מעבר לעבודה מהבית מאפשר לך לעשות כל מיני דברים בזמן שאנשים אחרים עומדים בפקקים ומקטרים, כמו לטייל עם הכלב אחרי שהשמש מתחילה לעבוד. באחד מטיולי הבוקר האלו נתקלתי בשכן שגר בקצה הרחוב ונמצא בסטטוס תעסוקתי דומה לשלי. הוא סיפר שקרא את הביקורת שכתבתי לעיתון על ההוצאה המחודשת של "פרח שחור", אלבום הבכורה של כרמלה, גרוס ואגנר, ונהנה. אחרי שדיברנו קצת על האלבום שמסתבר ששנינו התאהבנו בו בערך באותו הזמן, ולפני שכל אחד מהכלבים משך לכיוונו, הוא שאל אם אני חושב שגם הילדים שלנו מתרגשים ככה ממוזיקה. עניתי לו שאני מניח ומקווה שכן, רק שיש להם גיבורים אחרים לגמרי.
כשאתה אוהב מוזיקה מפעם, וכשהיא ממשיכה למלא תפקיד בחיים שלך גם היום, ובטח כשאתה נשאל עליה ביחס לממד הזמן (ועוד במרחב הציבורי) - כל תשובה שתיתן עלולה לחשוף את הנטיות הבומריות שלך. זה נכון גם במקרה של הלהקה שערן צור הקים והוביל בתחילת הניינטיז, שעורכת עכשיו סיבוב הופעות מוצלח ומצליח שכל הכרטיסים אליו נחטפו זה מכבר. זה לא אנדמי רק לכרמלה, גרוס ואגנר. כמעט כל להקה שפרצה בימים שהרוק הישראלי גם היה רלוונטי לסביבתו, והעלתה בשנים האחרונות מופע לרגל יום הולדת עגול לאלבום ותיק ואהוב שלה, הצליחה לייצר סביבה עניין משמח שכזה. גם בחו"ל המצב דומה, רק המספרים וסכומי הכסף אחרים. המגמה הזו תמשיך להתקיים כל עוד יתאפשר ללהקות ותיקות – ולקהל שמאוד אהב אותן פעם, וכנראה שלא הפסיק לעשות זאת – להיפגש מדי פעם ולהעלות זיכרונות ביחד.
הסיבוב המבורך הזה של כרמלה, גרוס ואגנר הוא יותר מרק עוד סדרת הופעות מבוקשת. זהו מסע של 90 דקות אל מי שהייתי בשנות ה-90. פגישת מחזור עם מי שהיית ברצף של התיכון-צבא-אוניברסיטה, שנים שבהן מוזיקה הייתה הדבר הכי חשוב בחיים שלך. ובלי שתיאמתי זאת מראש אפילו פגשתי שני חברים מאז – אחד מהגרעין שלא ראיתי 20 שנה, והשני מהלימודים שלא ראיתי 20 שנה. ולפחות במקרה של "פרח שחור", האלבום הענק הזה עמד היטב במבחן הזמן שלי.
מאז שהגיעה אליי המהדורה החדשה והכפולה שלו בתקליטי ויניל צבעוניים היא זכתה לכמה סיבובים על הפטיפון. לא רק בגלל שהיא נשמעת נהדרת ובזכות הבונוסים הבאמת שווים שהוסיפו לה, אלא כי זהו תקליט שעשה אצלי – ואצל כל המאות שמלאו אתמול את מועדון הבארבי בתל אביב – משהו גדול בקשר שבין האוזניים לבין הלב. ולקשר הזה יש משמעות ככל שמניין שנותיך עולה. זה לא שהמוזיקה שעשו פה פעם יותר טובה מזו שיוצרים היום, אך היא הרבה יותר חשובה לך.
כמה דקות לתוך הופעת האיחוד של כרמלה, גרוס ואנגר אתה קצת מתחיל להתבאס שהרביעייה המשובחת הזו לא הצליחה להשלים עוד אלבום ביחד. "עיוור בלב ים" שהופיע ארבע שנים אחרי, אמנם כלל על העטיפה לצד ה"ערן צור" גם מקף קטן עם השם המפורש "כרמלה גרוס ואגנר", אך האלבום הלא פחות יפה ההוא כבר נשמע אחרת - פחות קודר ועם סאונד יותר עגול ומכיל, פחות דחוס ולהקתי. השירים שבוצעו ממנו אמש, ובהם "קיץ" ו"המכסה הירוק", קיבלו אתמול מעטפת סאונד נכונה ששידכה אותם יפה לצליל האפל של אלבום הבכורה.
כרמלה גרוס ואגנר בהופעה במועדון הבארבי
(צילום: אלדד בוברוביץ)
אבל עכשיו אני ניצב מול הדבר האמיתי – השירה והבס הסונט של צור, הגיטרות הסמית'סיות-קיוריות של אורי פרוסט, הקלידים המכשפים והסוף-אייטיזיים של אבשלום כספי והתופים המהודקים של אורי ברק. והם נשמעים טוב, לפחות כמו שזכרתי אותם מאז. אולי אפילו קצת יותר טוב. כמו להקה שנפגשת לנגן יחד לפחות פעם בשבוע ולא פעם ב-30 שנה. התקשורת הלא-מילולית בין החברים שעל הבמה מצוינת וצור מפרגן הרבה לחבריו. לאורך הסט המשובח שלהם, כספי מתגלה בכוכב הלא פחות גדול של הערב – ולא רק בגלל הנוכחות הגבוהה של הקלידים, אלא גם בזכות קולות הרקע הגבוהים שלו והביצוע הבאמת מעולה ל"חונק אותי".
אחת מהתכונות הכי חשובות וחמקמקות במוזיקה – זו שמפרידה בין הטובה לפחות מוצלחת - היא אותנטיות. לכרמלה, גרוס ואגנר היה ממנה בשפע. זו הייתה להקה ישראלית ששרה על מה שקורה כאן אבל גם נשמעה מאוד משם. לפחות במקרה שלי, גם הממד הגיאוגרפי שיחק תפקיד לא מובטל בביסוס הקשר ארוך השנים שלי עם הלהקה. "פרח שחור" נוצר בתל-אביב של תחילת הניינטיז, והוא היטיב להדהד את הסאונד שהחל להתהוות בה אז, רגע לפני שהרוק הישראלי התפוצץ והפך לנחלת הכלל. אך גם לחיפה – או לפחות למפרץ התעשייתי והמפויח ולקריות שהקיפו אותו ומהם הגיע ערן צור, מנהיג וסולן ההרכב, הייתה באלבום ההוא נוכחות. ולא רק ב"חנוך מחנך" או בשיר הענק שהעניק להרכב את שמו, והורכב משמות המשפחה של השכנים בבית שבו גדל. במובן זה, מאוד משמח לגלות שלפסטיבל של כרמלה, גרוס ואגנר בבארבי התל אביבי יש גם נציגות בדמות הופעה חשובה בעיר הכרמל. בכל זאת, לא כל החיפאים שאהבו רוק בניינטיז עברו למרכז. ואגב חיפה, לפני שצור מתחיל לשיר את "עלבון" – שהיה אחד משיאי הערב המשובח הזה - הוא מספר שנהג לשמוע אותו במועדון הסיטי הול ז"ל בעיר הכרמל. לפי עוצמת השאגות נדמה שחצי מהקהל פה בילו שם אז.
לא בטוח שהבנתי אז, כשהאזנתי לשיר הנושא על שלושת השכנים האלו, שלאחד מהם היה מספר על היד, השנייה הייתה מכשפה ואלמנה שחורה, והשלישי היה אמן אכול מתסכולים. איך הם מסוגלים להמשיך לחיות את החיים במאה ה-20 אחרי כל מה שהם עברו? אבל את הפעם הראשונה ההיא לפני 33 שנה, שבה האזנתי לקסטה של "פרח שחור", לא אשכח. זה היה לא מאוד רחוק מאותו מפרץ מזוהם שבו שלושת אלו התגוררו, ברחוב שקט וירוק במעלה הכרמל, שבהמשך גיליתי שגם צור התגורר בו בעבר. את סשן ההאזנה ההוא סיימתי פעור-פה. בין שעסק במיניות ובין ששר על קשיי החיים, צור כתב ושר – ושלושת חבריו ניגנו – אחרת מכל מה שנוצר סביבם אז. ובמילותיו הוא: פרח שחור בין פרחים לבנים.
"פרח שחור" היה מאמץ והישג להקתי מובהק עם הורים תומכים - קורין אלאל וברי סחרוף שהפיקו אותו. נראה שאין זה מקרי ששניים מבין אלו שחתומים על המהפכה מוזיקלית שהתרחשה פה במחצית השנייה של האייטיז – אלאל ב"מותק" ובהמשך ב"אנטרקטיקה", וסחרוף, ביחד עם רמי פורטיס ב"ספורים מהקופסה" – סייעו לצור ולשלושת חבריו להעמיד את אחד מתקליטי הרוק העבריים היותר חשובים שהופיעו פה. ואגב מהפכות, הקאבר שלהם ל"אלינור" של זוהר ארגוב – שגם בוצע אתמול והיה אולי רגע השיא של הערב - היה ניסיון חשוב לחבר בין קהלים וסגנונות שעד אז לא ממש נפגשו. הסיפור שצור נותן לפניו, על הופעה מול מפונים משדרות שרק השיר הזה עזר לו לשבור את הקרח מולם, מוכיח שהם עדיין לא נפגשים מספיק.
מי שנפגש עם המוזיקה של כרמלה, גרוס ואגנר אתמול, קיבל זריקה מדויקת של נוסטלגיה. העיבודים שמרו על הרוח המקור, והסט של הלהקה היה נדיב וכלל כמעט את כל מה שהם הקליטו ביחד, כולל ביצוע יפה ואפל ל"ערב חולה" שצור כתב עם סחרוף לאלבום הראשון שלו. סחרוף לא הגיע להרים ללהקה שהפיק פעם, אבל כשאלונה דניאל הצטרפה באמצע "נשים כותבות שירה" ונשארה גם ל"תמונה אימפרסיוניסטית", הלהיט הכי גדול של הלהקה שגם אתמול נשמע טרי, כמעט קיבלתם באותו המחיר עם חצי איחוד של להקת טאטו.
הבארבי החדש שאירח את החגיגה הנוסטלגית המבורכת הזו הולך ומתגלה כמועדון רוק טוב לפחות כמו בכתובתו הקודמת. גם הסאונד – למעט מינון מעט גבוה מדי באגף הבסים - היה אתמול משביע רצון. רגע לפני שצור וחבריו מסיימים ערב גדול עם "פרח שחור", שיר הנושא של האלבום שלשמו התכנסו כולם אמש, הוא עוצר ומקדיש אותו לחטופים ולהורים של אלו שאיבדו בנות ובנים במלחמה. ולמרות שכבר לא ממש קר, והאביב עוד שנייה פה ויש תחושה של פריחה, עדיין מאוד שחור בלב.
