שלט זוהר וגדול של שם המשפחה LOMAN נתלה בגאון בחלקה האחורי של בימת הקאמרי 2, כמו מסמל את כל מה שהדמויות המרכזיות ב"מותו של סוכן" שואפות להיות אך לעולם לא יצליחו. החלום ושברו הוא למעשה הדמות הראשית במחזה עטור הפרסים, שגם בהפקה החדשה שלו קשה להישאר אדישים אליו ועם עיניים יבשות בסופו.
"מותו של סוכן", שעלה לראשונה על הבמות ב-1949 והוצג בעבר כמה פעמים בישראל, זיכה את מילר בפרס פוליצר וכן בפרס טוני. הוא מחולק לשתי מערכות שבמרכזן נמצא ווילי לומן (רמי ברוך) ומשפחתו - אשתו לינדה (לאורה ריבלין) וילדיהם ביף (נדב נייטס) והפי (דור הררי).
ווילי הוא סוכן נסיעות שמתחיל לאבד אחיזה במציאות, מצב שמחמיר לאורך המחזה. הוא בטוח שהוא אישיות יחידה במינה עם קסם אישי ויכולות מקצועיות ברמה גבוהה, וכך הוא תופס גם את בנו ביף. מערכת היחסים בין השניים - הציפיות של האב מבנו אל מול האכזבות, הריבים והסודות שרק שניהם יודעים - הם הכוח המניע של העלילה. במהלכה, נחשף הקהל אט אט לגודל הפער שבין התפיסה של ווילי את המציאות לבין המציאות עצמה.
ב"מותו של סוכן", העלילה היא לא העיקר. הסיפור הוא די פשוט - יש בו סוכן מכירות מבוגר שיורד מגדולתו, בגידות, מריבות ואכזבה. אפילו שם המחזה הוא ספוילר לסופו. זאת כי גדולתו של המחזה היא בכתיבתו וברבדיו. אופי זה של הכתיבה הוא מכונן בהפיכת מילר לאחד מהמחזאים הכי גדולים של כל הזמנים.
הכתיבה המורכבת הזו יכלה בקלות לייצר במה מבולגנת, אך בזכות הקפדה על הפרטים הקטנים הצליח הבמאי יאיר שרמן להפוך את ההצגה לבהירה לחלוטין. ההקפדה ניכרת בתפאורה המעוצבת כבית עלוב, שלעיתים מזכיר בית חולים, ובמשחק החכם שבין בדיה לאמת כשווילי חווה פלאשבקים לעבר. הצופה כמו זוכה לקבל הצצה למוחו של ווילי, כשאותה שחקנית (אנסטסיה פיין) מגלמת כמה תפקידים שונים (מזכירה, מאהבת, דוגמנית) ומהווה טריגר לבלבול של ווילי. במאי חכם פחות עלול היה לגרום לזה להראות כמו ניסיון לחסוך משכורת לשחקנית נוספת.
ביקורות נוספות:
אורכו של המחזה כמעט שלוש שעות עם הפסקה באמצע. החלק הראשון לעיתים קצת איטי ומשעמם, ובעיקר נועד להכיר לנו את הדמויות ולחשוף לנו את מערכת היחסים ביניהם. כשמתחילה המערכה השנייה מתחוללת גם הדרמה האמיתית וכל סצנה היא חוויה מטלטלת. לאורה ריבלין (בתפקיד אשתו של ווילי) נוגעת ללב כשהיא מסרבת לוותר על בעלה למרות שהיא על סף לאבד את כל מה שחשוב לה; נייטס (שמגלם את ביף) מספק תצוגה מצוינת של משחק, עם מנעד רחב של רגשות ומצבים. זאת כמובן לא מפתיעה כלל - הוא כבר הוכיח את יכולותיו לא פעם; וגם הררי (הפי) לא יורד מרמתם של השחקנים עטורי השבחים.
אבל הכבוד האמיתי מגיע לרמי ברוך שמשחק את תפקיד חייו. הוא לא מתעצל לרגע ומתייחס לכל משפט כאילו זה הדבר הכי חשוב שייצא מפיו אי פעם. ווילי הוא דמות קשה - הוא רודה באשתו, בוגד בה, לא רואה באמת את בניו ומסרב לוותר על האגו שלו ולקבל עזרה. אבל ברוך מצליח להדגיש גם את כל הרוך והכאב שבו. אי אפשר שלא לחוש חמלה לנוכח גבר מבוגר שמאלצים אותו לצאת לפנסיה כשהוא לא מבין עד הסוף שהוא אינו חיוני בעולם הקפיטליסטי של החלום האמריקני. לעיתים נדמה כי מדובר במעין אנלוגיה גם להזנחתם של שחקנים בגיל השלישי בתיאטרון בכלל ובתיאטרון הישראלי בפרט.
שרמן, בזכות כמה מהשחקנים הטובים ביותר שיש לתיאטרון הישראלי להציע, הצליח לייצר הפקה מרשימה, יפה ומרגשת עד דמעות. יחד עם חיזוק מהמוזיקה שעליה חתומה אפרת בן צור, המצליחה להכניס את הצופה לאווירת סיקסטיז (גם אם המחזה נכתב על שנות ה-40), התוצר הוא אירוע תיאטרוני שלגמרי שווה לשבת בשבילו באולם במשך שלוש שעות.
