הדבר הראשון שצריך לדבר אליו בנוגע לעונתה הרביעית של "דברים מוזרים" הוא הגודל. בכל זאת, על זה כולם מדברים כרגע. הסיפור, ההפקה, הפרקים – הכול גדול יותר עכשיו, וזה עניין כיוון שכאחת מסדרות הדגל של נטפליקס, כמעט כל מה שקשור ל"דברים מוזרים" היה גדול גם קודם לכן. אבל ברשותכם, בואו נתעכב לרגע על נושא הפרקים, מאחר שקנה המידה שלהם מבהיר את הנקודה.
הפרק הקצר ביותר בעונה הרביעית של הסדרה נמשך 63 דקות. הארוך ביותר – 98 דקות. כן, כמו סרט ממוצע. וזה לא הכול: העונה הרביעית נחלקת לשני חלקים, הראשון מהם, בן שבעה פרקים, הוא זה שבו אנו דנים כרגע. החלק השני, שיפציע ב-1 ליולי, כולל שני פרקים בלבד - רק שהאחרון צפוי להימשך 150 דקות. כן, שעתיים וחצי.
אם זה נשמע לכם מוגזם, דעו לכם שאתם צודקים. אחרי הצפייה בשבעת הפרקים הראשונים של העונה הרביעית – עניין של 536 דקות שנלקחו מחיי ללא שוב – דבר אחד ברור: אין, לא הייתה ולא תהיה שום הצדקה לקנה מידה שכזה. הסיפור שהחלה לספר הסדרה כשעלתה ביולי 2016 אומנם מתפרש להרבה יותר כיוונים מאשר בכל אחת מהעונות הקודמות, ובהתאם גם בנק הדמויות גדל אקספוננציאלית, כך שנדרש הרבה יותר זמן לספר אותו. אבל לא כל הכיוונים הללו, ולא כל הדמויות הללו, מחזיקים לאורך כל כך הרבה זמן. חלקם לא מחזיקים אפילו מעט זמן.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
העונה - וכאן עלולים להיות כמה *ספוילרים* קלים, אז למי שמבקש להגיע אליה במצב של טאבולה ראסה, הישמרו לכם - מתחילה כשישה חודשים לאחר אירועי העונה השלישית. ג'ויס ביירז (וינונה ריידר בהופעתה החלשה ביותר בסדרה, אולי בכלל), חמושה בבניה וויל (נואה שנאפ) וג'ונתן (צ'רלי היטון) ובבת המאומצת ג'יין/אילבן (מילי בובי בראון), עברה לדרום קליפורניה כדי להתרחק מהזיכרונות והטראומות שחוותה המשפחה בהוקינס. וטוב שכך, מכיוון שאימה חדשה נוחתת על העיירה שנטשו – כוח על-טבעי מסתורי טובח בצעירי העיר, ובאופן מזעזע למדי. ומכיוון שהם כבר מורגלים בכך, גיבורינו – דסטין (גייטן מטרצו), לוקאס (קיילב מקלפלין), מקס (סיידי סינק), סטיב (ג'ו קירי), ננסי (נטליה דווייר) ועכשיו גם רובין (דמות מעצבנת להדהים בגילומה של מיה הוק, בתם של אומה תורמן ואית'ן הוק) – מתגייסים לפענוח המסתורין. תחילה, הם חייבים להבין איך קשור לעניין אדי (ג'וזף קווין), מנהיגה הכריזמטי והמעט מטורלל של חבורת שחקני ה-D&D אליה הצטרפו דסטין, מייק (פין וולפהארד) ולוקאס.
אלא שכמה דברים השתנו. קודם כל, כולם התבגרו, וגם המרחק עושה את שלו. ננסי רחוקה מג'ונתן שלה, ואילבן רחוקה ממייק, שדווקא מגיע לבקר ונסחף להרפתקה משלו יחד עם וויל, ג'ונתן וחברו הסטלן ארגייל (אדוארדו פרנקו, תוספת משעשעת לקאסט). אבל גם אמא ג'ויס רחוקה ממישהו – ג'ים הופר (דיוויד הארבור), השריף של הוקינס, שהקריב את עצמו על מנת להציל את החבורה בסוף העונה השלישית. אלא שב"דברים מוזרים" עסקינן, ובאחת מהדמויות האהובות ביותר של הסדרה, כך שהופר, מסתבר, לא ממש מת. איזה דבר מוזר. הוא בגולאג בברית המועצות הסובייטית, חוטף מכות ובונה מסילת ברזל בקור המקפיא, וכשג'ויס מקבלת סימן חיים ממנו היא יוצאת יחד עם חובב הקונספירציות מורי באומן (ברט גלמן הבלתי נסבל) לנסות ולהצילו.
קו העלילה העוסק בג'ויס, מורי והשריף הופר חוטא במופרכות שלא תיאמן, אפילו ביחס לסדרה שחרטה מופרכות מהסוג הזה על דגלה. וגם הטון שלה מבולבל: קומי ומטופש כשג'ויס ומורי על המרקע, חמור סבר וברוטלי כשהופ מנסה לשרוד את שהותו מאחורי סורג ובריח במדינת אויב. כמעט שום דבר מזה לא עובד, ולא ממש נחוץ לעונה הזו.
מה שכן מתגלה כנחוץ לעונה, קריטי אפילו, הוא הנבל שלה – תפלץ מהעולם ההפוך שאת מקורו מגלה הסדרה בפרק השביעי והאחרון של העונה עד כה. ומה אתם יודעים, מדובר באוריג'ין סטורי מנומק וראוי, והזוועות שמבצע התפלץ הנ"ל בהחלט מזוויעות, בעונה שבאופן ברור נוטה יותר לצד האימה מאשר הפנטזיה (עם קריצות ברורות ל"קארי", "סיוט ברחוב אלם" - כולל ליהוקו של רוברט אנגלונד לתפקיד קטן! – וסרטי Evil Dead של סם ריימי).
אבל על כל כך הרבה מהדברים האחרים שנדחסים לעונה הזו אפשר היה לוותר. כל קו העלילה של וויל, ג'ונתן, מייק וארגייל, הנודדים ברחבי ארצות הברית בניסיון לגלות לאן נעלמה אילבן, מתגלה כמתיש וחסר חן במיוחד. אילבן, מבחינתה, זכתה בקו העלילה החזק ביותר של העונה, ולא נרחיב יותר מדי מחשש לספוילרים. אבל מילי בובי בראון ממשיכה להוכיח שיחד עם ג'ו קירי הכובש, היא הנכס האמיתי של "דברים מוזרים", שמבזבזת יותר מדי זמן על שחקנים חלשים משמעותית.
האחים דאפר, יוצרי "דברים מוזרים", שאפו בפירוש להרים את העונה האפית ביותר של הסדרה, וברמה הזו הם לגמרי הצליחו. הכול פה ממש גדול, כאמור, ומבחינת המעריצים המושבעים של "דברים מוזרים", זה פשוט עוד הרבה ממה שהם כל כך אוהבים. אבל כל מי שלא עונה לתואר הזה, מעריץ מושבע – כמו כותב שורות אלו, שנהנה מהספקטקל ומחבב כמה מהדמויות אבל לא בדיוק ספר את השניות עד עליית העונה החדשה – עלול למצוא את עצמו נודד לסלולרי שלו, מנצל את הזמן לנמנום נעים או מדיר את עצמו כליל.
חבילת הבידור הכוללת שמציעה הסדרה, שמיומה הראשון הכילה תמהיל כיפי במיוחד של נוסטלגיה, פנטזיה ואימה, והפכה בשל כך לתופעת תרבות של ממש, גדלה לממדי ענק. אבל העונה הרביעית מקנה את התחושה שאלו ממדים מלאכותיים, כאלו שנובעים מהכיסים העמוקים של נטפליקס והתחרות העזה בענף הסטרימינג - ולא מהצורך האורגני של הסיפור וגיבוריו. ייתכן שמוטב היה ל"דברים מוזרים" לזכור שלפעמים, גודל זה באמת לא הכול.