תשע שנים אחרי שליבו נדם, רוחו של גבריאל בלחסן עדיין מרחפת מעל נחלת המשפחה במושב תלמי אליהו. נוכחותו כאן כמעט פיזית: סביב הנדנדה שעליה היה מבלה שעות עם אחיו הקטן ידידיה, וכעת יושב שם האח ומדליק סיגריה בסיגריה בסיגריה, מנגן בגיטרה שהייתה של גבריאל ושר "גם כשעיניי פקוחות אינני רואה דבר"; ובחדר שבו מצאוהו יקיריו ללא רוח חיים, בשעת צהריים של 20 באוגוסט 2013, ועכשיו מתגורר בו האח פנחס, ובארון שמול מיטתו מסודרים בגדיו של גבריאל, כאילו עוד רגע יקום ויתלבש וייצא מהבית ויעלה על האוטובוס המאסף לתל אביב, ופנחס מסניף את המעילים ואת החולצות המשובצות המקופלות בקפידה ואומר: "עברו תשע שנים ואני עדיין מרגיש את הריח של גבריאל כאילו הוא פה"; ובמגירה שלצד המיטה, שבה נמצאות התרופות של גבריאל, תאריך תפוגה אפריל 2015, ומכתב שחרור פסיכיאטרי, ושקית קטנה ובתוכה קווצת שיער שלו, ושטר מקופל של 20 שקל, וקלף של מזוזה; ובטלפון של אמו מוניק, שיוצאת להליכות סביב המושב ושומעת באוזניות שירים של בנה המת, ואז חוזרת הביתה, בוכה. "מישהי אמרה לי, 'אולי תשמעי פחות?' שאלתי, 'למה?' אז היא אומרת, 'כי זה לא כל כך בריא'. אמרתי לה, 'אני יודעת, אבל ככה אני מחזיקה את גבריאל בחיים'. זה כאילו להחיות אותו כל הזמן. וזה עושה לי טוב".
11 ילדים גידלו מוניק ומאיר בלחסן על חלקת האדמה הזו שבקצה עוטף עזה, לא הרחק מגבול מצרים. הבכור, עמנואל (מנו), בן 50 .הקטנה, יעל, בת 27. גבריאל היה השני בסדר האחים: הגיטריסט המחונן של להקת אלג'יר, שאותה הקים עם חברו למושב אביב גדג'. משורר רוק נערץ שמעיין יצירתו נבע מתהומות נפשו המיוסרת. חולה במאניה-דיפרסיה שנכנס ויצא מאשפוזים. בן 46 היה צריך להיות היום גבריאל, אך נותר בן 37. נלקח לבית עולמו והוא בן ל"ז שנים, חרטו הוריו יראי-השמיים על מצבתו.
מלבד גבריאל, עוד שלושה אחים לבית בלחסן הם מתמודדי נפש. ידידיה (36) עם מאניה-דיפרסיה, פנחס (37) סובל מדיכאון מז'ורי ואח נוסף חולה בסכיזופרניה. אבל לא רק את המחלה חלק גבריאל עם אחיו, אלא גם את האהבה למוזיקה. ידידיה בלחסן הוא זמר-יוצר שהוציא שמונה אלבומי סולו בתוך פחות מעשור. האחרון שבהם, "אתה לא קיים", ראה אור בחודש שעבר. את כל שיריו ידידיה כותב, מלחין ומפיק בעצמו באולפן שביחידת הדיור שלו, בחצר בית הוריו. הוא מקבל קצבת נכות מביטוח לאומי, עובד לפרנסתו כאיש אחזקה במשתלת "שורשים" בעין הבשור, וגם עושה מיקסים למוזיקאים אחרים.
5 צפייה בגלריה
"לא רק את המחלה חלק גבריאל עם אחיו, אלא גם את האהבה למוזיקה". עטיפת אלבומו של ידידיה בלחסן
(צילום: יח"צ)
ביחד עד הסוף
את מסעו המוזיקלי החל ידידיה לצד אחיו ובהשראתו. כמה חודשים לפני מותו של גבריאל הם הוציאו יחד את האלבום "מדרגות", ולאחר האסון הפיק את אלבומו האחרון של גבריאל, "חייך עכשיו". על הקשר המיוחד בין שני האחים יעיד הסיפור הבא: "הייתי ער כל הלילה במאניה. בדרך כלל אני לא כותב כשאני במאניה. זה יוצא חרא. אבל הפעם ישבתי על הקלידים והלחנתי משהו. התברר שבאותו זמן גם גבריאל, בבית מולי, היה במאניה ולא ישן כל הלילה. פתאום, בחמש בבוקר, הוא דופק לי בדלת ואומר, 'שמעתי אותך מנגן ויש לי טקסט בשביל זה'. ככה נולד השיר '5 בבוקר''. כמו אחיו, גם ידידיה מעולם לא למד מוזיקה באופן מקצועי. "ישבתי וחרשתי בבית", הוא מספר.
גבריאל לימד אותך לנגן?
"לא. גבריאל ידע אולי שלושה אקורדים. לא היה לו מושג תיאורטי, כלום. אבל הוא היה תופס בס ומנגן, עולה על תופים ומנגן, גיטרה, הכל. כישרון מטורף".
אתה רואה את עצמך כממשיך דרכו?
"לא. הוא זה הוא ואני זה אני, אני אח שלו ואני אוהב אותו מאוד, אבל יש לי את הדרך שלי. ובגלל שגבריאל היה גבריאל, אני תמיד אהיה בצל שלו. אני אף פעם לא יכול להיות כמוהו, או יותר ממנו. בתור אח תמיד יקטינו אותך".
איפה אתה נתקל בזה?
"פעם למשל, באיזו כתבה שעשו על השירים שלי, מישהו כתב בטוקבקים: 'הוא בחיים לא יהיה גבריאל'. אבל זה לא מפריע לי. ובטח שאני לא מקנא בגבריאל, כי כל העשור האחרון שלו היינו חיים פה יחד. ישנים באותה מיטה אצלי בחדר, קמים באמצע הלילה ומקליטים, יושבים כל היום בנדנדה הזאת שאני יושב עליה עכשיו ושותים קפה, לא עושים כלום. אם תשאל אותי מי הבן אדם שהכי השפיע עליי, אני אגיד לך בוודאות: גבריאל. לא רק בגלל המוזיקה והמחלה, אלא כי באמת היינו כל הזמן ביחד.
"אגב, אני היחיד שהצליח להטיס אותו לחו"ל. הפעם הראשונה והאחרונה שלו. ישבנו פה על הנדנדה משועממים ואז אני אומר לו, 'גבריאל, בוא נטוס'. אמר, 'אני מפחד'. אמרתי, 'מה אכפת לך? בוא נטוס'. הלכתי למחשב וקניתי שני כרטיסים לאמסטרדם. זה היה בשתיים בצהריים והטיסה בעשר בלילה. פנחס לקח אותנו לנתב"ג. בערב האחרון שלנו באמסטרדם גבריאל היה במלון ואני הלכתי לעשן. עישנתי ג'וינט שלם. ואני, בגלל המאניה-דיפרסיה, אסור לי קנאביס בתכלית האיסור. חטפתי התקף פסיכוטי מטורף שנמשך עשר שעות רצוף. וגבריאל בוכה, בוכה, לא ידע מה לעשות. אנחנו בארץ זרה, מה עושים? לקראת הבוקר זה התפוגג וחזרנו לארץ".
למרות הפרשי הגיל, גבריאל וידידיה היו כמו תאומים. "כשהבת זוג שלו נפרדה ממנו, הוא היה בוכה איתי במיטה. וזה האח הגדול שלי, גבריאל מלהקת אלג'יר, ואני שומע אותו מתחנן אליה, בוכה לה בטלפון כמו תינוק. ואני לידו, והכל היה חשוף לגמרי".
והוא היה לצידו גם בסוף.
אמא, אל תדאגי
ב-19 באוגוסט 2013 הודיע גבריאל לאהוביו כי החליט להתאשפז. "חזרתי מהעבודה, אני בלנית במקווה, וגבריאל היה בבית", מספרת מוניק. "הוא קרא לי ואמר, 'אמא, ביום רביעי יש לי תור לד"ר אומנסקי בבריאות הנפש בבאר-שבע ואז אני אכנס לשם. אל תדאגי, יהיה בסדר".
ידידיה: "באותו ערב גבריאל החליף איתי כמה מילים פה על הנדנדה. אמרתי לו, 'לך הביתה, תנוח ונדבר על זה מחר'".
פנחס: "ישבתי אצלו בסלון ובאיזשהו שלב הוא נהיה עייף ואמר שהוא הולך לישון. הלכתי איתו לחדר ושכבתי לידו במיטה. אחרי כמה זמן אמרתי לו, 'טוב, אני הולך הביתה לישון, רק תכבה את הסיגריה'. כשיצאתי ניגשתי לחלון חדר השינה וראיתי שהוא נרדם עם הסיגריה. זה היה קורה לו לפעמים. צילמתי אותו בטלפון, שלחתי לו את התמונה וחזרתי פנימה לכבות את הסיגריה".
למחרת, בשש וחצי בבוקר, התקשר גבריאל לידידיה. "הוא כנראה רצה להעיר אותי לעבודה. ולא התעוררתי. כמה אני מצטער שלא שמעתי את השיחה זאת".
זה היה אות החיים האחרון ממנו.
5 צפייה בגלריה
מימין: פנחס בלחסן, בן הדוד יוסף סעדון, גבריאל בלחסן ז"ל וידידיה בלחסן
(צילום: חיים סעדון, אלבום משפחתי)
מוניק: "הוא תמיד היה ער בלילה וישן ביום, אז לא היה לנו מושג שמשהו לא בסדר. בערך בשתיים באתי לקרוא לו לארוחת צהריים. החלון שלו היה פתוח. אני קוראת, 'גבריאל, גבריאל' והוא לא מתעורר. אני מסתכלת מבעד לחלון ומבינה מיד. התחלתי לצרוח. רצתי הביתה וקראתי לבעלי. אמרתי לו, 'משהו רע קורה פה'".
ידידיה התעורר מהצעקות ורץ לכיוון ביתו של גבריאל. "הדלת הייתה נעולה, דפקתי ואף אחד לא ענה. פרצנו את הדלת, אבא שלי ואני, ואיך שראיתי את גבריאל, ידעתי שהוא מת. קראתי לפנחס, הוא היה מציל ולמד החייאה, ובמקביל התקשרתי למד"א. הורדנו את גבריאל מהמיטה לרצפה ופנחס התחיל לבצע בו החייאה".
פנחס: "שלוש שעות עשינו לו החייאה. הזרקתי לו אדרנלין לעצמות. ותחשוב, זה אח שלי".
ידידיה: "ואחרי שלוש שעות קבעו את מותו. כאן, על הרצפה בחדר שלו".
גבריאל בלחסן נפטר מדום לב בשנתו. "מישהו הפיץ שהוא התאבד", אומר פנחס. "אם גבריאל היה מתאבד, לא היינו מסתירים את זה. הרי הוא חשף את כל החיים שלו במוזיקה. והוא היה משאיר מכתב אישי לכל אחד מעשרת האחים והאחיות ועוד שניים להורים. זה היה פשוט דום לב. כבר ראיתי מקרים דומים. גבריאל אהב את החיים. הוא היה בן אדם חזק פי אלף מאיתנו".
גם אם אהב את החיים, גבריאל חי על הקצה. "בשנה האחרונה היה נוסע הרבה לתל אביב, עושה סמי פיצוציות", מספר ידידיה. "לפעמים היינו מורידים אותו מהאוטובוס כשהוא הפוך לגמרי. זה מסר לצעירים, שלא יתקרבו לחרא הזה".
כשנה אחרי מות אחיו הכיר ידידיה את בת זוגו, ליז לב. השיר "הרצל 76" נקרא על שם הכתובת שבה התגוררו בבת-ים, ובה תקפה אותו המחלה במלוא אכזריותה, עם מאניה שנמשכה כמעט חצי שנה. "הגענו לאברבנאל, אבל בגלל שבתעודת הזהות שלי אני רשום כתושב הדרום, לא הסכימו לקבל אותי. התאשפזתי בבאר-שבע, ובכל יום ליז הייתה מגיעה אליי מבת ים. היא עברה איתי הכל, את כל המאניות, הפסיכוזות, הדיכאונות, ותמיד לצידי. אחרי חודש וחצי שיחררו אותי הביתה, אבל המשכתי להיות במצב לא טוב עוד איזה ארבעה חודשים. בתקופה הזאת לא כתבתי כלום".
היצירה לא עוזרת להחלמה?
"להפך. היצירה מערערת את היציבות הנפשית".
למה בעצם?
"כי אני נכנס עמוק פנימה. אני לא נועה קירל. את הקרביים שלי אני מוציא כדי לכתוב את הטקסטים האלה".
5 צפייה בגלריה
יחידת הדיור בה התגורר ונפטר גבריאל בלחסן ז"ל, וכעת משמשת כביתו של פנחס בלחסן
(צילום: גדי קבלו)
העצב שמאחורי הצחוק
מושב תלמי אליהו שייך למועצה האזורית אשכול. "בסבב הקודם היה יירוט ממש מעל המושב והרסיסים נפלו בשטח שלנו", מספר ידידיה.
אנחנו מקיימים את הריאיון כמה ימים אחרי מבצע "עלות השחר", שגם במהלכו היו נפילות באזור. "דווקא כשמתחילים הסבבים אני מרגיש חי סוף-סוף. כאילו חזרתי להיות ילד. בסבב האחרון ליז ישנה בבית של ההורים, שעשוי בטון יצוק, ואני נשארתי בבית הקטן שלנו, שעשוי קרטון. באזעקות אפילו לא התעוררתי".
ואיך זה היה אצל גבריאל?
"גבריאל גם לא התרגש. הוא השיג קסדה כזו ישנה ממלחמת העולם השנייה, וכשהיה 'צבע אדום' הוא היה נשאר במיטה עם הקסדה על הראש. היינו מתים מצחוק".
"גבריאל היה הבן אדם הכי מצחיק בעולם", אומר פנחס. "ידידיה ירש ממנו את חוש ההומור, אבל קצת פחות".
קצת קשה לחבר בין הבחור המצחיק שמתארים יקיריו לבין הטקסטים הקודרים והעמוקים שלו. למשל, השיר "לה לה לה", מיצירותיו האהובות ביותר (בעיבודו של רון בונקר), שנפתח בשורות: "מתוך בדידות אני כותב / בתוך ייאוש אני מתפלל". מוניק הייתה שם כשנולד השיר. "גבריאל נכנס למטבח ואומר לי, 'אמא, שבי, תמשיכי אחר כך עם הבישולים'. ואז הוא התחיל לנגן את 'לה לה לה'. אמרתי לו, 'זה לחן יפה מאוד והוא יתפוס'. הוא תמיד היה משמיע לי שירים חדשים שכתב ומתייעץ איתי. גם ידידיה ככה".
אתה מתייעץ גם עם גבריאל? מדבר איתו?
"הוא איתי כל הזמן. אני לא מרגיש שהוא מת. אבל לפעמים מגיע התקף של 'איפה גבריאל'. ואז אתה בוכה ומתפרק לגמרי".
אני שואל את מוניק אם כאשה דתייה, יש בליבה כעס. "ברור", היא אומרת, "בעיקר בהתחלה. כעס גדול. למה זה קרה לנו? אבל אין ברירה, צריך להמשיך לחיות. יש לי עוד עשרה ילדים לדאוג להם. אז פשוט חיים עם הכאב. וזהו".
