בשנת 1966 ביים הבמאי הצרפתי הגדול, רובר ברסון, את יצירת המופת שלו "בלתזאר" שעוקבת אחר ייסוריו של החמור שבכותרת בעולמנו האכזר. ההקבלה המתבקשת בין מסכת תלאותיו של החמור האצילי ומסעו של ישו בוויה דולורוזה יצרה סרט טרנסצנדנטי, חידתי, משל על רוע וטוהר שעליו אמר גודאר כי הוא "העולם בשעה וחצי". קשה שלא להיזכר בסרט במהלך הצפייה בסרטו של הבמאי הפולני, יז'י סקולימובסקי, "אי-אה", שאף הוא מתאר בכשעה וחצי את סבלותיו של חמור בעולם שבו רק אישה צעירה אחת, כמו מארי ב"בלתזאר", מעניקה לו חסד וחמלה.
"אי אה" - טריילר
אכן, סרטו של סקולימובסקי בן ה-84 (שזכה אשתקד בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ומועמד השנה לאוסקר כסרט הבינלאומי הטוב ביותר), יכול להיקרא כמחווה לזה של ברסון, אבל הוא סרט שונה לחלוטין. את מקומה של האסתטיקה הנזירית וחמורת הסבר של ברסון המתבוננת בהתרחשויות "מבחוץ", תופס שימוש כמעט אקספרימנטלי בסאונד ותמונה שכמו מאפשרים לנו לחדור אל תודעתו של החמור. כמה מבקרים כבר הביעו את פליאתם שאת הסרט יצר במאי בעשור התשיעי לחייו ולא קולנוען צעיר ומבריק. אבל כל מי שמכיר את הקולנוע של סקולימובסקי, שהחל לביים לפני כ-60 שנה, יודע להעריך את ההרפתקנות האסתטית שלו מאז ומעולם (ב-1978 הוא ביים את סרט האימה האינטלקטואלי "הצעקה", בכיכובם של ג'ון הרט ואלן בייטס, הזכור בזכות עבודת הסאונד הייחודית שלו ואחת החלוציות בשימוש בטכניקה של דולבי סטריאו).
"אי-אה", במילים אחרות, הוא סרט שמבקש לערב אותנו רגשית עם החמור, אבל "מבפנים". זהו, על כן, סרט שצריך לראות ולשמוע על גבי המסך הגדול כדי לחוות אותו כיצירה שלמה. הסרט נפתח בדימוי יוצא דופן שבו נראה כאילו אישה צעירה בזירת קרקס היא המלאך החומל של אי-אה (שמגולם למעשה בידי שישה חמורים). המסך צבוע אדום בוהק ומוזיקה שמורכבת מכלי קשת ונשיפה שמזכירה קצת נעירת חמור עוטפת אותנו כבכישוף. זהו, כמדומה, רגע החסד האחרון שחווה אי-אה, שכן זמן לא רב לאחר מכן הקרקס פושט רגל והחמור עובר בין בעלים, במפעל, בחווה, מוכה באכזריות על ידי אוהדי כדורגל, עד לרצח. אז הוא נלקח במשאית מפולין לאיטליה, שם הוא מוצא עצמו בווילה של רוזנת (איזבל הופר בהופעת אורח משונה) המתעמרת בכומר צעיר שהושעה מלימודיו בגלל הימורים.
הסינים מציינים השנה את שנת הארנב, אבל בקולנוע זוהי ללא ספק שנת החמור. ג'ני האתון ב"רוחות אינשרין", איה הזכור לטוב ב"פו הדב: דם ודבש", ואי-אה בסרט הקרוי על שמו – גורלם המר נדון בסרטים המוקרנים עתה על מסכינו. סרטו של סקולימובסקי (שכתב את התסריט יחד עם אשתו, אווה פיאסקובסקה) עוקב לכאורה אחר מסעו הטרגי של חמורו מתוך עמדה מוסרנית-אקולוגית הצופה בסבל שנגרם לבעלי חיים על-ידי בני האדם. על אף שיהיו מי שבעקבות הצפייה בסרט יחליטו, לפחות למשך זמן קצר, להפחית את צריכת הבשר שלהם – נדמה שהסרט פועל במישור רחב יותר. העובדה שהוא מתרחש על אדמת פולין אינה נעדרת קונוטציות היסטוריות שניתן לשייכן לסבלו של החמור.
כתבות נוספות במדור:
סצינה שממחישה זאת במיוחד מתרחשת ביער אליו מגיע אי-אה בנדודיו. זהו לילה, והיער נראה קסום ומאיים כמו באגדות. כאשר אי-אה מהלך ביער הוא חולף על פני מצבה שהמצלמה מתעכבת עליה לרגע, ומאפשרת לנו להבחין בכיתוב בעברית שעל גביה. זהו בית קברות יהודי שנעלם בסבך העצים, וההיסטוריה של פולין מבליחה מבעדם. אז גם נמלא היער בקרני לייזר ירוקות בורקות של רובי ציידים, יריות נשמעות, וזאב שותת דם מוטל על הקרקע. דימוי זה המחבר בין ההיסטוריה היהודית של פולין ומוות ישמש רקע לסרט כולו, שממשיך עם אלימות ואכזריות מצד בני האדם לא רק כלפי החמור ובעלי חיים בכלל אלא גם כמצב אנושי בסיסי. נדודיו של אי-אה מתבצעים במעברים לא ברורים בין אפיזודה אחת למשנה, כאילו כדי לייצג תודעה נטולת תפיסת זמן.
"אי-אה" יכול להיתפס כאלגוריה על אירופה של ימינו, שבה היטשטשו הגבולות במרחב ובזמן. זהו מרחב של רוע וסבל, של הגירה ואלימות, של מחאות סביבתיות ששולחות את החמור לגורלו המר, אבל גם של זיכרון של חסד – אותו דימוי שפותח את הסרט ובו נערת הקרקס (סנדרה דז'ימלסקה) חומלת על אי-אה ומלטפת אותו. הסרט ממש מכניס אותנו אל תודעתו של החמור, בין היתר באמצעות דימויים יפהפיים כמו דמעה (אבל לא על באמת) בקצה עינו, או מבטו מבעד למשאית שבה הוא נלקח בעדר של סוסים דוהרים בשדה. הסרט מתמקד בתגובותיו של אי-אה לאופן האכזרי שבו בני האדם פועלים, בנוכחותו הפיזית, ולא כדמות אלגורית כפי שזה אצל ברסון. סיפורם של בני האדם, ובכלל זה נערת הקרקס, הוא שולי ומוגבל רק לעמדת הידע, אם זהו אכן הניסוח הנכון, של החמור.
2 צפייה בגלריה
סרט שפועל במישור חווייתי, נע בין ממשות להזיה, בין מרחב פיזי ותודעתי. מתוך "אי-אה"
(צילום: יח"צ)
חלקו החותם של הסרט, העוסק ביחסיה של הרוזנת עם הגבר הצעיר (לורנצו צורצולו) יוצר חריגה בסרט. לא רק שזהו החלק הפטפטני ביותר בו, אלא שאנחנו נמצאים בתוך הווילה המהודרת, עדים לנזיפותיה של המטרוניתא במי שהוא כנראה בנה שהיא תומכת בו, שעה שאי-אה נמצא בחוץ. יש משהו אבסורדי ואפילו פרוורטי בדינמיקה ביניהם, והסצינה הזו נותרת כאחת החידות הלא פתורות של הסרט. האם דמותו של הבן הדחוי, הן מהדת והן מאימו, היא שיקוף של אי-אה? האם ישנה משמעות לעובדה שבתחילת הסרט נראית מצבה בבית קברות יהודי ובסיומו טקס כנסייתי שמתקיים בביתה של הרוזנת? "אי-אה" הוא סרט שלא דומה לשום דבר שמוצג כרגע בבתי הקולנוע שלנו. זהו סרט שפועל במישור חווייתי, נע בין ממשות להזיה, בין מרחב פיזי ותודעתי, ובעיקר נמנע מלהציע פרשנות שיש בה משהו טריוויאלי. לרגעים, במהלך הצפייה בו, נזכרתי ביצירת המופת האחרונה של בלה טאר, "הסוס מטורינו" (2011), שתיאר אפוקליפסה מתקרבת דרך עיניהם של סוס ועגלון המתגורר בבקתה מבודדת יחד עם בתו. גם "אי-אה" מרמז לאפוקליפסה כזו, שהיא אולי קרובה יותר מתמיד באירופה של המאה ה-21, והתמונה החותמת אותו היא אחת הסצנות הכי קורעות לב שנצפו לאחרונה בקולנוע.
