הסיפור ההיסטורי המגונה מוכר לכל: ב-29 בספטמבר 1938 התכנסו הקנצלר אדולף היטלר, ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת צרפת אדואר דלאדייה והדוצ'ה בניטו מוסוליני במינכן כדי לדון בתביעת גרמניה הנאצית על סיפוח חבל הסודטים הצ'כי. אף נציג צ'כי לא נכח באירוע, שנזכר לדיראון עולם כביטוי של התקפלות צרפת ובריטניה בפני הרודנות ונקיטה רפה של מדיניות פיוס. רוחות המלחמה שנשבו אז באירופה, כאשר היטלר עמד לצאת לפעולה צבאית לכיבוש השטח – שככו, אך לא לזמן רב.
צ'מברליין, ראש הממשלה הבריטי, נתפס בדין וחשבון ההיסטורי כדמות נאיבית וחלשה. הוא זה שכתב להיטלר מכתב ובו הסכים לסיפוח חבל הסודטים והכריז על ערבותה של ארצו למסירת השטח. הוא זה שמוכן היה לעשות הכל, על חשבון הצ'כים, כדי למנוע מלחמה, ובמדיניותו עודד את שכרון הכוח של הפיהרר. הסכם מינכן, סבור ההיסטוריון איאן קרשו בביוגרפיה המקיפה שלו על היטלר, אף טרפד את תכניותיהם של מתנגדי המשטר הנאצי מבית להפיל את המשטר.
ביקורות נוספות:
עתה מגיע "מינכן, על סף מלחמה" (Munich: the Edge of War), שעלה בסופ"ש בנטפליקס, ומציע זווית מחודשת על דמותו של צ'מברליין ועל האירועים שהובילו לכינוסה של הוועידה המושמצת. ראש ממשלת בריטניה, על-פי הגרסה הזאת, אינו האיש שהלך שולל על-ידי היטלר והאמין לשקריו, אלא גיבור טראגי של ממש. אדם שהקריב את עצמו על מזבח ההיסטוריה. מי שמוכן היה להיזכר לדיראון עולם כדי לחשוף את תכניותיו האמיתיות של היטלר, ולהרוויח זמן על-מנת להכין את צבאה של בריטניה למלחמה שהוא ידע כי בוא תבוא.
אבל הסרט, שמבוסס על רב-מכר מאת רוברט האריס ("קצין ומרגל"), אינו מסתפק בסיפור קורות הוועידה ההיא. למעשה, ההתרחשות ההיסטורית משמשת רקע למותחן פוליטי, לא מורכב או מעניין במיוחד, שבמרכזו שני חברים ללימודים שנפגשים באוקספורד של תחילת שנות ה-30, ומוצאים עצמם בסופו של אותו עשור בשולי הסיפור ההיסטורי. האחד, בגילומו של ג'ורג' מקיי ("1917"), הוא פקיד ממשלתי בריטי אפרורי, והאחר (יאניס ניוונר) הוא לאומן שהפך לפעיל אנטי-נאצי ומבקש להעביר לחברו-לשעבר מסמך חשאי המצביע על כוונותיו האמיתיות של היטלר שאותו ימסור לצ'מברליין. במקביל, הוא מתכנן התנקשות בחייו של הפיהרר כדי למנוע מארצו האהובה התדרדרות לכאוס.
אבל גיבורו האמיתי של "מינכן, על סף מלחמה" הוא נוויל צ'מברליין. הופעתו של ג'רמי איירונס בתפקיד היא אחת הסיבות הטובות לצפות בסרט הזה. מעבר לדמיון הפיזי בין השניים, איירונס מצליח להעניק לדמותו של ראש הממשלה הבריטי מידה רבה של חן ואלגנטיות. הסרט מסביר את רתיעתו ממלחמה נוכח הטראומה שטרם שכחה של מלחמת העולם הראשונה, שבה אמנם לא השתתף, והופך אותו למעשה לדמות הרצינית והממשית היחידה בסבך הדיונים על הסכם מינכן. היטלר, למשל, אותו מגלם השחקן הגרמני אולריך מאטס, מתואר כמו אחד מאותם פסיכופתים שעומדים בראש חוליית טרור המשתלטת על גן ילדים בסרט בכיכובו של סטיבן סיגל. על דלאדייה ומוסוליני אפשר לומר שהם לא יותר מדמויות חולפות-לרגע מול המצלמה.
לעיתים נדמה, שהסרט נוצר כקונטרה ל"שעה אפלה" (2017), שזיכה את גארי אולדמן באוסקר, והציג את ווינסטון צ'רצ'יל כגיבור הלאומי הבריטי של ימי המלחמה. מבלי להיכנס לתקפות ההיסטורית של טענה זו, "מינכן, על סף מלחמה" מבקש להצהיר שהוא לא היה המנהיג הבריטי היחיד הראוי לכבוד. בעיקר נדמה שהסרט מביע כמיהה למנהיגים מסוגו של צ'מברליין בעת הזו, נוכח הטלטלות הפוליטיות שפוקדות את בריטניה וגורמות לך לתהות מה ערכם של מי שעומדים בראש המדינה או מתיימרים לכך.
הסרט, קופרודוקציה בריטית-גרמנית בבימויו של כריסטיאן שוואכו, עשוי בקורקטיות אך אינו מעצב דמויות בעלות נפח ומשמעות – בעיקר ככל שהדברים אמורים בצעירים שנמצאים משני צדי המתרס. האחד היה תומך נלהב של היטלר עד שהתפכח נוכח טרגדיה שחוותה חברתו היהודייה; האחר מצליח להגניב פגישה זריזה עם אשתו (ג'סיקה בראון פינדלי) לרגל יום הנישואים שלהם לפני שזו נקטעת בשיחת טלפון מכרעת. היא הסטריאוטיפ של האישה הנזנחת לטובת גורל המדינה, ומעבר לכך אין לה, כמו גם למקבילתה מהצד הגרמני, כל ערך של ממש. דמות נוספת, זו של אחד משומרי ראשו של היטלר (אוגוסט דיהל), שהוא חבר ילדות של המתנגד-למשטר הגרמני, מעוצבת אף היא כקריקטורה זדונית ותו לא.
בהינתן העובדה שבעבור מרבית הצופים לא יהיה זה בבחינת ספוילר שמלחמה עולמית שנייה אכן פרצה – הצפייה בסרט אינה מלווה במתח אמיתי. הסכם מינכן נחתם, היטלר נותר בחיים, ובריטניה שרדה את המלחמה בגבורה. ככל שהדברים אמורים בסיפור הפיקטיבי שהתנהל בשולי ההיסטוריה – ובכן, ניתן לצפות בו בעניין מסוים. זהו סיפור ריגול נטול הפתעות ולא מתגמל במיוחד. הוא שאמרנו, סרט קורקטי לערב שאין בו משהו יותר טוב לעשות.