דיוויד קריין זוכר את הרגע שבו הוא ושותפתו ליצירת הסדרה "חברים", מרתה קאופמן, ידעו שהצליחו באחת המשימות הקשות ביותר של יוצרי סדרת טלוויזיה: הליהוק. "כל ליהוק הוא תהליך מייסר", אומר קריין, ממרחק של כמעט 30 שנה ואחריות לאחת ההצלחות הטלוויזיוניות הגדולות בהיסטוריה, בלי קמצוץ הגזמה. "ליהוק של אנסמבל הוא לחץ כפול, את לא יודעת אם יהיה קליק עד שאת רואה אותם יחד, ואז זה עלול להיות מאוחר מדי. הרבה פעמים קריאת השולחן הראשונה היא גם הפעם הראשונה שבה את רואה אותם יחד, וזה אחד הרגעים הכי מותחים שיש במקצוע הזה".
מה היה הליהוק הכי קל לסדרה?
"דיוויד שווימר. כמה שנים קודם עשינו לו אודישן לסדרה אחרת ובסוף לא לקחנו אותו, אבל הוא היה בראש שלנו כל הזמן ומההתחלה ידענו שהוא רוס. הוא היה אז כל כך מתוסכל, שהחליט לעזוב את הטלוויזיה ולעשות רק תיאטרון. היינו צריכים לחזר אחריו, אבל לא יכולנו לדמיין מישהו אחר בתפקיד הזה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היום אי־אפשר לדמיין מישהו אחר באף אחד מהתפקידים, אבל נראה שהכי בלתי אפשרי זה לדמיין פיבי שהיא לא ליסה קודרו. "ג'פרי, היום בעלי, עבד בסדרה 'משתגעים מאהבה', שם היה לליסה תפקיד", נזכר קריין. "הוא אמר לי, 'מצאתי לך את פיבי'. ליסה נכנסה, אמרה שתי מילים והסיפור היה סגור. גם מאט לבלנק היה די קל, הוא פשוט היה ג'ואי".
מה היה הכי קשה?
"רייצ'ל. זה תפקיד קשה כי הדמות על הנייר נשמעת מפונקת ופריבילגית. ידענו שאנחנו צריכים מישהי שתביא איתה חום ושיהיה קל לחבב גם כשהיא בלתי נסבלת. בהתחלה חשבנו שאולי קורטני קוקס תהיה רייצ'ל, אבל היא רצתה את מוניקה, ובדיעבד בצדק. אחרי שראינו המון שחקניות שלא התקרבו למה שחיפשנו, ג'ניפר אניסטון באה ומיד ידענו שזו היא, אבל היא כבר התחייבה לפיילוט של סדרה אחרת. כל כך רצינו אותה שלקחנו סיכון וליהקנו אותה בכל זאת. אם הסדרה השנייה הייתה מתרוממת, היינו צריכים לא רק ללהק מחדש אלא גם לצלם את הפרקים הראשונים מחדש".
מה עם צ'נדלר?
"גם מסובך. הרשת התעקשה על מישהו מסוים ואכן הצענו לו, אבל הוא סירב. חשבנו שלא תהיה בעיה למצוא מישהו אחר, זה הרי אמור להיות תפקיד קל, דמות שיש לה בעיקר בדיחות. אבל כל כך הרבה מועמדים הקריאו את השורות וזה לא היה מצחיק, עד שמרתה ואני חשבנו שצ'נדלר פשוט כתוב רע. בסוף מת'יו פרי בא, קרא שתי שורות ופתאום זה כן היה מצחיק".
ואז הגיעה קריאת השולחן הראשונה.
"כמה דקות אחרי שהם התחילו לקרוא, קיבלתי צמרמורת. ידעתי שיש לנו קסם".
דיוויד קריין היה יוצר טלוויזיה אלמוני בן 37, כשהוא ושותפתו מרתה קאופמן נאבקו לפרוץ דרך בעולם המצומצם של הטלוויזיה בשנות ה־90. הפלטפורמות היו מועטות, מלחמת הישרדות חסרת רחמים, אבל הפרס היה עצום: למי שהצליח לשים רגל באחד מערוצי השידור המסורתיים, ציפו קהל של עשרות מיליוני צופים בערב וביטחון כלכלי נצחי.
"מרתה ואני חברים מהקולג'", נזכר קריין. "היינו חלק מקבוצה של שישה, החברים הכי טובים אחד של השני. הסדרה הזאת היא הניסיון האישי שלנו מהתקופה ההיא של שנות ה־20 בחיים, שבה החברים הם המשפחה שלך. הפיץ' שהצגנו לאן־בי־סי הוא בדיוק מה שהגיע למסך".
ראית משהו מההצלחה הזאת מגיע?
"לא דמיינתי את זה. רק רצינו לשים תוכנית באוויר ושלא יבטלו אותנו אחרי שישה פרקים. אם כבר, היה חשש מסדרה שהיא רק על אנשים בשנות ה־20, כי איך בדיוק נתחבר לקהל מבוגר יותר ואיך נישאר באוויר אם לא נגיע אליו".
"חברים" הייתה חלק ממשולש הזהב של אן־בי־סי בשנות ה־90, שכלל גם את "סיינפלד" ו"פרייז'ר" - מפץ גדול של להיטים קומיים שלא היה כמותו לפני או אחרי. בעוד סיינפלד ופרייז'ר נחשבו לסדרות מתוחכמות על סף הגאונות, חברים רק רצתה להצחיק ולעשות נעים בלב. קריין יודע שהבייבי שלו תמיד קיבל מבטים מתנשאים משני אחיו, אבל זה לא מזיז לו את קצה הפיבי.
"לא תשמעי אותי מתלונן", הוא מחייך. "אני מניח שחברים לא מתוחכמת באופן ברור כמו פרייז'ר למשל, אבל זה מה שזה. כל שנה ישבנו בטקס האמי, שומעים את מגיש הפרס לסדרה הקומית אומר את שתי האותיות הראשונות, FR, וכולנו נמתחנו למרות שידענו שזה תמיד ייגמר בפרייז'ר. אנחנו בסדר גמור עם זה, לא היית מדברת איתי עכשיו על סדרה שעלתה לפני 27 שנה אם היא לא הייתה משהו מיוחד".
חברים ירדה מהאוויר ב־2004, אחרי עשר עונות ו־236 פרקים, וההנחה הייתה שהיא תיעלם באבק ההיסטוריה ומבול הסטרימינג המתרגש. ההנחה שוב טעתה. השידורים החוזרים בשנים האחרונות הוכיחו שחברים עומדת במבחן הזמן הפופולרי, גם אם לא ממש במבחן הזמן החברתי. קריין קצת עייף מהצורך לענות לשאלות לגבי הלובן המוחלט של הדמויות - שצורם במיוחד כשמדובר בסדרה שמתרחשת בניו־יורק - או העובדה שכל השישה היו יפים ורזים ומושלמים. הוא יודע שהעולם היום אחר לגמרי, מה שהופך את הרנסנס של חברים עמוק במאה ה־21 לסוג של סיבוב ניצחון עבורו.
"כשמישהו אומר לי שבתו בת ה־12 רואה את הסדרה ומתה עליה, זה עושה אותי כל כך מאושר", הוא אומר, "כן, זו תקופה אחרת, המודעות החברתית אחרת, וגם אף אחד לא יושב שעות בבתי קפה עם עוד אנשים לסתם קשקושי חולין. מה שיש בסדרה הוא אוניברסלי ועל־זמני, זו לא רק סדרה מצחיקה, היא מנחמת, היא מזמינה, אתה רוצה להיות חבר של האנשים האלה. באמת שלא היו לנו מטרות נעלות יותר ביצירה של חברים".
אולי היא ממשיכה להיות פופולרית דווקא כי היום לא עושים קומדיות טובות לב.
"זו נקודה טובה, יש הרבה ציניות בטלוויזיה היום, אבל צריך לזכור שגם סיינפלד הייתה מאוד צינית. היה חשוב לנו שהסדרה תיכנס ללב. אותו דבר לגבי הצורה שבה אנחנו מציגים את החיים של צעירים בניו־יורק, הרי ברור שזו לא ניו־יורק באמת. הדירה של מוניקה גדולה פי 15 מזו שהייתה לי, והחברים האלה כמעט אף פעם לא נמצאים בעבודה. זו לא סדרת דוקו, זו פנטזיה קומית".
הפנטזיה עבדה כל כך טוב שמאז ירדה חברים מהמסך, וששת כוכביה יצאו לקריירות אישיות במידות שונות מאוד של הצלחה - קו ארוך נמתח בין ג'ניפר אניסטון, אחת הכוכבות הגדולות בהוליווד, למת'יו פרי, שהשנים אחרי צ'נדלר ראו אותו הולך למקומות אפלים - שמע קריין בערך פעם ביום את השאלה: "אז מתי יהיה איחוד?". "אנשים רצו עוד עונות, רצו סרט, כל דבר שיחזיר להם את חברים לחיים", הוא אומר, "היה ברור שיש געגוע גדול, אבל היינו נחרצים בהחלטה לא לעשות את זה".
בסוף 2019, כשהגיע יום השנה ה־25 לעליית הסדרה, החלו לחשושים על איחוד, גם אם לא היה ברור איך הוא ייראה. "הקאסט רצה את זה", אומר קריין, "מאז שהסדרה ירדה הם לא היו כולם יחד במקום אחד. הרעיון לחזור לסט המקורי, להעלות זיכרונות ולהשיב משהו מהקסם באופן חד־פעמי, נשמע לכולנו מאוד מרגש".
התוצאה הייתה ספיישל של HBO שעלה גם אצלנו בתחילת החודש בערוץ HOT Comedy Central וב־HOT3 (כל פרקי הסדרה זמינים אף הם ב־HOT). קריין מתייחס להרבה רגעים בו כמתנה למעריצים, אבל הוא גם מבהיר שאת העבר צריך להשאיר בעבר. "עצם העובדה שבכלל אפשר היה לנהל שיחה על איחוד אחרי 25 שנה, נראה לנו מטורף", אומר קריין, "היינו מאוד עצבניים".
האיחוד הזכיר כי מזל גדול נוסף שהיה לקריין וקאופמן, הוא העובדה שהקאסט התחבר באופן נדיר בסדרות כל כך מצליחות שגם נמשכות הרבה זמן. איש לא עזב במשך עשר שנים, הם התעקשו לקבל שכר זהה וכשנראה היה כי אן־בי־סי מסרבת להעלות להם אותו, הם היו מוכנים ללכת מהסט יחד. "אני לא יכול להסביר מה היה שם. הקשר שנוצר ביניהם מיידית הוא משהו שלא ראיתי. הם התגודדו יחד לפני תחילת צילומי כל פרק, נשארו אחרי הצילומים לאכול, תמכו זה בזה לאורך הדרך".
רגע השיא בספיישל הוא הווידוי של אניסטון ושווימר על הניצוצות ביניהם מחוץ למסך, אותם דיכאו בכוח. קריין נשבע שהוא לא שם לב. "אני מהאנשים שלא מבחינים בשום דבר", הוא אומר, "אבל בוודאי שהיינו ערים לכימיה האדירה ביניהם. חשבתי שזה רק משחק, אבל כנראה זה היה יותר".
אהה. ובכוונה הבאתם את בראד פיט לתפקיד אורח כשהוא היה בן הזוג של אניסטון?
"אף פעם לא כתבנו סיפור במיוחד למישהו, הכוכבים האלה פשוט רצו לבוא. אם שון פן מעוניין, מי יגיד לזה לא. היחיד שהליהוק שלו היה שקוף הוא באמת בראד פיט, שרצינו שיהיה החבר של רייצ'ל מהתיכון ששונא אותה. זה סיפור שלא נזקק לבראד פיט, אבל היה כל כך יותר טוב איתו. זו הפעם היחידה שעשינו משהו עם כוכב אורח שהיה קריצה לא מאוד מעודנת, אבל איך אפשר לבוא אלינו בטענות על זה".
איזה קו עלילה לא הסתדר לכם?
"בהתחלה חשבנו שמוניקה וג'ואי יהיו זוג, אבל הדינמיקה לא הסתדרה. קורטני הביאה למוניקה רכות שלא הייתה על הנייר וג'ואי הוא כולו לב טוב, אז לא היה שם את הניגוד שחיפשנו. מוניקה וצ'נדלר? זה בא לנו משום מקום. לא ידענו שצ'נדלר ומוניקה יגמרו יחד אפילו אחרי הפרק בלונדון שבו הם מתעוררים במיטה והקהל השתגע. במקור זו הייתה אמורה להיות רק טעות קטנה ומצחיקה, אבל הם היו כל כך נהדרים יחד. אני חושב שהפרק הכי אהוב עליי בסדרה הוא זה שבו כולם מגלים שהם מאוהבים".
מאז שידור פרק הבכורה ב־1994, הכניסה חברים רווחים עצומים של 1.4 מיליארד דולר, ועשתה את קריין וקאופמן אנשים עשירים, ששוויים הנקי מוערך בסביבות 400 מיליון דולר כל אחד. אחרי חברים יצר קריין בן ה־64 את "אפיזודס", קומדיה אדג'ית הרבה יותר, בכיכובו של מאט לבלנק. קאופמן, 65, אחראית ל"גרייס ופרנקי", הלהיט האהוב של נטפליקס עם ג'יין פונדה ולילי טומלין.
יש לך חרטות, משהו שהייתם עושים אחרת?
"לפעמים בזפזופים אני נעצר על פרק, שומע ארבע בדיחות ותוהה מדוע לא ניסינו לכתוב בדיחות יותר טובות. אין לזה סוף, יכולות להיות לי אלף חרטות ולכן אין לי אפילו אחת. היו לנו עשר שנים מושלמות".
לא כאלה מושלמות, דיוויד, אנחנו עדיין לא יודעים אם רוס ורייצ'ל נפרדו רשמית כשרוס שכב עם מישהי אחרת, או שהם "היו בהפסקה" כמו שהוא טוען עד היום.
"שם הפרק, 'האחד שבו רוס ורייצ'ל לוקחים הפסקה', לכאורה תומך בגרסה של רוס, אבל אין תשובה אמיתית, יש רק נקודת מבט. טכנית הייתה לו דרך להצדיק את מה שעשה, אבל האם זה היה בסדר? לא יודע, מצידי שכולם ימשיכו להתווכח על זה עוד 25 שנה".
פורסם לראשונה: 07:30, 24.12.21
