בשנת 2008 עדי אשכנזי מתה. לא כמטבע לשון או סלנג. מתה, פשוטו כמשמעו. הייתה ואיננה, או יותר נכון - הייתה והפכה למשהו אחר. "זה קרה בטיול בהודו עם בן זוג לשעבר", היא משחזרת בריאיון שיעלה מחר (ו') ב"7 לילות". "לא עשיתי סמים. הייתי במצב של ורטיגו, במשך 48 שעות הקאתי, ואז בהוסטל שהיינו בו באמצע יער מבודד שתיתי בירה, שזה דבר שלא עובד עם ורטיגו, ואז מתתי. יצאתי וחזרתי מהגוף שלי שלוש או ארבע פעמים. זו הייתה חוויה מאוד ברורה. אני נשאבת לתוך פרוזדור, אני טסה מעלה ורואה את כל החדר והעולם ממרחק".
זה אולי נשמע כמו סיוט, אבל אשכנזי מתארת את זה דווקא כהתנסות טובה. "זה פי מיליארד מכל סם או מכל ריגוש שחוויתי", היא מודה. "זה משהו מאוד חזק. היום זה מתחבר לי עם מונחים של התעלות רוחנית. הרגשתי אושר מטורף והלכתי לקראת אור. אור שברור לי שאני חלק ממנו. ואז פתאום מישהו עושה לי יו-טרן בתוך החוויה הזאת, ואני נשאבתי חזרה אל הכדור בתוך אותו פרוזדור, בתוך אותו מעבר חום ובוצי, כמו מין רחם, ופשוט חזרתי לחיים".
מאז אותה חוויה מטלטלת, אשכנזי עשתה לא מעט שינויים בחיים. "נפרדתי מבן הזוג, הרגשתי שאני צריכה לזוז מהמקום שהייתי בו. הייתי מאוד לבד, וורקוהולית, בת 33, וכל מה שהיה לי בחיים זה עבודה. הרווחתי כסף והיה לי פרסום, הייתי מאוד מסופקת, אבל לא התייחסתי לשאר הדברים בחיים כמו לאושר שלי, לביטחון העצמי שלי, לדימוי העצמי. פתאום הסתכלתי על משפחות והרגשתי משהו, פתאום ראיתי אימא, אבא וילד ולא חשבתי, 'איזה מסכנים, הילד תוקע אותם', אלא 'וואו, הילד הוא יציר פרצופיהם'. ורציתי את זה".
למרות תגובות הסביבה, הסקפטיות והאפתיות, אשכנזי החליטה להוציא את הסיפור שלה לאור. בסדרה "הייתי מתה", שעולה לכאן 11 ב-30 ביולי, היא יוצאת למסע שהתחיל אי שם בחייה הקודמים בהוסטל המבודד בהודו, כדי לחקור את משמעות החיים ומה שמגיע אחריהם. "התוכנית היא סיעור מוחות כדי להבין מה זה הדבר הזה. הרי אנשים חושבים שהנושא הזה שייך לעולמות של הזיה, סמים, פסיכוזה, חלומות. המדע לא מקבל את מה שהוא לא מוכיח, ואי אפשר למדוד את הנשמה. אבל מה שמאפיין את המוות זה שכל מי שחווה אותו וחזר כדי לספר - מספר את אותו סיפור אחד לאחד. בין השאר, אנשים מספרים שמחזירים אותם עם משימה מוגדרת, למשל, 'תהיי את', או 'תהיה אבא', 'לכי תעשי ילד'".
אשכנזי מגלה שאירועי 7 באוקטובר כמעט ביטלו את העבודה על הסדרה. "הייתי במצב קטטוני בחודשים הראשונים", היא משתפת. "ומתוך הצער הכבד הזה, דיברנו והבנו כמה זה נכון עכשיו. חשבתי שזו זכות שניתנת לי, לדון בדבר הזה, להסתכל מעבר. המוות כבר איתנו, אנחנו כבר נפרדים פה מילדים כל הזמן. התוכנית בעצם מעוררת שאלות שעולות אצל אנשים במקומות האלו. זו דרך להתעסק במה שאנחנו עוברים".
לצד העיסוק במוות, הסדרה החדשה מתמקדת גם בחיים, ובדרכה הייחודית, אשכנזי מבקשת לבנות דרכה גשרים. למשל בין חילוניים לדתיים. "איפה התרבות שלנו? מה אנחנו יודעים על הדת שלנו? מה אנחנו פוגשים בתור קוראי עיתונות חילונית? את האנשים שסוגרים על הגייז כביכול בשם הדת, שפוגעים מינית, שלוקחים תקציבים. אבל שנייה, זו לא היהדות, זה איזשהו קיצון. אנחנו יודעים איך צריך לחיות, אבל על הדרך כל מיני דברים היסטוריים דפקו את הדברים האלה וגורמים לנו בסוף לדחות מעלינו את הכול. רגע, אתה שופך את המים עם התינוק! אתה לא רוצה למצוא ערכים שמחברים אותך עם הסביבה שלך? שמייחדים את כל הדורות לפניך? חייבים לעצור. זו התקווה של המדינה שלנו: שיבואו אנשים בקיאים ביהדות וייתנו לנו את המכנה המשותף הזה. אנשים שמאחדים ולא מפלגים".
