ג'ורג קלוני וג'וליה רוברטס הם שניים מהשמות הראשונים שעולים כשחושבים על המושג הכמעט ארכאי "כוכבי קולנוע". בפרמטרים של התעשייה ההוליוודית יש מעט מאוד שחקנים בגילם (קלוני בן 61 ורוברטס בת 55) שעשויים להיחשב כבחירת ליהוק לגיטימית להובלת קומדיה רומנטית, הדבר אותו הם מבצעים יחדיו ב"כרטיס לגן עדן" (Ticket to Paradise).
כרטיס לגן עדן
לשניהם יש רקורד מכובד בז'אנר. רוברטס, כידוע, היא מלכת הקומדיות הרומנטיות של שנות ה-90, המזוהה עם קלאסיקות כמו "אישה יפה" (1990) ו-"נוטינג היל" (1999). קלוני לא שיחק ביותר משני סרטים בז'אנר, אבל שניהם מוצלחים: "רומן לא חוקי" (1998) המשובח של סטיבן סודרברג, ו"אכזריות בלתי נסבלת" (2003) - לא מיצירות המופת של האחים כהן, ועדיין טוב ממרבית הקומדיות הרומנטיות של העשורים האחרונים.
לביקורות קולנוע נוספות:
לשני השחקנים, שהם גם חברים ותיקים בחיים, יש הופעות משותפות קודמות בקולנוע. הם היו חלק מהאנסמבל בשני הסרטים הראשונים בסדרת "אושן 11" (2001, 2004) בהם לרוברטס היה תפקיד משנה כטס, גרושתו של דני אושן (שגולם על ידי קלוני). הם גם שיחקו זה מול זו בסאטירת המתח הפיננסית "מפלצת הכסף" (2016), שלא תיחשב כאחת מפסגות הקריירה שלהם.
3 צפייה בגלריה
השמות הראשונים שעולים כשחושבים על המושג "כוכבי קולנוע". ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס, מתוך "כרטיס לגן עדן"
(צילום מסך, באדיבות UNIK Public image)
בשלב זה של הקריירה נדמה כי שניהם לקחו צעד אחורה. סרט הקולנוע האחרון של רוברטס היה לפני 4 שנים (דרמת הבן המכור לסמים "בן חזר הביתה"), וקלוני מתמקד בעשור האחרון בעבודתו כבמאי. שניהם התבגרו, אך ללא פרוצדורות פלסטיות מסיחות דעת. עדיין יש להם כריזמה, ויש כימייה אישית ביניהם, ואלו מעוררות ציפייה ש"כרטיס לגן עדן" יחזיר את עטרת הקומדיה הרומנטית ליושנה. התוצאה מאכזבת ומסתכמת בסרט שניתן לצפות בו אבל רחוק מלהיות הכרחי.
היוצר הוא הבמאי-תסריטאי אול פרקר (התסריט לשני סרטי "מלון מריגולד האקזוטי", הבימוי של "מאמה מיה! Here We Go Again" מ-2018), והסרט לא חורג מרף הבינוניות של עבודותיו הקודמות, המכוונות לקהל שכבר חצה את גיל 50. כמובן שרצוי שיהיו סרטים שעשויים לעניין קהל בגיל זה, אבל הם לא חייבים כה מיושנים ומרופדים בזהירות מופלגת ברגעים שחוקים. בשונה מקומדיות רומנטיות מוצלחות, קשה להאמין שיהיה ב"כרטיס לגן עדן" רגע שייחרט בזיכרון. לא של ריגוש רומנטי, ולא של הומור לא צפוי, שנון או אפילו סר טעם, המעורר פרץ צחוק. סרט של טייס אוטומטי שכמעט לא מבקש דבר מהשחקנים ובתמורה לא מקבל מהם הרבה יותר מכך.
בדומה לקלסיקות של הז'אנר ("נערתו ששת", "סיפור פילדלפיה") הגיבורים הם גבר ואישה שהיו נשואים, התגרשו, ועכשיו מתקשרים אחד עם השני ברצף מתמשך של עקיצות להנאת הקהל. דיוויד (קלוני) וג'ורג'יה (רוברטס) התחתנו לפני רבע מאה, בנישואים שהחלו בהיריון לא מתוכנן, החזיקו 5 שנים, והסתיימו במפח נפש הדדי על החלום המשותף שנגוז. שניהם מצליחים ומבוססים, הוא כאדריכל, היא כבעלת גלריה. בסיקוונס האקספוזיציה המגושם שפותח את הסרט אנו פוגשים אותם במהלך יום עבודה, בעודם מדברים עם אנשים שונים על יחסיהם עם האקס/ית. כאן מגיע הסימן ראשון לכך שהתסריט לא מודע להבדל בין "שנון" ל"מאולץ".
3 צפייה בגלריה
סרט של טייס אוטומטי שכמעט לא מבקש דבר מהשחקנים ובתמורה לא מקבל מהם הרבה יותר מכך. מתוך "כרטיס לגן עדן"
(צילום מסך, באדיבות UNIK Public image)
הם לא יכולים לשהות זה במחיצת זו, אך פעם אחר פעם הם נקלעים לאותו מקום, כיסא ליד כיסא, כדי שיהיו להם הזדמנויות להתקוטט. בתחילת הסרט הם מגיעים מאזורי זמן שונים לשיקגו, לטקס סיום לימודי המשפטים של בתם לילי (קייטלין דיוור). היתקלות קצרה שרק מציפה את המטענים בין השניים המתחרים בהדגשת נוכחותם לעיני הבת.
אחרי הטקס, ולפני שתתחיל לעבוד במשרה המחכה לה במשרד עורכי דין, לילי טסה לחופשה בבאלי יחד עם ה-BFFית שלה רן (בילי לורד). מפגש עם מגדל אצות באלינזי צעיר ונאה בשם גדה (מקסים בוטייה) מוביל להתאהבות בזק והחלטה על חתונה באי. וכך, שבועות ספורים לאחר טקס הסיום, דיוויד וג'ורג'יה שוב יושבים יחד באותה שורת מושבים במחלקה ראשונה בדרך לבאלי. פול, הטייס הצרפתי של המטוס הוא, לגמרי במקרה, בן הזוג הנוכחי של ג'ורג'יה. הפרש הגילים בינו לבינה (השחקן הוא לוקאס בראבו בן ה-34 המגלם את גבריאל ב"אמילי בפריז"), והאופן המביך בו הוא מכרכר סביבה ותולה בה עיני כלב מאוהב, מבהירים לקהל שזה לא "הקשר המתאים" עבורה. כאילו שחשבנו אחרת.
דיוויד וג'ורג'יה אולי רבים כל הזמן, אבל שניהם מסכימים שצריך לנסות לשבש את החתונה ולהחזיר את לילי למסלול הנכון. רוברטס כבר הייתה בתפקיד הזה כשיחקה את הידידה שמנסה לשבש את החתונה של הידיד ב"החתונה של החבר שלי" (1997). הפעם זה פחות מוצלח. זה גורר שלל מעמדים מאולצים והזדמנויות לרוברטס להוציא מהבוידם את השטיק של השובבה, למשל כשהיא מתחמנת ילדים באלינזים כדי לגנוב טבעות נישואים. דמותו של קלוני עוברת מזעף ועצב כבוש להשתטות בתחרות שתייה המלווה בריקוד לצלילי מוזיקת "Everybody Dance Now" של שנות ה-90. בקיצור, הדוד והדודה עושים בושות. שאר הדמויות הלא מפותחות מבחינת תסריטאית משמשות כניצבים למה שאמור להיות מוקד העניין.
כמו ב"מלון מריגולד האקזוטי" ו-"מאמה מיה! Here We Go Again" גם כאן אתר הצילומים האקזוטי אמור לעורר הנאה שתסיח את הדעת מבינוניותו של הסרט. באלי מוצגת כגן עדן של יופי הייישר מעלון של משרד נסיעות: הרמוניה בין אדם וטבע, תרבות אקזוטית אבל לא במידה מאיימת (הצגת טקסי חתונה באלינזים), וריזורטים מפנקים לאמריקאים מהמאיון העליון. אין שמץ אירוניה לגבי הפריווילגיה המערבית-אמריקאית (בנוסח "הלוטוס הלבן") במפגש עם תרבות זו. ולכן כמה ראוי ש"באלי", היא כלל לא באלי, אלא מקבץ אתרי צילום באוסטרליה שהועדפו מטעמי קורונה והטבות מס להפקה. מקומו הטבעי של "כרטיס לגן עדן" הוא כתוכן נטפליקסי המתהדר בשני כוכבי קולנוע שכבר אינם בשיאם. בהחלט ניתן להמתין עד שיהיה נגיש לצפייה ביתית.
