שנת 1994 הייתה אחת המובילות בתולדות האוסקר בעשורים האחרונים. על פרס הסרט הטוב ביותר של השנה התמודדו (בטקס שנערך בסוף חודש מרץ 1995) "פורסט גאמפ", "ספרות זולה", "ארבע חתונות ולוויה אחת", "חידון האשליות" ו"חומות של תקווה". ארבעה מבין חמשת הסרטים האלה הפכו, כל אחד בדרכו, לקלאסיקה מודרנית. אחד מהם, "ספרות זולה", היה לאחד הסרטים המייצגים של תקופתו. אחד אחר, "חומות של תקווה", סרט שבתחילת דרכו לא שיער איש שיתברג לחמישייה, הוא הסרט האהוב ביותר בכל הזמנים. לפחות אם שואלים את מדרגי אתר imdb הפופולרי ששלוש מיליון מגולשיו העניקו לו, בשקלול, את הציון 9.3. יותר מ"הסנדק" (מקום שני, עם 9.2); עוקף בסיבוב את "שר הטבעות: שיבת המלך" (מקום שישי, עם ציון 9).
"חומות של תקווה" - טריילר
החודש מלאו 30 שנה לצאת "חומות של תקווה" (במקור: The Shawshank Redemption, שם שאי אפשר היה באמת לתרגם אותו. בגרמניה נקרא הסרט "האסירים", באיטליה "כנפיים של חירות", ובצרפת – "הנמלטים"). הוא שומר על יציבות בפסגת הדירוג ב-imdb מאז 2008, אבל הגיע לשם כבר בספטמבר 1997 עם כמה "נפילות" למקומות השני והרביעי. גם קוראי המגזין הבריטי "אמפייר" הכריזו עליו ב-2006 כסרט הטוב של כל הזמנים. עם זאת, בסקר שנערך מדי עשור על ידי המגזין "סייט אנד סאונד" בקרב מבקרים ובמאים באשר לסרטים הגדולים של כל הזמנים, והתקיים לאחרונה ב-2022 – "חומות של תקווה" אינו נמצא ב-250 המקומות הראשונים.
סיפורו של הסרט, שאותו כתב וביים פרנק דרבונט, התחיל באופן שגרתי למדי. זהו עיבוד לנובלה לא אופיינית מאת סטיבן קינג בשם "ריטה הייוורת' וגאולת שושנק" (1982), שהופק בתקציב צנוע של 25 מיליון דולר. עדיין, עם צאתו לאקרנים הסרט אכזב בקופות עם הכנסות של 16 מיליון דולר בלבד. זה קרה בעשור שבו ז'אנר סרטי הכלא כבר לא היה פופולרי במיוחד, והעובדה שאין בסרט אפילו דמות נשית אחת – למעט דמויותיהן של ריטה הייוורת' וראקל וולש שמתנוססות על פוסטרים המעטרים את קירות תאו של האסיר אנדי דופריין (טים רובינס) – הגבילה את קהל היעד שלו. רק כאשר הוא זכה לשבע מועמדויות לאוסקר, בהן עבור הסרט הטוב ביותר, תפחו הכנסותיו ל-73 מיליון דולר. רבים ממעריציו בדיעבד של הסרט צפו בו בזמנו בווידיאו (זה היה הסרט מספר 1 בהשאלות בשנת 1995).
הסיפור, כזכור, נפרש על פני שני עשורים, ונפתח בשנת 1947 כאשר אל מתקן הכליאה שבשם הסרט מגיע אסיר מסתורי בשם דופריין. הוא בנקאי שהורשע על אף חפותו ברצח אשתו ומאהבה, ובתחילת הסרט סובל מהתעללות מינית מצד כמה מהאסירים היותר אלימים במקום. הסיפור כולו מובא מנקודת מבטו של אסיר ותיק יותר, "רד" (מורגן פרימן), שמבריח סחורות אל תחומי הכלא, והופך לחברו הטוב של אנדי. במהלך 20 השנים שהוא כלוא, אנדי הופך לדמות משמעותית בקרב האסירים והסוהרים – אלה כוללים סוהר סדיסט (קלנסי בראון) ואת מנהל הכלא המושחת (בוב גנטון). עקשנותו האובססיבית של אנדי מביאה להקמתה של ספריה בכלא, והוא אף מסייע לסוהרים ולמנהל הכלא בענייני מיסים. דמות משנה זכורה במיוחד היא זו אסיר קשיש (השחקן הוותיק ג'יימס וויטמור) שמתאבד לאחר שהוא לא מצליח למצוא את מקומו מחוץ לכלא.
אז איך נראה "חומות של תקווה" ממרחק של 30 שנה? האמת, מצוין. אחרי 30 שנה שבתי אל הביקורת שכתבתי על הסרט בעיתון "העיר" המנוח, כאשר יצא לאקרנים בישראל. "קלישאות מאורגנות היטב" הייתה הכותרת שניתנה לה, ובדיעבד ייתכן שהחמרתי מעט עם הסרט. הערכתי את האופטימיות חסרת-התקנה שלו, את האמונה הנאיבית ברוח האדם, ואת היעדרה המוחלט של ציניות, אבל חשתי שזה לא מספיק. בדיעבד, דווקא ההיבטים האלה הם שסייעו לו להפוך לסרט מספר 1. אחרי הכל, בשנה שבה הוא יצא התמודדו מולו "ספרות זולה" האלים והניהיליסטי ו"פורסט גאמפ" ששכתב בערמומיות כמה עשורים בעייתיים בתולדות אמריקה. ההיסטוריה אינה חודרת את החומות ב"חומות של תקווה". זהו סרט על טוב-לב ואחווה בין-גזעית (במקור הספרותי, "רד" היה אירי ולא שחור); סרט שבו הרעים באים על עונשם, והוא ספוג בנוסטלגיה לאמריקה נטולת-מתחים. "פורסט גאמפ" שזכה באוסקר באותה שנה ייצג אף הוא את הפנטזיה של אמריקה אלטרנטיבית. כזו שהטראומה של רצח קנדי ומלחמת וייטנאם לא רודפת ומערערת אותה. טום הנקס, כמו טים רובינס ב"חומות", היה שם התגלמותה של גבריות לבנה שורדת ואופטימית.
מה שעוד עובד גם היום ב"חומות של תקווה" הוא הסיפור שלו. דרבונט (שכתב וביים אחר כך את "גרין מייל" המצוין, אף הוא דרמת כלא לפי סיפור מאת סטיבן קינג, והמשיך עם סדרת הטלוויזיה "המתים המהלכים") פשוט יודע לספר סיפור בדרך שהיא הכי Old Fashioned וגם הכי יעילה. זהו סרט שאפשר לשוב ולצפות בו בהנאה כי הוא מסופר כל כך טוב, ומזכיר לנו שסיפור טוב הוא הבסיס. כשסיימתי לצפות בו לרגל כתיבת רשימה זו חשתי שאני יכול להתחיל מחדש. יש בו את הקסם הזה של דמויות, שחקנים וסיפור שאי אפשר להסביר אותו אבל אפשר בהחלט לחוש בו, ודרבונט הוא הקוסם שגורם לכל זה לעבוד עלינו. ממש כמו הכרזה של ריטה הייוורת' שגורמת לאנדי לבהות בה כמו היה תחת כישוף. וכמו הכרזה, שמסתירה מאחוריה את הגילוי הגדול של הסרט, גם הוא, דרבונט, אינו חושף איך הוא עושה את זה.
בכלל, הכרזה הזו וההתייחסות המפורשת אל סרטה המפורסם ביותר של הייוורת', "גילדה" (1946), מזכירים לנו את מקורותיו של "חומות של תקווה" בקולנוע ההוליוודי הקלאסי. הסרט מייצג נוסטלגיה לקולנוע הזה ולאמריקה שיוצגה בו. כאשר הפוסטר של היוורת' על קיר תאו של אנדי מוחלף בפוסטר של ראקל וולש (מתוך הסרט "מיליון שנה לפני הספירה" מ-1966 שבו היא גילמה עלמה פרה-היסטורית) – המעבר בין שני סמלי המין מייצג גם את סופה של הוליווד הקלאסית. היוורת' ו-וולש הם הדימויים הנשיים היחידים בסרט, אבל הכרזות בעלות האופי המיני המפתה שעליהן הן מופיעות מסתברות כלא יותר מאחיזת עיניים. הן לא משרתות, כמקובל, את המבט הגברי החושק, אלא משמשות הסוואה למימושה של פנטזיה גברית שלנשים אין בה כל חלק.
חומות של תקווה" הוא, ובכן, סרט לאנשים שלא נואשו מלקוות. סרט שאתה יכול לצפות בו ברגעים של שפל ולצאת מעודד מבלי לחוש שרימו אותך. סרט שמקבץ סביבו קהל צעיר ומבוגר. ישנן בו סצנות שכבר הפכו לקלאסיקה כמו זו שבה אנדי נועל עצמו בחדר מנהל הכלא ומשמיע באמצעות מערכת הכריזה אריה מתוך "נישואי פיגארו". או זו שבה הוא צונח על ברכיו ומרים את זרועותיו במחווה של שחרור אל המבול היורד עליו. זהו סרט על-זמני שיצא בעשור שבו אלימות, רוצחים סדרתיים, ציניות ופרנויה השתלטו על הקולנוע ההוליוודי (רשימה חלקית בלבד: "כלבי אשמורת", "רוצחים מלידה", "שתיקת הכבשים", “JFK”). בעיקר זהו סרט שמזכיר לנו שקולנוע הוא מערכת משוכללת של כפתורים רגשיים שצריך לדעת כיצד להפעיל אותה; ושקלישאות, כאשר הן מופיעות במקום, בזמן ובמינון הנכונים, הן כל מה שאנחנו צריכים.
