ארי פולמן יהיה השנה בן 60, אבל אף פעם לא מאוחר להתחיל להאמין באמונות תפלות. לפני כמעט עשור, פנו אליו נציגים מקרן אנה פרנק והציעו לו לביים גרסה מצוירת ליומן המפורסם בעולם. פולמן סירב. הייתה לו מספיק אנימציה בשנים ההן; ההצלחה המסחררת של "ואלס עם באשיר" הפכה אותו לבמאי בינלאומי וכמעט הביאה לו אוסקר. "כנס העתידנים", פנטזיית המד"ב שיצר מיד אחרי, הוכיח שזה לא התפלק לו במקרה. הוא הרגיש, אולי בצדק, שהוא צריך הפוגה מאנימטורים. אבל בקרן אנה פרנק התעקשו. אמרו שיש להם סבלנות, שיחשוב על זה קצת, שהוא האדם המתאים למשימה המורכבת: להפוך את אנה פרנק לגיבורה חזקה ומצוירת ברוח ימי מואנה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"לא רציתי להתעסק בזה. רציתי הפסקה מאנימציה, העדפתי משהו שיבוא יותר בקלות. ובטח לא להתעסק בשואה. שואה היא הדת שלנו בבית. התעסקתי בזה מספיק בסרט "מייד אין יזראל". אמרו לי, אין בעיה. נחכה. חזרתי לקרוא את היומן שוב. זה באמת טקסט מדהים. כשאתה קורא את היומן כאבא לטינאייג'רים, אתה לא מאמין שילדה בת 13 כתבה דבר כזה".
לקח לפולמן זמן להתחרט. ברקע התחילו לחשושים על "קללת אנה פרנק". "אמרו לי: כל הבמאים שניסו להרים סרט על אנה פרנק, נפלה עליהם קללה. מאיר לוין ששיכנע את אוטו פרנק, אבא של אנה, להפוך את היומן לסרט ולמחזה נפגע מאוד וכתב על זה ספר בשם "האובססיה". במאי שוויצרי החזיק את הזכויות ליומן 15 שנה וחטף שלושה התקפי לב ובסוף לא עשה את הסרט. אחריו דיסני החזיקו בזכויות. דיוויד מאמט כתב תסריט ומכל מיני סיבות זה לא קרה. אני לא ייחסתי שום חשיבות לקללה הזו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
פולמן רגיל שהסרטים שלו מסתבכים, מתארכים, שוקעים בבוץ, אבל אפילו בקנה מידה פולמני הפקת "איפה אנה פרנק" הייתה נצח. "העבודה על הסרט נמשכה שמונה שנים, ולרוץ איתו עכשיו לקח עוד שנה, בגלל הקורונה. זה כל מה שעשיתי בשנים האלה, חוץ מלביים הצגה בתיאטרון. מאבק קשוח. בדרך גם היו עניינים אישיים. נפצעתי קשה בתאונת שיט שגבתה ממני מחיר כבד. היום, בדיעבד, אני לא יודע להגיד לך אם הייתה קללה או לא על כל מי שהתעסק באנה פרנק".
למה? אתה בחיים. אתה שפוי. הסרט יוצא.
"כשהגענו לקאן להציג את הסרט, התיישבנו באולם, במאי האנימציה של הסרט יוני גודמן אמר, 'ניצחנו את הקללה. אנחנו בקאן'. כבו האורות. התחילו כותרות הפתיחה. כולנו נרגשים. ואז צרחות נוראיות ביציע העליון, מישהי חטפה דום לב. עצרנו את הסרט. עשו לה החייאה, החזירו אותה לחיים והוציאו אותה מהאולם. התבקשתי גם לצאת מהאולם ולהיכנס מחדש כאילו כלום לא קרה. מחיאות כפיים. אני מתיישב ולוחש ליוני, 'אל תגיד שניצחנו את הקללה. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר'".
אחרי 30 שנה בביזנס, שום קללה לא תשבור את ארי פולמן. מבכירי הבמאים הישראלים בעולם, ודאי מהנועזים והמקוריים שבהם. הגיע הכי רחוק – לצד אפרים קישון – וזכה בפרס גלובוס הזהב על "ואלס עם באשיר". בשנים מאז היה לאורח קבוע על השטיחים הכי אדומים בעולם ובן בית בפסטיבל קאן, וסרטיו הוצגו שם בבכורה עולמית.
"איפה אנה פרנק" שביים הוא כל מה שאפשר לצפות מסרט של פולמן: מפתיע, סוחף, ומעורר מחשבה. והפעם גם לכל המשפחה. הוא לא דומה לשום דבר שנעשה בהשראת סיפור חייה של אנה פרנק. גם מעצם הבחירה להפוך דווקא את קיטי, החברה הדמיונית שאנה מיענה אליה את היומן, לדמות הראשית. פולמן - יחד עם גודמן ולנה גורברמן שעיצבה אמנותית - מצליח להנגיש את הנושא הטעון לצעירים, ולצד ההיסטוריה של השואה הוא מספר סיפור קטן יותר על התבגרות של שתי נערות – עם עולם תוכן, ובכן, של נערות: שיברונות לב, בלגנים עם המשפחה וגיבורי קולנוע נערצים. התוצאה מרהיבה ורלוונטית.
בלי לחשוף פרטים על העלילה, פולמן מקשר בין אנה פרנק למשבר הפליטים בעולם. הוא חטף על זה ביקורת, אבל מסביר שגם זה היה חלק מהרצון לשמר את מורשתו של אביה, אוטו פרנק – להעביר את ההכנסות ממכירות היומנים לארגונים שתומכים בילדים באזורי מלחמה. "אין השוואה בין פליטים לשואה משני טעמים", הוא מתעקש, "הראשי הוא שהילדים בסרט לא הגיעו להיות פליטים כי הם נרצחו. ומשום שאין דרך להשוות שואה של עם אחד לטרגדיה של עם אחר. והסרט לא עושה שום השוואה. כן היה חשוב לממש את המורשת של אוטו פרנק להסתכל החוצה. חוץ ממה שקרה בהיסטוריה שלנו. מספיק לראות את מה שקורה באוקראינה. העולם נרתם בכל זאת. ברור שבישראל פחות".
הוא בן 59. נשוי למפיקה ענת אסולין, ואב לשלושה. בן זקונים לניצולי שואה. אביו נפטר לפני שנים, את אמו הוא מקפיד לבקר כל שבת. השואה היא חלק מהדי־אן־איי שלו. כשהציג את "באשיר" בקאן, אמו הצטרפה. רגע לפני ההקרנה הסתכלה לשמיים ואמרה, "מנגלה, אתה רואה אותי? אני עם הבן שלי על השטיח האדום וכל האנשים בתור באו לראות את הסרט. אני ניצחתי". כך שלמעשה ב"איפה אנה פרנק" פולמן חוזר הביתה. "באתי לבקר את אמא שלי. כבר ויתרתי על ההצעה, אבל האנשים שהציעו לי ידעו היטב באיזה בית גדלתי. אמרו, אולי תלך לדבר עם אמא שלך. סיפרתי לה. היא אמרה, 'תעשה מה שאתה רוצה, אבל אם לא תעשה את הסרט הזה, אני אמות מחר בבוקר. אתה יכול לבוא לאסוף את הגופה. הכול כבר מאורגן. אבל אם תעשה את זה, אני מבטיחה לחיות עד הבכורה'. זו הסיבה שזה לקח כל כך הרבה שנים".
"אמא שלי לא הפסיקה לספר על מה שהיא עברה שם מאז שאני זוכר את עצמי. דברים איומים. היא בת 99 היום. נסעתי אליה עם הסרט לפני הבכורה. אחרי שהיא ראתה היא אמרה, 'הסרט מדהים, אבל בוא נודה ארי, זה לקח לך כפול ממה שנמשכה השואה'"
לא נוח לו עם סיפורי דור שני, הוא מזהיר אותי כשהשיחה מתגלגלת לבית ילדותו. "אני לא אוהב הכללות דור שני. גדלתי בקהילה של דור ראשון. אצלנו בבית היו בעיקר פולנים ניצולי שואה. בסביבה הזאת ההורים שלי הרגישו הכי נוח. כל פעם שבא מישהו אחר, לא משם, זה הרגיש מאוד זר והלחיץ את הבית. השפה, האוכל, הסיפורים, זה מה שהכרנו, על זה גדלנו. הייתי ילד מאוד מופרע בבית הספר. היום היחיד שהתייחסו אליי יפה היה יום השואה. זוכר שבאחד מימי השואה אמרו לי, 'מחר זה יום חשוב אצלכם. תבוא מאוחר'. לא יודע מה הם חשבו שאנחנו עושים ביום הזה, אבל אני זוכר את עצמי מגיע לבית ספר ומגלה את אמא שלי יושבת מול הבית ספר ומספרת על הקצין הנאצי שהרביץ לה בבור. ראיתי את זה והתחשק לי למות, זה הביך אותי. היא לא אמרה לי שהיא מגיעה. היא ידעה שאעצור את זה בגופי. לא מזמן דיברתי איתה על זה. שאלתי אותה, בדיעבד, זה נראה לך תקין? היא אמרה, היום הייתי עושה את זה שוב. בכלל, אמא שלי לא סתמה ולא הפסיקה לספר על מה שהיא עברה שם מאז שאני זוכר את עצמי. דברים איומים. זה היה קשה".
קשה אבל ספרי לי עוד?
"עד היום כשאני מגיע לבקר – איתי היא מדברת רק על זה. אבל הקלישאה הזו של מה זה דור שני, איזה סיפור זוועה, איך צעקו בבית והקפיאו לחם, היא מגוחכת. כל בית התנהל אחרת. אם יש משהו שראיתי שמשותף לכולם, זו האשמה. האשמה ששרדנו היא הדבר שהדור הראשון סוחב כל הזמן. כל שבת אני אצל אמא, ובכל פעם אני שומע איך היא חזרה מהעבודה במחנה ומנגלה לקח את אחותה הקטנה, ושאם היא הייתה באה יותר מוקדם, היא לא הייתה נותנת לו לקחת אותה. כל שבת. זה דבר שחילחל גם אלינו, לחיים שלנו. איבר נוסף שנקרא אשמה".
איך זה השפיע על האדם שאתה היום?
"אני רוצה להאמין שאני אדם מטופל", הוא מחייך, "אבל אני לא יודע. אפילו השבוע דיברתי עם אחותי, כמה אשמה מאפיינת את החיים שלנו. חיינו בקהילה שיש בה 25 אחוז התאבדויות פר משפחה. בכל משפחה רביעית מאלה שהקיפו אותנו, אחד הילדים התאבד. כל בית והסיפור שלו, אבל הדבר הזה היה נוכח".
לא גדלת בצל המחויבות האוטומטית לזכור ולא לשכוח?
"מי עסק בזה בכלל? זה היה שם כל הזמן. בשבילנו זה מהות החיים. זה דבר שנוכח בכל בחירה והחלטה שהאחיות שלי ואני עושים. לא הייתי שורד את הסרט הזה, אם לא הייתי בא מהבית הזה".
ועדיין האינסטינקט שלך היה לסרב.
"לא רציתי ללכת למקומות האלה. וגם כשהחלטתי שכן, אמרתי, אני אעשה משהו אחר. מתוך חיבור להווה. היה חשוב גם בספר וגם בסרט להביא את אנה פרנק כבן אדם. לנפץ את האייקון. כן, היא הייתה ילדה חכמה ומקסימה, אבל גם יכלה להיות קלפטה לא נורמלית".
מה אמא שלך חשבה על הסרט בסוף?
"אמא שלי בת 99 היום. היא הייתה איתי בקאן בפעמיים הקודמות, הפעם זה כבר היה קשוח יותר בשבילה. נסעתי אליה עם הסרט לפני הבכורה. אחרי שהיא ראתה היא אמרה, הסרט מדהים, אבל בוא נודה ארי, זה לקח לך כפול ממה שנמשכה השואה".
מה שנשמע מצחיק עכשיו, היה בזמן אמת מורט עצבים. "חתיכת מסע קשוח. החוזה המקורי נחתם ב־2013 ובו התחייבתי להגיש את הסרט לוועדה של קאן ב־2017. העיצוב הראשון שיצא מפה היה באפריל 2018. אחרי תום החוזה עברנו לשלב האנימציה. הוצאנו ספר כדי לשכנע משקיעים להיכנס. הוא היה הצלחה פנומנלית. מכר יותר ממיליון עותקים ב־26 שפות. אז מפיצי קולנוע התחילו להבין שזה יכול לעבוד".
איך בעידן הבינג' של נטפליקס משכנעים מפיקים להשקיע בסרט אנימיציה לילדים על השואה?
"יש כאן פרדוקס. הסרט עלה בסוף 20 מיליון יורו. מצד אחד, גייסתי את הסכום הזה מכל המדינות שעבדתי איתן. אני אפילו לא מסוגל להבין איך. מצד שני, אתה רואה מה קורה לענף הקולנוע בכלל. סביר להניח שאם הייתי מתחיל את הפרויקט הזה היום, בכלל לא הייתי הולך למפיצים, אלא ישר לסטרימינג".
כלכלית זה משתלם?
"לאורך כל ההפקה היינו בגירעון. חשבנו שהתקציב יהיה 15 מיליון יורו. כשגייסנו אחרי כמה שנים עשרה מיליון יורו – ידענו שאם לא נצא לדרך נאבד גם את מה שיש לנו. השותף שלי הצליח לשכנע בנק בצרפת שנסתדר. נמצא את החמישה מיליון יורו. לאורך כל הדרך היינו חייבים לבנק חמישה מיליון יורו. וככל שעבר הזמן, התקציב עלה".
איך אפשר להמשיך להתעסק בקולנוע כשאתה חייב כל כך הרבה לבנק?
"כשאתה חייב בישראל לבנק 100 אלף שקל, אתה בבעיה. אבל כשסרט שאתה מפיק חייב חמישה מיליון יורו – זה לא אתה. זה הסרט, חברת ההפקה. כן תקבל טלפונים מהבנק: מיסייה פולמן, איך אתה מרגיש היום? מוודאים שאתה חי, שלא נדבקת בשום דבר. אף פעם לא דאגו לי ככה. התנתקתי מזה עד שבשנה האחרונה זה חילחל אליי".
מה קרה?
"בקורונה התחילו קשיי נזילות. 40 עובדים ואתה צריך לשלם כל חודש. אתה לא יודע אם ייכנס כסף. זה חדר אליי, התחלתי להיות מודאג, אבל למעט שני עיכובים הצלחנו לעמוד בזה. ההתקדמות של הסרט היא מתמטית. אנימטור עושה 35 ציורים ביום. אבל אם אתה מגלה – ולוקח זמן לגלות – שהם בכלל עושים 22 ציורים, אתה חייב כבר שני מיליון יורו. מחמישה סטודיואים שיצאנו איתם הגענו גם לספרד, צרפת, אוסטרליה, ניו־זילנד, טורונטו, מלזיה והפיליפינים. איפה שמצאתי שלושה אנימטורים שטענו שהם מסוגלים להזיז דמות, הם קיבלו טסט והתחילו לעבוד".
אין רגע שאתה אומר: בשביל מה הייתי צריך את זה? שמונה שנים מהחיים שלך. היית יכול לביים שני סרטים בזמן הזה.
"ברור. היה שלב שאיבדתי אוריינטציה, עמוק בסגרים. הסטודיו שלנו היה ממוקם לצד בית אבות ביפו. כשהיינו מסיימים, היינו רואים את הזקנים יוצאים על כיסאות הגלגלים ואמרתי, אגמור את הסרט ואעבור לשם. לא ראינו את הסוף. אז התחלתי לספר לעצמי: אבא שלי היה מדען אטום - קם בבוקר, סוחט לאמא חצי אשכולית, הולך לטכניון וחוזר בערב. עד שיום אחד הוא חזר ומת. אמרתי לעצמי, אני עובד באנה פרנק. זה ייקח חיים שלמים. אבל אני מרוויח בסדר, ובסך הכול יש לי את החיים של אבא שלי. הוא הלך למעבדה בטכניון. אני הולך למעבדת אנימציה. וכמוהו יום אחד אחזור הביתה קשיש מופלג".
"כשאתה חייב בישראל לבנק 100 אלף שקל, אתה בבעיה. אבל כשסרט שאתה מפיק חייב חמישה מיליון יורו - זה לא אתה. זו חברת ההפקה. כן תקבל טלפונים מהבנק: 'מיסייה פולמן, איך אתה מרגיש היום?' מוודאים שאתה חי, שלא נדבקת בשום דבר. אף פעם לא דאגו לי ככה"
העבודה השתלמה. גם הסבלנות. פולמן דחה את יציאת הסרט שלוש פעמים כדי שילדים בני עשר ומעלה – קהל היעד העיקרי מבחינתו – יוכלו להיכנס לאולם הקולנוע בלי תו ירוק. הוא השקיע לא מעט בגרסה מדובבת נהדרת עם שמות כמו גילה אלמגור ודרור קרן. אחד התנאים שהציב בתחילת הדרך לקרן אנה פרנק הוא שהסרט יפנה לקהל צעיר ויעסוק בשבעת החודשים האחרונים של חייה – דבר שרבים מהיוצרים נמנעו ממנו. "אנה פרנק היא אייקון אוניברסלי. יש רשת כנסיות על שם אנה פרנק ביפן. היא אייקון של ילדה שהייתה במסתור בזמן המלחמה וכתבה את יצירת הספרות הכי גדולה ומפורסמת שילד בגילה כתב, עד שיום אחד היא הפסיקה לכתוב כי היא מתה. בפועל, מהרגע שהיא הפסיקה לכתוב עד הרגע שהיא נרצחה בברגן בלזן הסיפור הזה לא מסופר. כנראה אם הוא היה מסופר, היא לא הייתה הופכת לאייקון".
בסוף היו מוכנים לקבל את זוועות השואה עד גבול מסוים.
"בדיוק. אין ביומן הזה שום דבר מהדברים ששמעתי בבית. המחנות, הרעב בגטו, הרכבות, זה לא שזה לא היה. בשבעת החודשים האחרונים לחייה אחותה והיא עברו שלושה מחנות. וסטרבורק, אושוויץ, ברגן בלזן. הסיפור של אנה פרנק הוא סיפור התבגרות בשבי של ילדה בעלת יכולת כתיבה גאונית, שעסק יותר בפנימיות שלה מאשר במה שקרה בחוץ".
אתה מכוון את עיקר המאמצים לילדים.
"החלום שלי הוא שזה יהיה סרט שמשפחות הולכות אליו יחד. זה סרט שנעשה כדי שילדים יראו אותו. כל החלטה תסריטאית ועיצובית עסקה בזה".
הנגשת השואה לצעירים היא עסק מורכב. יש אסכולה הורית שמסרבת לחשוף ילדים לטקסי זיכרון או שואה.
"100 אחוז. אני לא נכנס לאיך הורים בוחרים לגדל את הילדים שלהם. השאלה היא מה הילד מרגיש. ראיתי את הילדים שלי גדלים במוסדות חינוך. ראיתי טקסים שלא ידעתי אם לבכות או להיקרע מצחוק. בכיתה ד' הילד שלי עמד עם ילדים אחרים במעילי פראדה של האמהות שלהם, ודיקלם בתורו טקסטים מבורות המוות של מחנה בלז'ץ. שאלתי אותו, 'מה זה?' הוא אמר, 'התחפשתי לאיש רעב בגטו'. שאלתי את עצמי, מה הוא קיבל? מה הוא הרגיש? האם הוא יכול בכלל להתחבר? אלא אם כן תמצא דרכים יצירתיות לפצוע את הלב ולהרגיש. בכלל, כל מי שעושה מאמץ לספר את הסיפור הזה בכלים שילדים יכולים להרגיש ולהתחבר, זה דבר חשוב".
וצריך גם להגיד משהו על המוזיקה של הסרט, שיצרה קארן או, הסולנית של yeah yeah yeahs. גם בן גולדווסר של MGMT היה מעורב.
"קארן או כתבה את הפסקול המדהים ל'ארץ יצורי הפרא' של ספייק ג'ונז. זה סרט מופתי שאני מקפיד לראות פעם בשנה. כשסיימנו את האנימציה של 'אנה פרנק', יצרנו איתה קשר, שלחנו חומרים ובתוך 24 שעות היא חזרה ואמרה שהיא תעשה את זה. טסתי לאל־איי. ישבנו על כל הסצנות. ההסכם שלי איתה היה שהיא תכתוב 11 קטעים ושיר. בגלל שהייתה סגורה בבית בקורונה עם תינוק, היא כתבה 27 קטעים וארבעה שירים. היא הביאה את בן והוא הפיק לה את זה מוזיקלית. היא התחברה לסרט מיד. היא כולה רגש והיא ראתה בזה, לפני הכול, סרט התבגרות".
הוא מתגורר במכמורת אבל הסטודיו שלו ממוקם 20 שנה ביפו. "לא אזוז מכאן, אני גם אמות פה. הגעתי ליפו באינתיפאדת אל־אקצא. גמרו לשפץ את הבניין ואמרו תבחר איזו דירה. אף אחד לא בא ליפו יותר. אתה יודע כמה פעמים שמעתי שיפו לא תחזור לעצמה כולל בשומר החומות? זה הרי חוזר תוך יום. אנחנו מאולפים בארץ בחזרה לשגרה. מתחושה שקץ העולם הגיע ואז למחרת החיים נמשכים".
בשומר החומות, דווקא בגלל החיכוך בערים מעורבות, הייתה תחושה של התפרקות.
"בעיניי הערים המעורבות הן המקומות הכי מעניינים בארץ. אבל אשתי, שגדלה בעג'מי, אמרה, 'אתה חושב שזה מקסים, אבל אני את הילדים שלי לא מגדלת פה'. ביפו יש הרבה צדדים יפים, וכן יש בה גם אפרטהייד. המציאו לזה שם מכובס: ג'נטריפיקציה".
"הגעתי ליפו באינתיפאדת אל־אקצא. גמרו לשפץ את הבניין ואמרו תבחר איזו דירה, אף אחד לא בא לגור ביפו. אתה יודע כמה פעמים שמעתי שיפו לא תחזור לעצמה, גם בשומר החומות? זה חוזר תוך יום. יש תחושה שקץ העולם הגיע ולמחרת החיים נמשכים"
לאורך השנים העדת על עצמך כעל אדם אופטימי. עדיין?
"אני לא אופטימי בכל מה שקורה בישראל בהקשר הפוליטי. יש רוב מוחלט שמאמין שצריך לחיות על החרב עד קץ הימים, וזהו, זה נגמר. אני לא חושב שצריך להפסיק לנסות, אבל כשאתה שומע את רינה מצליח, אחרי הפיגוע בתל־אביב, אומרת, חבר'ה, זה נורא, אם לא יעשו משהו, ככה ייראו החיים שלנו לנצח, ורואה את התגובות וההתנפלות, אז מה אתה רוצה שאגיד? אני לא אופטימי. הכיבוש הוא שורש הכול. השליטה על עם אחר. זה מרקיב את החברה מבפנים החוצה".
אמרת בעבר על יאיר לפיד, ראש הממשלה העתידי, שהוא דמות וירטואלית במסעה לראשות הממשלה.
"יש לי התערבות רבת־שנים עם גיל קופטש אם יאיר לפיד יהיה ראש ממשלה. אני בצד שלא מאמין. אבל אם אנצח אני ארוויח במקרה הטוב ארוחה צמחונית. האם לפיד ראוי? האם יש לו יושרה? כן, בהחלט. אחרי שוויתר על הכול לטובת המיזם הזה הוא חד־משמעית אדם ראוי בעיניי. אבל כשאתה חושב על כמה הוא, עם כל היושרה, נכון ופתוח לצאת למשא ומתן, לפתוח את הדברים, זה מדכא".
הוא כבר "הרבה שנים, מעל 20" יחד עם ענת אסולין, מהמפיקות הבכירות בארץ. הם הכירו כשפולמן, יחד עם חברו אורי סיון, חיפשו מפיק שייקח עליו את "קלרה הקדושה". אסולין שהייתה אז אחרי "חולה אהבה בשיכון ג'" סירבה. "בערב אחרי אורי התקשר אליה שוב. היא אמרה לו, אני לא רוצה וגם הבחור שהבאת – אל תביא אותו יותר. כמה שנים אחרי היא הפיקה את קמפיין הבחירות של מרצ עם יוסי שריד וגייסה אותי לביים תשדיר. זה נגמר בשלושה ילדים".
שלושה ילדים זה גם שלושה שעוני חול.
"יש לי מודעות גיל. אני לא עושה שטויות שעשיתי בגיל 20. אבל זה שבגיל 59 יש לך עדיין בלגן בבית זה מעולה. התחלתי עם ילדים בגיל 40 ואני לא מקנא בחברים שלי שהתחילו בגיל 25".
הפכת במקביל לבמאי עסוק מאוד. הרבה על הקו. לא היו רגשות אשמה?
"אתה יודע איזה אבא אני? הילדים שלי זה הדבר הכי חשוב בחיים שלי. אבל אם יש דבר שאני מצטער עליו זה שהגזמתי במעורבות שלהם בסרט. כשטסנו לקאן, הבת הקטנה שלי שהייתה בת 14 אמרה לי, 'אני לא זוכרת חיים לפני אנה פרנק, הייתי בת שש כשהתחלת'. הם היו מעורבים בהכול. יכול לתת לך עצה היום: שים גבול מדי פעם".
אתה בין הבמאים הישראלים שהגיעו הכי רחוק. ביקום מקביל יכולת לביים שובר קופות אמריקני.
"אחרי 'באשיר' היו לי סוכנים אמריקנים שלקחו אותי למסעות באולפנים. הם לא ידעו מה לעשות איתי. הרי עשיתי סרט אנימציה דוקומנטרי. אף אחד לא אומר לך, בוא תעשה באטמן. זה לא שם".
היית עושה?
"ברור. רק תן לי לשפוך כסף על סרט פנטזיה. מי יבוא אליי? על סמך אנה פרנק? הוא הבן אדם לעשות את באטמן!".
