זכה לאהבה נדירה מכל שדרות העם. על תדמית האיש החמוד, שאי אפשר להגיד עליו מילה רעה, התקומם אי-אז בריאיון מלפני 13 שנה. "אני לא נחמד מאז ומתמיד," התרעם בר-און. "התחלתי מהמקום הכועס והזועם, הייתי סאטירי כמו במופע הכושל שלי 'מודי בלוז,' ובשלב מסוים נפל לי האסימון לגבי האטימות של השיח. המקום הזה מלא כעס, ואנשים ממורמרים שיודעים להגיד דברים חדים ומדויקים ועוקצניים ואנחנו כבר לא שומעים אותם, ובאווירה הציבורית הקיימת הנחמדות היא מעשה כמעט חתרני. אם אני רוצה להשיג הקשבה מאנשים, אני צריך להיות נחמד, כי אם אני אזעם ואצעק אנשים יפסיקו להקשיב לי."
גם בריאיון שקיים שנתיים לאחר מכן עם "ידיעות אחרונות", ב-2011, סיפר על הסלידה שלו מהתנהגות זו: "אני כבר לא בעניין של להתפוצץ. אני לא שאהיד. יודע שלא ייצא לי מזה 72 בתולות. ובכלל, אגרסיביות מרתיעה אותי. כל העניין הזה של 'לצאת גבר', 'לא להיות פראייר' ו'לשמור על הכבוד' שלך, מתברר שב-80 אחוז מהמקרים הוא טקטיקה מחורבנת".
לא רק מגיש ספורט. גם יוצר דוקו
בר-און אהב היסטוריה וקולנוע תיעודי, ואך טבעי היה שישלב את שני אלה עם אהבתו לעיר תל אביב, וכך הוא וענת זלצר יצרו את "תל אביב-יפו," סדרה דוקומנטרית ששודרה בערוץ 8 במלאת 100 שנה לעיר העברית הראשונה. בר-און היה אנציקלופדיה מהלכת לתל אביב. "שר המושבות צ'רצ'יל ביקר בעיר בזמן מלחמת העולם השנייה," פצח בר-און בריאיון ל"ידיעות אחרונות" מ-2009, "אבל ארבה אכל את העצים בשדרות רוטשילד, מה שיצר לוועד העיר בעיה גדולה. הם רצו להרשים אותו ולהראות לו עיר גדולה ומפוארת, אז הם תקעו עצים בוגרים בשדרה. צ'רצ'יל מגיע, אלפים באים לראות אותו, השוטרים דוחפים את הקהל הרב אחורה, והעצים נופלים. צ'רצ'יל מסתכל על דיזנגוף ואומר לו שבלי שורשים העיר הזאת לא תלך."
בר-און היה מודע למעמדו כידוען אהוב. כשנשאל בריאיון ההוא אם הוא רוצה שיאהבו אותו, השיב: "ברור, כל אחד מאיתנו רוצה שיאהבו אותו, אני מאוד רוצה שיאהבו אותי. רוקרים נורא מתביישים בזה, בגלל שהם צריכים לכתוב שירים עצובים על מישהי שעזבה אותם, כדי להישאר מתבגרים נצחיים. אני מתעסק בכדורגל."
למדת להשלים עם עצמך?
"עד היום אני מגיע לחדר העריכה, רואה את עצמי ולא מרוצה מהאינטונציה, מהדיבור, מהטקסטים, מאיך שאני עומד. בסופו של דבר אתה מתרגל להסתכל על עצמך כעל כלי ולמדוד את זה בצורה טכנית, לא אם אני אוהב את עצמי אלא את מה שנראה על המסך. אז חיקוי ב'ארץ נהדרת' כבר היה לי. יודע מה חסר לי? עוד אין לי את הצילום במסעדה המזרחית. זה מה שמכניס אותך להיכל התהילה של הבידור הישראלי. מרגע השיא הזה אתה נכנס למדרון חלקלק של טחינה."
