ב-14 ביולי 2000 עלה על המסכים הסרט "אקס-מן", ולמרות שבאותה תקופה זה טרם היה ברור, הוא סימל את תחילתה של מהפכה. שמונה שנים לאחר מכן המהפכה הנ"ל תגיע לשלב המהותי שלה בדמות "איירון מן", הסרט שנתן את האות לעידן היקום הקולנועי של מארוול – אולי התופעה התרבותית הגדולה ביותר של העשור השני של המאה ה-21. במילים אחרות: "אקס-מן" פתח את עידן שלטונם הקולנועי של גיבורי-העל. אומנם בהחלט היו סרטי גיבורי-על לפניו, אבל משהו בתמהיל של גיבוריו, באופן הצגתם ובדינמיקה הקבוצתית ביניהם הצליח לכבוש את הצופים – ובעיקר, ליצור אצלם רצון לעוד.
אלא שאת החיבור הזה עם הקהל, שכאמור יבשיל לכדי תופעת תרבות-פופ שתסחוף את העולם כולו, לא ניתן לזקוף רק לזכות "אקס-מן" הסרט. שמונה שנים קודם ליציאת הסרט עלתה על המסך הקטן "אקס-מן: הסדרה המצוירת", עיבוד אנימציה לסיפורי גיבורי-העל שיצרו סטן לי וג'ק קירבי עבור מארוול קומיקס. כשיצא "אקס-מן" הסרט, מיליוני הצופים הצעירים שהפכו את הסדרה המצוירת לסיפור הצלחה אצו לבתי הקולנוע כדי לצפות בו. הם היו קהל הבסיס של הסרט, כמו גם הסרטים שבאו אחריו במסגרת זיכיון "אקס-מן" הקולנועי. אבל לא הייתה זו רק הנוסטלגיה שגרמה לכך: בזמן אמת, "אקס-מן: הסדרה המצוירת" העניקה לצופיה הצעירים חוויה תקדימית, במונחי התוכן שצרכו עד אז, והחוויה הזו הותירה בהם חותם עז.
"אקס-מן: סדרת האנימציה" - טריילר
כמו סדרת אנימציה אגדית אחרת שיצאה רק כמה חודשים לפניה, "באטמן - הסדרה המצוירת", גם "אקס-מן" סירבה להתייחס באינפנטיליות לקהל היעד שלה, למרות ממוצע הגיל שלו. הנושאים היו כבדי-משקל והתכתבו עם סוגיות בוערות מהמציאות, הגיבורים היו מרובדים ומלאי-קונפליקטים, היחסים ביניהם היו מורכבים ומשכנעים – והטיפול בעלילות של פרקי הסדרה, שבחלקן יובאו מחוברות הקומיקס ובחלקן היו מקוריות, היה מדויק ונבון. לא לחינם שקד בראיין סינגר, הבמאי של "אקס-מן" הסרט (כמו גם המשכונו המשובח), על צפייה בכל 76 פרקי הסדרה כהכנה למלאכת הבימוי שהופקדה בידיו - להבדיל מאשר לקרוא את חוברות הקומיקס של "אקס-מן". ביותר ממובן אחד, סרטו נראה כמו עיבוד לייב-אקשן לסדרה המצוירת.
לכתבות מגזין טלוויזיה נוספות:
השבוע חגגה "אקס-מן: הסדרה המצוירת" 30 שנה לשידור הפרק הראשון שלה, ולרגל המאורע המשמח - כמו גם לרגל סדרת-ההמשך ההולכת וקרבה שעליה הכריזו בדיסני לפני שנה (תחת השם "אקס-מן 97"), שצפויה להפציע בדיסני+ במהלך 2023 - בואו ניזכר בסדרה החלוצית והאהובה, וננסה להבין מה הפך אותה לכזאת.
"ידעתי שיש לנו להיט"
בעיקרון, עצם העובדה ש"אקס מן: הסדרה המצוירת" קרמה עור וגידים היא סוג של נס. ב-1989 נעשה ניסיון ראשון עם פיילוט בשם Pryde of the X-Men, שלא התקבל טוב ולא מצא מפיץ. ולא בכדי: באותה תקופה, חבורת גיבורי-העל שיצרו סטן לי וג'ק קירבי לא היו מוכרים ואהודים ברמה של גיבורי מארוול אחרים, כמו ספיידרמן או הענק המופלא. אולם מרגרט לואש, שהפיקה את הפיילוט ועוד לפני כן כיהנה כנשיאת חטיבת ההפקות של מארוול במשך שש שנים, הייתה מעריצה אמיתית שהאמינה בחומר המקור בכל מאודה – והחליטה לנסות שוב.
"הייתי מרותקת לאקס-מן כי זה היה שונה מכל דבר אחר שאליו נחשפתי", סיפרה לואש בריאיון לאתר Inverse, "זה היה בשנות ה-70 והאקס-מן הראשונים שנחשפתי אליהם היו בני נוער. הוקסמתי מהעובדה שהצעירים הללו, ששללו מהם את זכות הבחירה, התמודדו עם כל הבעיות שאנו רואים היום אצל אנשים שאותם לא מקבלים בשל שונותם". לואש הזדהתה מיידית עם גיבורי אקס-מן, וההזדמנות לתווך את האובססיה הפרטית שלה לדור הבא הגיעה כאשר מונתה לראש מחלקת התוכניות לילדים ברשת FOX. אחרי שנה בתפקיד, החלה לואש לדחוף בכל הכוח ליצירת סדרת אנימציה המבוססת על "אקס-מן". "האמנתי בתוכנית", סיפרה, "אפילו כשב-FOX אמרו לי שאני מסכנת את תפקידי בשל כך".
לצורך המשימה, שכרה לואש את שירותיה של חברת סבן אנטרטיינמנט, בבעלות הישראלים חיים סבן ושוקי לוי, על מנת להפיק את הסדרה הנרקמת. אלא שלסבן לא היה את כוח האדם הנדרש, ובסופו של דבר ההפקה התחלקה בין אולפנים אמריקניים, קנדיים ודרום-קוריאניים, תחת פיקוחה של סבן. אולם התקציב היה נמוך יחסית למיזם כה שאפתני, ובמקביל, ראשי FOX הפעילו על לואש וצוותה לחץ רב למתן את התמות הבוגרות שביקשו להציג בסדרה.
הדאגה שלהם הייתה מוצדקת: לפתיחת הסדרה, השואוראנר אריק ליוולד והתסריטאי הראשי מארק אדוארד אידנס בחרו לגולל נרטיב שאפתני שהושפע רבות מהרוח האפלה והבוגרת שהכניסו לחוברות הקומיקס היוצרים האגדיים לן וויין וכריס קליירמונט, אשר כתב את מרבית סיפורי אקס-מן מ-1975 ועד 1991. לא רק זאת, אלא שפרק הפתיחה, תחת השם The Night of the Sentinels, חולק לשני פרקים - בחירה חסרת תקדים בעולם האנימציה לילדים. והדובדבן שבקצפת? ליוולד ואידנס החליטו שבמהלך הפתיחה הזאת, אחת מהדמויות תמות, ולשם כך כתבו דמות מקורית של מוטאנט בשם מורף.
"על זה כותבי אנימציה תמיד חולמים: להרוג דמות", סיפר אידנס ל-Inverse, "זה מעצים את האמוציות, אתה רוצה שתהיה סכנה אמיתית". "היינו צריכים להראות קורבן אמיתי לאקס-מן ממש בהתחלה, בפרק הראשון", הוסיף ליוולד, "רצינו להראות שיש מחיר לגבורה. וזה הפך למאבק בהמשך, מפני שזוהי כמובן תוכנית לילדים". אלמנט נוסף של הימור נכנס לתמונה כאשר יוצריה של הסדרה סיננו מבין שלל הדמויות של גיבורי אקס-מן את אלו שייכנסו לסדרה. על חשבונה של קיטי פרייד, אחת מהדמויות האהובות של הקומיקס, נכנסה הדמות החדשה-יחסית של ג'ובילי. צוות הכותבים התעקש גם על גמביט - דמות שהוצגה בסדרה רק שנתיים קודם לכן. על דמותו של חיה (Beast), שהפכה לאחת מהאהובות בסדרה, הכותבים נאבקו במארוול עצמה, מאחר ושם הובעה התנגדות לשילובו.
הלחץ מצד ראשי FOX למתן את האפלה והרוח "הבוגרת" של הסדרה הופעל בעיקר על הבוסית לואש. "בלי להיכנס ליותר מדי פרטים", סיפרה, "העבודה שלי הייתה מונחת על הכף. אפילו שינו את החוזה שלי. לא סיפרתי לאף אחד מהצוות על זה, הייתי מאוד מאוכזבת ומוטרדת כי התפקיד שלי היה בסכנה. אבל האמנתי בתוכנית". וגם הצוות שלה האמין, כי כשהלחץ גבר ומ-FOX התעקשו שכפרק פתיחה ייבחר סיפור אחר, כל הצוות כולו איים בהתפטרות. זה עבד, ו-Night of the Sentinels נקבע סופית כפרק הפתיחה.
"לסדרה לא היו את ערכי ההפקה הגבוהים ביותר", הודתה לואש באותו ריאיון ל-Inverse, "לא היה לנו את הזמן או הכסף שהיו לכמה מהתוכניות האחרות, אבל צוות הכותבים היה כה חזק, והמדבבים היו כה חזקים, שכשצפיתי בשני הפרקים הראשונים הללו, ידעתי שיש לנו להיט".
והיא צדקה: למרות פתיחה בעייתית - הסדרה עלתה לראשונה עם צמד פרקי הפתיחה שלה באוקטובר 1992, אולם המשך שידורה נדחה בכמה חודשים כדי לתקן בעיות באנימציה, שגם בהמשך לא בדיוק הייתה האלמנט החזק ביותר בסדרה - "אקס-מן: הסדרה המצוירת" הפכה ללהיט מיידי עבור FOX. "התוכנית שלנו הדגימה שלעולם של מארוול יש ערך מסחרי רב בהרבה ממה שמישהו דמיין", סיפר וויל מיוניו, אחד מהאנימטורים של הסדרה שהועסק גם כמפיק, בריאיון ל"הוליווד ריפורטר". "הסדרה קיבלה נתוני צפייה של פריים-טיים בשבת בבוקר. במשבצת שלנו, הצלחנו באופן שבו אף תוכנית לא הצליחה מאז שנות ה-70".
אך גם אל מול ההצלחה הגדולה, עדיין היו קשיים: במעבר מהעונה הראשונה לשנייה קוצץ שכר הכותבים על ידי חברת סבן אנטרטיינמנט ("הרציונל היה: זה להיט, הם רוצים להיות חלק מזה, אז הם ייקחו פחות כסף", סיפר ליוולד), ובמקרה אחר הופעל לחץ ניכר על מפיקי התוכנית לשלב בתוכנית צעצועים של אקס-מן מטעם חברת פאסט פוד. ובכל העת דחקו אנשי FOX בצוות הקריאטיבי למתן את האופי הבוגר של הסדרה, "לטפש אותה", כפי שהסביר ליוולד. אבל זה לא עזר: אנשי הצוות, מגובים על ידי המפיקה לואש, עמדו איתנים אל מול מכבש הלחצים. ו"אקס-מן: הסדרה המצוירת" רצה במשך חמש עונות מצליחות הודות למאמציהם - וזכתה בגדודי מעריצים.
כזה עוד לא היה
עד שהגיעה "אקס-מן: הסדרה המצוירת", ההצלחה הגדולה ביותר של מארוול על המסך - הקטן כמו גם הגדול (שם הפיקה החברה רק עיבוד אחד, "האוורד הברווז" האסוני מ-1986) - הייתה The Incredible Hulk הקאמפית, בכיכובו של השרירן לו פריגנו, שרצה בין 1982-1978. קבלת הפנים הנלהבת לה זכתה "אקס-מן" סוף סוף הדגימה את הערך המסחרי של מארוול, וסיפקה הוכחה חד משמעית לעושר הבלתי-נדלה של תוכן שיש לה להציע.
"אקס-מן: סדרת האנימציה" – שיר הנושא
אולם ההצלחה הזאת גם הבהירה למקבלי ההחלטות בעולם הבידור האמריקני עד כמה הקהל של הסדרה, ילדים ובני נוער, פתוח לעלילות מורכבות ואפלות, עד כמה הוא משווע לסיפורים רציניים. השאפתנות הקונספטואלית של "אקס-מן: הסדרה המצוירת" המחישה עד כמה רחוק אפשר לקחת את הקהל הזה, את הצופים הצעירים, שעד אז אפילו לא זכו שייתנו בהם את האמון לעקוב אחר סדרה שפורשת לפניהם עלילות עונתיות, להבדיל מפרקים שעומדים בפני עצמם ותו לא. העונה השלישית, שלקחה על עצמה את עיבודה של אחת מעלילות הקומיקס המהוללות ביותר של זיכיון "אקס-מן" ובכלל, "הפניקס האפלה", המחישה זאת ביתר שאת. הדיון שהציע הסיפור של העונה הזאת, באשר לכפילות שטמונה בדמותה של הטלפאתית רבת-העוצמה ג'ין גריי – אמפאתית ומיטיבה מחד, ומאידך בעלת פוטנציאל הרס שלא ייאמן, כשהזעם והתסכול החבויים בה נחשפים – לא היה משהו שבו נתקלו הצופים הצעירים הללו קודם לכן.
מעבר לכך ובאופן עקבי, "אקס-מן: הסדרה המצוירת" תיקלה נושאים חברתיים ופוליטיים באופן חלוצי ממש, ביחס לאנימציה וסוגת התכנים לילדים ולנוער. האג'נדה המרכזית שנשאו בחובם סיפורי האקס-מן עוד משחר ימיהם בשנות ה-60, כאשר לי וקירבי חוללו מהפכה בעולם הקומיקס - האקס-מן נוצרו כאלגוריה לקבוצות מיעוט מודרות כמו יהודים ואפרו-אמריקנים, בימי שיא המאבק של התנועה לזכויות האזרח, כשדמויות כמו ד"ר אקס ומגנטו מהוות אלגוריות לגישות ההפוכות של מרטין לותר קינג ומלקולם אקס - רק התחזקה בסדרה. סוגיות של אפליה, דעות קדומות, אמונה וקבלה עצמית הקנו לסדרה אדג' פרוגרסיבי שטרם נראה עד אז בתכנים מעין אלו. כבר בפרק הפתיחה הכפול מודגשת חריגותם של חבורת אקס-מן, העובדה שכמוטאנטים הם דחויים, פועלים בשולי החברה, מופלים לרעה. שנות אור מסדרות כמו "קפטן פלאנט" ו"מעשיות ברווזיות" שמשלו באותה תקופה בשוק תכנים הילדים.
אך יותר מהכול, "אקס-מן: הסדרה המצוירת" הוכיחה את הרעב המטורף של הציבור לתכנים על אודות גיבורי-על. שלוש שנים בלבד אחרי שתמה, כאמור, הגיע "אקס-מן" הסרט ובישר את תחילתו של עידן חדש. באופן מתבקש לחלוטין, אריק ליוולד ו-וויל מיוניו הובאו על תקן יועצים לתסריטאי דיוויד הייטר והבמאי בראיין סינגר. "אנחנו מאמינים שהיוצרים בחרו, בליהוק ובגישה הכללית שלהם לסיפור, לעקוב אחר הכיוון ה'רציני' שלנו", אמר ליוולד. וניכר שהוא צודק.
במהלך השנה הקרובה, כאמור, אמורה לעלות על המסכים הסדרה "אקס-מן 97", שלפי הדיווחים תנסה לתרגם את הרוח המקורית של "אקס-מן: הסדרה המצוירת" לזמננו, ואף להמשיך את הסדרה מהנקודה שבה הסתיימה. אלא שהזמנים השתנו: כבר שנים שאנו חווים אינפלציה מטורפת בכל הנוגע לתכני גיבורי-על, על המסכים הגדולים והקטנים כאחד, ובעצם תחת כל עץ רענן בנוף התרבותי שלנו. הסדרה החדשה תמצא את עצמה מתמודדת עם שוק רווי וצרכנים שבעים, ואפילו עם המבחר המרשים של גיבורים וסיפורים שיש לעולם של "אקס-מן" להציע, שאיכשהו עדיין לא נס ליחם, תיאלץ להוכיח את עצמה גם ללא אותו ממד חלוצי שאפיין את הסדרה האגדית שהיא מבקשת להמשיך. משימה קשה, לכל הדעות, אך אל דאגה: במקרה הכי גרוע, אם תתגלה הסדרה החדשה כאכזבה מהדהדת, תוכלו לצפות שוב בפרקי הסדרה המקורית. כמה כיף!
