בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת, רגע לפני תהילת "הסנדק", הציע הבמאי והמפיק פרנסיס פורד קופולה לחברו ג'ורג' לוקאס לכתוב דרמת התבגרות "חמה ומצחיקה", כזו שתקסום לקהל הרחב ועשויה להצליח בקופות. קופולה המליץ שסרט הנעורים הזה ישעשע את הקהל באותה מידה שהוא יעורר אותם לחשוב. לוקאס, ששקד אז על בימוי סרט הביכורים שלו "THX 1138", שעה להצעת חברו – והחל לכתוב תסריט ששאב השראה מנעוריו בעיירה מודסטו, קליפורניה, של תחילת שנות ה-60. התוצאה הייתה הסרט "אמריקן גרפיטי", שנעשה בתקציב מצומק – 770 אלף דולר בלבד. אולפנים רבים סירבו לממן אותו בשל החשש מעלות הפסקול, ורק יוניברסל הסכימו לממן אותו.
"אמריקן גרפיטי" - טריילר
(צילום: אולפני יוניברסל )
הבכורה של "אמריקן גרפיטי" נערכה לפני 50 שנה פחות יומיים, ב-11 לאוגוסט 1973 - וההצלחה הייתה מדהימה ומפתיעה. הביקורות שיבחו, הצופים והצופות נהרו, והסרט זכה בשני פרסי גלובוס הזהב והיה מועמד לחמישה פרסי אוסקר. אך בקרב על האוסקר לסרט הטוב ביותר, חברי האקדמיה העדיפו את "העוקץ" בכיכובו של הצמד הלוהט רוברט רדפורד ופול ניומן על פני "אמריקן גרפיטי" דל-התקציב, עם קאסט השחקנים האלמונים שלו, כמו הריסון פורד בראשית דרכו.
במהלך השנים "אמריקן גרפיטי" גרף 200 מיליון דולר, גם הודות למכירות קלטות ה-VHS - עד היום הוא נותר אחד הסרטים הרווחיים ביותר בכל הזמנים. בעקבות ההצלחה, שטף את הוליווד גל של סרטי וסדרות התבגרות ונוסטלגיה עם פסקול שוצף להיטים, שניסו לחקות את "אמריקן גרפיטי" - מ"ימים מאושרים" (שבו ככיכב רון האוורד, אחד מכוכבי הסרט), ועד "גריז". גם סרטי "אסקימו לימון" חבים לסרט הזה לא מעט. בארצות הברית מציינים כעת יובל ל"אמריקן גרפיטי", וזה הזמן להיזכר בו בגעגוע ולחשוף אותו לדור שלא ידע אותו.
"אמריקן גרפיטי" מתרחש בלילה אחד, בספטמבר 1962 (השנה שבה סיים לוקאס את לימודיו בתיכון), ימי שלטונו של הנשיא ג'ון פ. קנדי. העלילה עוקבת אחר מסע פרידה מהנעורים של ארבעה נערים וחברותיהם מעיירה קטנה בצפון קליפורניה. הם יצאו ממסיבת הריקודים של בית הספר וכל אחד פונה לדרכו ומתחבט בבעיותיו ובדילמות שלו. חלקם צריכים לעזוב את העיירה לטובת לימודים בקולג', ותוהים לגבי עתיד החברות והנאמנות לבני הזוג. לוקאס יצר את הדמות של טרי החנון, המתקשה ליצור קשר עם בנות וסובל מחוסר מזל בכל מה שקשור להיכרות איתן, בהשראת דמותו שלו בגיל ההתבגרות. "הרגשתי חובה לתעד את כל החוויה של נעוריי, את שיטוטי המכוניות ואת מה שהדור שלי עשה כדרך לפגוש בנות", אמר אז לוקאס. "הסרט עוסק בבני נוער שמתקדמים ומקבלים החלטות לגבי מה שהם רוצים לעשות בחיים, אבל זה גם קשור לעובדה שאתה לא יכול לחיות בעבר. אתה צריך להתקדם. דברים לא יכולים להישאר כפי שהם. בעצם זו הפואנטה של הסרט".
לוקאס מתאר את מסע הפרידה הזה בחן לא מתקתק ולא מיופייף וגם לא ברגשנות שמאלצית. שחזור התקופה מצטיין בקלילות ובהומור, אבל הוא לא תמיד דייק: בסרט אפשר לראות מכוניות ומכשירי טלוויזיה שנוצרו הרבה אחרי 1962. באחת הסצנות מבליח אפילו פוסטר של הסרט "קברט", שבכלל נעשה ב-1972.
לוקאס ליהק לסרט שחקנים צעירים, רובם לא מוכרים. אנשי הליהוק ביקרו בחוגי דרמה בתיכונים ובתיאטראות קהילתיים באזור סן פרנסיסקו עד שלוקאס גיבש את הצוות. בצוות השחקנים אפשר למצוא את ריצ'רד דרייפוס, רון האוורד, פול לה מאט, קנדי קלארק, מקנזי פיליפס, סוזן סאמרס - וכמובן, הריסון פורד, שהתבקש לקצוץ את שערו הארוך לכבוד התפקיד, אך סירב. לוקאס הציע פתרון – הוא ביקש ממנו לחבוש כובע. פורד, אגב התלונן שהתפקיד שלו קצר מדי. לוקאס שיבץ בסרט שדר רדיו, שאותו העריץ בנעוריו – ג'ק וולפמן, שהשיחות שלו המופיעות בפסקול, הן למעשה שיחות שהוא אכן ערך עם מאזינים. באחת הסצנות אפשר לשמוע את הקול של לוקאס כאיש פיצה שאותו מותח השדר.
חלק מהשחקנים עשו לא מעט בעיות ללוקאס: לה מאט אושפז בבית החולים בשל תגובה אלרגית לאגוזים. פורד ובו הופקינס היו שיכורים ברוב הלילות ובכל סוף שבוע, וערכו תחרויות טיפוס לראש השלט של מלון הולידיי אין המקומי. שחקן אחר הצית את חדר המלון של לוקאס. באחד הלילות, לה מאט זרק את דרייפוס לבריכת שחייה. מצחו של דרייפוס נחבט וזה קרה יום לפני צילומי הקלוז אפ שלו. דרייפוס מצידו התלונן על המלתחה שבחר לוקאס לדמות שלו. ובנוסף לכל הצרות, שני מפעילי מצלמות כמעט נהרגו כאשר צילמו את סצנת המרוץ.
בשל התקציב הנמוך, לוקאס לא הצליח לשלם לכל אנשי ההפקה. הוא הציע לתת לרבים מהם קרדיט מסך במקום תשלום, והם נעתרו. חלק נכבד מהעלילה מתנהל תוך כדי נסיעה ואנשי ההפקה השתמשו ב-300 מכוניות, כשלוקאס שולט בתזזיתיות הזו במיומנות של כוריאוגרף. אגב, בצילומי אחת הסצנות, צ'רלי מרטין-סמית, שרכב על וספה, התנגש בבניין. הוא פשוט איבד שליטה, ולוקאס החליט להמשיך לצלם ולהשאיר את הסצנה בעותק הסופי.
אך גם לבד מתלאות ההפקה, הדרך לתהילה ולהצלחה לא הייתה פשוטה. לוקאס, שהיה בסך הכול בן 27 עת צילם את "אמריקן גרפיטי", מצא את עצמו נאבק באולפני יוניברסל: למרות השבחים שהורעפו על "אמריקן גרפיטי" בהקרנות המבחן, הנהגת יוניברסל רצתה לערוך אותו מחדש. המפיק קופולה מיהר להתייצב לצד לוקאס והציע לרכוש את הסרט. והוא לא היחידי שרצה לרכוש אותו. אבל אנשי יוניברסל סירבו להצעות והתעקשו לערוך אותו מחדש. אחרי שקופולה זכה באוסקר על "הסנדק" , אנשי "יוניברסל" היו מוכנים ללכת לפשרה והסכימו לחתוך שלוש סצנות בלבד.
באולפן לא האמינו בסרט וסברו שהוא מתאים ללכת ישירות לטלוויזיה. אבל סביב הסרט התפתח באזז. כשהמבקרים צפו בו, הם התחרו בהרעפת סופרלטיבים. "זהו לא רק סרט נהדר, אלא יצירה מבריקה", כתב רוג'ר איברט והעניק לו ארבעה כוכבים מתוך ארבעה, "שום חיבור סוציולוגי לא יכול היה לשכפל את הצלחת הסרט לזכור בדיוק איך זה היה להיות בחיים באותו רגע תרבותי". עמיתו ג'ין סיסקל סבר שהסרט סובל אומנם מעודף מוגזם של נוסטלגיה, במיוחד בכל הנוגע לפסקול העמוס מדי, "אבל הוא עדיין עשוי היטב ומשיג רגעים של רגש אמיתי". וינסנט קנבי מ"ניו יורק טיימס" שיבח: "'אמריקן גרפיטי' הוא סרט כל כך מצחיק ומדויק". פאולין קייל החדה והסמכותית דווקא הביעה את הסתייגותה. "הסרט לא מצליח להיות יותר מקומדיה חמה ונחמדה ואין שום דבר שיגבה את הסגנון שלו. הפריימים אינם בולטים מבחינה ויזואלית, כפי שהם היו אם רק היה מאחוריהם מוח. לסרט אין תהודה מלבד הצליל והמראה של הג'וקבוקס המפחיד והלילי". קייל גם ציינה בבוז שהאפילוג לא טרח להזכיר מה עלה בגורלן של אף אחת מדמויות הנשים.
הסרט זכה להצלחה גם בארצות נוספות. בצרפת הוא אף הפך לסרט פולחן. לוקאס השתמש ברווחיו לרכוש את המטה הרשמי הראשון של החברה שלו "לוקאספילם" - בית ויקטוריאני גדול בעיירה הקטנה סן אנסלמו. כמו כן הוא נעזר ברווחים כדי לממן את חטיבת האפקטים החזותיים החדשה שלו, שהוקמה כדי להביא את סאגת "מלחמת הכוכבים" למסך. ב-1979 שוגר לבתי הקולנוע ההמשכון More American Graffiti – לוקאס היה עסוק בפרויקטים אחרים והבימוי הופקד בידי במאי בשם ביל ל. נורטון, אחרי שבמאים מוכרים יותר סירבו להצעה. לוקאס היה מעורב בהפקה בכך ששימש כמפיק בפועל, ערך את התסריט ופיקח על הצילומים. אבל למרות מעורבותו, הסרט לא שיחזר את הצלחת הסרט המקורי – הוא קיבל ביקורות גרועות והרווחים היו פעוטים. "הוא הרוויח עשרה סנט", אמר לוקאס ב-1997. "ההמשכון פשוט נכשל באופן אומלל".
ומה עלה בגורל הנפשות הפועלות של "אמריקן גרפיטי"? חלק מהשחקנים והשחקניות הצליחו לשרוד בתעשייה אבל לא הפכו למפורסמים, בעוד אחדים מהם פרצו בגדול. פורד נוצץ עד היום ככוכב-על, הרבה מזה הודות ללוקאס. יחד הם יצרו שתיים מהדמויות הכי מפורסמות בתולדות הקולנוע – האן סולו, גיבור "מלחמת הכוכבים", והארכיאולוג אינדיאנה ג'ונס, כוכב סדרת הסרטים באותו השם שאותם ביים סטיבן ספילברג. גם דרייפוס עבד עם ספילברג ב"מלתעות" וב"מפגשים מהסוג השלישי". כמו כן הוא זכה באוסקר ובשלל פסלונים נוספים על הופעתו ב"דירה לשניים".
6 צפייה בגלריה
בסך הכול היה זה רעיון טוב, לעבוד עם לוקאס. הריסון פורד, מתוך "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
במהלך השנים, דרייפוס נאבק בהפרעה דו-קוטבית, בהתמכרות לקוקאין ובהאשמות תקיפה מינית. כיום, בגיל 75, הוא עדיין משחק. גם פיליפס מצאה עצמה מתמודדת בהתמכרויות. ב-2009 היא פרסמה ספר שבו חשפה שבמשך עשר שנים ניהלה עם אביה – ג'ון פיליפס, סולן להקת "האמהות והאבות" - יחסי מין בהסכמה. אחדים מבני משפחתה טענו שהיא משקרת וניתקו איתה קשר. סוזן סאמרס, שהופיעה בתפקיד משנה ב"אמריקן גרפיטי", עשתה קריירה בזכות הסדרה הקומית "שלושה בדירה אחת", שהגיחה למרקע ארבע שנים אחרי. בשבוע שעבר גילתה סאמרס שהיא שוב אובחנה עם סרטן השד.
גורלו של האוורד היה אחר. אחרי "אמריקן גרפיטי", האוורד כיכב בתפקיד ראשי בסדרה "ימים מאושרים" שרצה 11 עונות. בהמשך הוא הפך לבמאי עסוק ומעוטר, החתום על יצירות כמו "אפולו 13", "נפלאות התבונה" ו"צופן דה וינצ'י". "אני לא חושב שמישהו מאיתנו חשב ש'אמריקן גרפיטי' נועד להיות להיט", אמר האוורד בריאיון שנערך אתו בחודש שעבר. "אני לא אשכח את התגובות של הקהל בשעתו בהקרנות. זה היה כמו קונצרט רוק - אנשים מחאו כפיים ברגע ש'רוק מסביב לשעון' הגיע. בכלל, הם צחקו - צחוקים ענקיים. לא היה לי מושג שזה יהיה כל כך מצחיק. שבועיים אחרי שהסרט יצא למסכים, הוא כבר קיבל מעמד פולחני".
במהלך 50 השנה שחלפו זכה "אמריקן גרפיטי", אחד משירי האהבה הכי יפים שנעשו על הסיקסטיז, לשלל אזכורים ומחוות. הבמאי דייויד פינצ'ר אף טען שהסרט העניק השראה לחזותיות של סרטו "מועדון קרב". ב-1995, ספריית הקונגרס בחרה לשמר את הסרט בשל "הייחוד התרבותי, ההיסטורי והאסתטי שלו". שנתיים אחר כך, בעיירת הולדתו של לוקאס, נערך טקס חגיגי לכבוד השקת פסל "אמריקן גרפיטי" בכיכר ג'ורג' לוקאס. ואילו ב-2001 ערך המכון האמריקני ערב הוקרה לסרט, מאחר שלדברי אנשי המכון הוא פורץ דרך ועתיר המצאות: המבנה מרובה הסיפורים, המתוארים במקביל ומשתלבים, והפסקול הממלא תפקיד דרמטי בעלילה.
ועכשיו הגיע תור חגיגות היובל, וכמובן שאימפריית "לוקאספילם" מציינת את האירוע בגאווה ובנוסטלגיה. באתר החברה נכתב: "'אמריקן גרפיטי' לוכד רגע בזמן. בראשית שנות ה-60, האומה האמריקנית הייתה בשיא עידן הרוקנ'רול הראשון שלה. אמריקה הייתה גם על סף שינוי תרבותי וחברתי-פוליטי גדול, מהפלישה הבריטית למוזיקת רוק חדשה, דרך התנועה לזכויות האזרח ועד למלחמת וייטנאם. וכשהסרט יצא לפני 50 שנה, הקהל היה מודע היטב לכמה המדינה שלהם השתנתה במהלך העשור שחלף. במהלך בכורת הסרט, משפטי ווטרגייט החזיקו את האמריקנים דבוקים למכשירי הטלוויזיה שלהם. יחד עם זאת, הסרט איננו קינה על תקופה שחלפה. לוקאס יצר סיפור שדיבר גם לזמנו וגם לכל הזמנים. הסרט פונה לאלה שמתעניינים במוזיקה נהדרת, באופנת נוער ובמכוניות, אבל הוא גם מצחיק, חביב ומעורר השראה – כל אחד ואחת יכולים להזדהות עם הסיפור שלו על צעירים שמקבלים החלטות שיעצבו את עתידם".
