ישנם מעט מאוד במאים שניתן לחשוב על הקולנוע שלהם כמכונן בתוך הקטבים של החוויה הדתית. אין הכוונה לבמאים הירודים של "הקולנוע הנוצרי-אוונגליסטי", המשווקים לקהל המאמין קלישאות מנחמות של אמונה, אלא לאלו שבסרטיהם הגיבורים מיטלטלים בין הקטבים של כמיהה לגאולה - ואימת הנפילה לשאול. לטעמי, הבמאים הבולטים מבחינה זו בקולנוע העכשווי הם טרנס מאליק, מרטין סקורסזה, קרלוס רייגדאס וגספר נואה – כולם מגיעים מרקע נוצרי.
"הלוויתן" – טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
בצד היהודי, שנראה פחות להוט לעיסוק אינטנסיבי בחוויה הדתית, הדוגמאות ספורות. בין הבמאים שעוסקים בכך באופן נקודתי ניתן לציין את וודי אלן ("פשעים ועבירות קלות") והאחים כהן ("יהודי טוב"), ובישראל יש את אבישי סיוון המוכשר ("תיקון"). דארן ארונופסקי הוא ככל הנראה הבמאי היהודי היחידי שהחליט להתייחס בכל סרטיו לנושא זה.
לביקורות קולנוע נוספות:
זה יכול להיות סרט שעוסק בגאון מתמטי צעיר ומעורער, שאולי פענח את הצופן לשם המפורש של אלוהים ("פאי", 1998), או בחלומות על חיים טובים שהופכים לגיהינום של התמכרות ("רקוויאם לחלום", 2000). ישנם ניסיונות הגאולה של מתאבק שבור-גוף ("המתאבק", 2008), או של רקדנית המנסה לשמור על יציבותה הנפשית ("ברבור שחור", 2010). שלא לדבר על השימוש הישיר יותר של ארונופסקי בתכנים דתיים ב"המעיין" (2008), "המבול" (2014) ו"אמא!" (2017). אלו סרטים שקשה להישאר אליהם אדיש, בין אם שופטים אותם כיצירות משמעותיות הנושאות ממד רוחני, או כתוצרים וולגריים של יומרנותו של הבמאי.
את "הלוויתן" (The Whale), סרטו החדש של ארונופסקי, יש לבחון בפרמטרים התמאטיים של עבודותיו הקודמות. צ'ארלי (ברנדון פרייזר) גיבור הסרט הוא גבר ששוקל 600 פאונד (בערך 272 קילו). המראה המרתיע שלו אינו רק אמצעי מניפולטיבי לטלטל את הצופים בין גרוטסקה פיזית למעמדים מלודרמטיים. זהו דימוי לאדם שהפנים את הכאב על מות אהובו, עד שגופו עוות למראה של ייסוריו. כמו ב"פאי" ובעיקר כמו ב"המתאבק", צ'ארלי כלוא בתוך מצב תודעתי וגופני, ובזמן הקצר שעוד נותר לו הוא מתמקד בחיפוש אחר גאולה.
הסרט מבוסס על המחזה של סמואל ד. האנטר מ-2012. האנטר עיבד את המחזה לתסריט, והסרט שומר במידה כמעט מוחלטת על המתווה התיאטרלי. מרביתה המוחלטת של עלילת "הלוויתן" מתרחשת בתוך דירתו של צ'ארלי. בהתחשב במגבלות התנועה של הדמות, במגבלות ההיצמדות ללוקיישן, ובמגבלות רוחב הפריים (המצולם ביחס ריבועי של 4:3), ארונובסקי והצלם הקבוע והמוכשר שלו מת'יו ליבאטיק עובדים באופן מרשים בתוך המרחב הסגור.
אנו פוגשים את צ'ארלי ביום הראשון של השבוע, בספירה שתמשיך להתקדם עד סופו – מסגרת זמן שסמליותה מובהקת. בגלל יכולת התנועה המאוד מוגבלת שלו, והמראה יוצא הדופן של פניו וגופו, הוא לא עוזב את הבית. הוא מתפרנס מהוראת כתיבה לסטודנטים, והוא עושה זאת במפגשים כיתתיים המועברים דרך הרשת. הוא מספר לתלמידים שלא יכולים לראות את פניו שמצלמת המחשב שלו מקולקלת.
ביום הראשון הוא חווה אי-ספיקת לב. הדמות שמסייעת לו נקלעה במקרה לדירתו. זהו מיסיונר צעיר בשם תומס (טיי סימפקינס) שהגיע מטעם כנסיית "חיים חדשים" כדי לנסות ולעורר בו את הכמיהה לאפוקליפסה שבה ינצלו רק חברי הכת. בשעת המצוקה מה שיציל אותו הוא הקראה מתוך חיבור, כמדומה של אחד מתלמידיו, המתייחס באופן ביקורתי אך גם חד-אבחנה לרומן "מובי דיק" של הרמן מלוויל. כמובן שהבחירה ברומן זה אינה מקרית – גם בגלל ההשוואה הברורה בין הלוויתן לגופו המגודל של צ'ארלי, וגם בגלל הסימבוליקה הדתית שיוחסה לא אחת לדמות הלוויתן בספר (שהושווה לא אחת לאלוהים). כמו הנאום "התנכ"י" המפורסם מ"ספרות זולה", גם החיבור על "מובי דיק" יחזור מספר פעמים ויצבור משמעויות חדשות.
לאחר שצ'ארלי יוצא מסכנת חיים מגיעה לדירתו חברתו היחידה ליז (הונג צ'או). בהיותה אחות רפואית היא מנטרת את מצבו, ומבינה שליבו עומד על סף קריסה מוחלטת. המחסור בכסף ובביטוח רפואי נראה כסיבה שבגללה צ'ארלי לא מתפנה לבית החולים.
ההבנה של הזמן הקצוב מובילה לניסיון של צ'ארלי לתקן את הקשר שלו עם בתו אלי (סיידי סינק, מקס מהסדרה "דברים מוזרים"). הוא נטש אותה ואת אמה כשאלי הייתה בת שמונה, ומאז חלפו תשע שנים. סיבת הנטישה היא התאהבותו בגבר שגם הוא היה קשור לכנסיית "חיים חדשים". כשאהובו מת החל התהליך ההרסני שהפך את צ'ארלי לאדם שגופו עומד לקרוס. אלי, שאותה הוא לא פגש מאז, הפכה לנערה חריפת-לשון ופרועה, שהתנהגותה בהחלט יכולה להיות מובנת כ"רוע". צ'ארלי מזהה בה דבר שונה בתכלית.
התפתחות היחסים בין הדמויות, בעיקר אלו של צ'ארלי ואלי, תתרחש בכמה סצנות של עימותים לא פשוטים, ורגעים שעשויים לגעת בלב – לפחות לאלו מהצופים שלא יחושו שהם קורבן למניפולציות מלודרמטיות. כל השחקנים המרכזיים (כולל שחקנית נוספת שאת זהותה ותפקידה לא אחשוף) עושים עבודה יפה. מלבד פרייזר שזכה השבוע למועמדות לפרס האוסקר לשחקן הראשי, גם הונג צ'או קיבלה מועמדות לשחקנית משנה. סיידי סינק מוכיחה שיש לה יכולת לעורר רגש גם בלי הליווי המוזיקלי של Running Up That Hill של קייט בוש.
במרכז הסרט נמצא המפגן החריג של גופניות – חליפת השומן שהפכה את גופו של ברנדון פרייז'ר לצ'ארלי, פריט איפור פרוסטטי ששקל בין 22 ל-136 קילו. אין פלא שהסרט זכה במועמדות לאוסקר האיפור.
מאז הקרנת הבכורה של "הלוויתן" בפסטיבל ונציה הופנו כלפיו האשמות צדקניות ב"שמנופוביה". בין אם בגלל הצגת הסבל של אדם במצב של השמנת יתר חולנית (באמת לא ברור מדוע איש ששוקל 300 קילו לא יצא לפזז ברחובות העיר), או מחאות על הבחירה בשחקן שזה לא באמת משקל גופו (שלא לדבר על כך שפרייזר גם אינו קוויר).
ארונופסקי ופרייזר מנסים לעצב את צ'ארלי כדמות עדינה וסובלנית שיש בה יותר מקמצוץ של קדושה. לא רק בהיותו מורה אידיאליסט ששואף לדחוף את תלמידיו לביטוי אותנטי של עצמם, אלא גם כמי שבוחר להסתכל על מה שעשוי להתפרש כצדדים אפלים בהתנהגותם של אחרים ולראות בהם את הפוטנציאל לטוב. פרדוקס של הר בשר, אדם כחומר בצורתו הקיצונית ביותר, שרואה את הסוף קרב מעמדה שיש בה לא מעט התעלות רוחנית.
לבחירה בברנדון פרייזר לתפקיד צ'ארלי יש ממד אירוני. פרייזר, כיום בן 54, הגיע לשיאי הקריירה שלו במחצית השניה של שנות ה-90. בקומדיית דור ה-X "רוקנ'רול באוויר" (Airheads, 1994), בקומדיות רומנטיות ("פגז מהעבר", 1999), בסדרת סרטי פנטזיית אקשן מצליחה (שני סרטי "המומיה" מ-1999 ו-2001) ואפילו בתפקיד הדרמטי המוצלח ביותר שלו עד היום ב"אלים ומפלצות" (1998). אבל עם השנים, ובמידה רבה גם בגלל המשקל שהחל לעלות, פרייזר איבד את הסטטוס של שחקן ראשי, ונדחק לתפקידים בסרטים זניחים של הקולנוע העצמאי.
בעשור הקודם נותר רק צל חיוור מהקריירה הקולנועית של פרייזר. היו לו הופעות אקראיות בסדרות טלוויזיה, בעיקר בתפקידי משנה. אפילו כשקיבל את דמותו של "קליף סטיל", אחד מגיבורי-העל בסדרה Doom Patrol (2019-2023. שלשום הוכרז על ביטולה) – פניו הוסתרו מאחורי מסכת ברזל. פרייזר בשל לקאמבק והוא, ללא ספק, נעץ שיניים בתפקיד. יש לו סיפור גאולת-קריירה מהסוג שהאקדמיה אוהבת, ממש כפי שהיא אוהבת תפקידים הדורשים טרנספורמציה פיזית.
"הלוויתן" אינו קל לצפייה. אופיו התיאטרלי, האלמנט הפיזי הלא פשוט של הדמות, והתחושה שיש לו רעיונות שלעיתים יותר מדי חשוב לו שלא נפספס. לטעמי זהו עוד פרק מעניין, גם אם לא נטול פגמים, בקריירת בימוי שסבירותה הולכת ופוחתת ככול שהוליווד מתקדמת במסלולה הנוכחי.
