הנשמות הטובות אף פעם לא מתעייפות. בשנה שעברה, עת פורסם שנורית זרחי תהיה כלת פרס ישראל בתחום הספרות והשירה, הסלולרי של מיכל סנונית קלט שיחות שונות ומשונות. "שאלו אותי למה היא נבחרה ומה אני מרגישה לאור העובדה שהיא נבחרה ומה עושה לי הידיעה שאני טרם נבחרתי", מספרת סנונית באנחה חרישית. "ולא עזר לי כשחזרתי והסברתי שנורית זרחי נבחרה מפני שהיא ראויה. גם לא עזר לי כשנשבעתי שאני שמחה במה שיש לי וגם במה שאין לי. נסעתי לטקס עם מיכל בת־אדם, חברה שלי, שזכתה בפרס ישראל לקולנוע. ניגשתי לנורית, בירכתי אותה, אמרתי 'אני שמחה בשבילך' וחיבקתי אותה. מה עוד עליי לעשות על מנת להוכיח שאני לא מקנאה?"
כתבות נוספות למנויים:
השאלה שלה, רטורית או לא, ממשיכה לרחף בין קירות הסלון עד שסנונית לובשת חיוך נבוך. אין לה שום כוונה לפצוח בקונצרט קיטורים, ולא רק מפני שהמרמור עלול לעשות שפטים בעור הפנים. "אני לא בברנז'ה, אני לא חלק משום קהילה ספרותית", היא מציינת בטון יבש, כמעט מתכתי, "וברור שזה בא לידי ביטוי גם באותות ובפרסים. פרס דבורה עומר? פרס ביאליק? פרס ברנר? אפילו בפרס קוגל של עיריית חולון לא זכיתי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל ב־2005 זכית בפרס ראש הממשלה.
"נכון", היא מודה באשמה, "ואגלה לך איך בדיוק זה קרה. אחרי שהתבשרתי על הזכייה צילצל אליי הסופר אלי עמיר, שהיה בחבר השופטים, ואמר: 'אני רוצה שתדעי שהתנגדתי לבחירה בך. כשנשאלתי למה, עניתי שכבר קיבלת את כל הפרסים שקיימים בעולם. למזלך, מישהו מוועדת השיפוט קפץ וטען שלא קיבלת את פרס ראש הממשלה, אז חזרתי בי והצבעתי בעדך'. נחמד מצידו. השיחה הזאת, אם אינני טועה, ריגשה אותי אפילו יותר מהפרס".
שורשיה עדיין נטועים בקיבוץ עין החורש, שהוריה היו ממייסדיו ("משפחת לרנר, יהלומנים אמידים מאנטוורפן, אבא שלי לא ציית לבן־גוריון ולא עיברת את שם משפחתו כדי לזכור ולהזכיר את אחיו שנספה בשואה"). מאז שנישאה לצבי אל־פלג, היסטוריון ודיפלומט, היא גרה בדירת גג מטופחת בלב תל־אביב. דיוקנו, בשחור־לבן, ניצב על השולחן הפינתי. "שלושים וכמה שנים היינו יחד עד שנפטר, לפני שש שנים. הייתי נורא טוטאלית באהבה שלי אליו. אני תמיד טוטאלית באהבה. מבחינתי, אהבה לגבר אינה שונה מאהבה לילדים או לנכדים".
ומאז שבעלך השני עבר לעולם שכולו טוב...
"אני לבד", היא משיבה לפני שסיימתי את השאלה, "לא מצאתי לו תחליף מפני שלא חיפשתי. טוב לי ככה".
נתן זך כתב ש"לא טוב היות האדם לבדו".
"זאת האמת שלו", היא רוכנת אל השולחן ומרימה ספר עב כרס, "שירת מיכל" (הוצאת מודן). "לי יש אמת שונה. גם לי יש שיר על זה. 'טוב היות האדם לבדו באין אהבה לצידו'. מכירה?"
והיא לא נעלבת כשאני חושפת חור בהשכלה. זו הסיבה שקיבצה לספר בן 500 עמודים את כל שירי האהבה שנבעו ממנה מאז ספרה הראשון, "עיניים בראי", שראה אור לפני 55 שנה. "אספתי יותר מ־500 שירים", היא מדייקת, "ולא הקפדתי על עמוד לכל שיר. במקרה של שירים קצרים דחסתי שניים לעמוד אחד. למה החלטתי לעשות כך? מפני שאני לא יכולה לסנן. אני לא מבדילה בין שירי בוסר לשירה בשלה. שיר שכתבתי בצבא נוגע בי לא פחות מזה שנכתב לאחרונה. והחלטתי לפתוח את הספר דווקא עם השירים החדשים. אין בו מוקדם ומאוחר".
55 שנות כתיבה זה...
"אם את מתכוונת לנקוב בגילי, או לרמוז באיזה עשור אני", בבת־אחת היא מתקשחת, "אז לא, תודה. אני מוותרת על הכתבה ולא אכפת לי מה תגיד היחצנית".
אפשר לשאול למה?
"אין למה. ככה. יש לי תסביך גיל. זו לא שריטה, זה הרבה יותר. מעולם לא חשפתי את גילי. נולדתי ביולי, בחופש הגדול, ולא חגגו לי בכיתה, אז שיכנעתי את עצמי שאני שונאת ימי הולדת וככה זה נשאר. כשהגעתי לגיל 20 בלי חגיגות יום הולדת הודעתי לכולם שהגיל שלי הוא שלי, ושמי שממש בוער לו לגלות באיזו שנה נולדתי שיחפש, שיבדוק, שישקיע מאמץ".
בימינו לא מדובר במאמץ אדיר. כל מה שצריך לעשות זה לפתוח ויקיפדיה.
"את מספרת לי?" היא מוחה. "עשו לי תרגיל. בראיון לכבוד ספר חדש כתבו שאני בת 77 ובוויקיפדיה מיהרו לשבץ את שנת הלידה שלי. מאז אני בטראומה איומה".
למרות שההופעה החיצונית שלך ממש לא משקפת את הגיל הביולוגי שלך?
"זה לא קשור ולא שייך. הגיל הוא שלי. וההופעה החיצונית שלי היא תוצאה של שמירה מדוקדקת – אני לא קונה קרמים בבית מרקחת, רק אצל קוסמטיקאית, ואני מקפידה להזריק, פעם לכאן ופעם לשם, איפה שצריך. ויש גם עניין של טבע וגנים. אבא שלי היה יפה תואר, הכפיל של גרגורי פק. בתור ילדה קטנה ראיתי איך נשים מסתכלות עליו".
עם זאת חשוב לה להדגיש שהלוק המרשים, שמתנוסס בחזית "שירת מיכל" – עם רעמת שיער שחורה, עיני חתול, עור חרסינה ואודם עז – לא סייע לה בראשית הדרך. "את ספר השירים הראשון שלי שלחתי בדואר לישראל זמורה מ'מחברות לספרות'. הייתי קיבוצניקית ולא הכרתי אף אדם בעיר הגדולה. כשמצאתי בדואר מכתב ממנו כמעט נפלתי. והתעלפתי כשפתחתי את המעטפה וקראתי שהוא מעוניין להוציא את השירים שלי בספר".
היא כותבת "מהרגע שלמדתי קרוא וכתוב. הוריי שמרו מחברות עם שירים וסיפורים שלי מכיתה ג'. בילדותי חלמתי להיות פסנתרנית, המורה לנגינה טענה שנולדתי לפסנתר, וגם חלמתי להיות ספרנית כדי שאוכל להעביר את כל היום בקריאה. שני הדברים לא התגשמו. אבל כשאני לא כותבת אני לא משוררת".
מה זה "אני לא משוררת"?
"הכתיבה תמיד תופסת אותי בהפתעה. לפתע פתאום אני שומעת שורה".
שלושה ילדים היא הביאה לעולם בנישואיה הראשונים ליהודה סנונית ("הנדסאי בניין, בעל מקצוע מצוין") שהגיע לעין החורש כילד חוץ. "בקיבוץ לכל כיתה היה שם של ציפור. הוא היה מקבוצת סנונית ואני הייתי מקבוצת זמיר. היום שואלים אותי אם אימצתי את שם המשפחה סנונית בעקבות הציפור, אז לא". בנה הבכור, טל סנונית (59), לשעבר שחיין ואלוף בענף הכדורמים, עוסק בביטוח וגר במושב חניאל, "הוא היחיד שנשאר בעמק חפר". אחריו נולדו לליב (53), מנכ"לית הקרן לפיתוח לוד, ותמר פורר־סנונית (46), שופטת לענייני משפחה. השמות של שבעת נכדיה חרותים בחוליות הצמיד שעל פרק ידה.
"אני מאוד אוהבת ילדים", היא מספרת, "ואני בטוחה שהיו לי יותר אם לא הייתי מתגרשת. לילדים שלי מעולם לא אמרתי 'שקט, אמא כותבת'. מבחינתם הייתי אמא רגילה. בנערותי עבדתי בקיבוץ כרועת צאן, יצאתי למרעה עם הכבשים. אחרי הצבא למדתי באוניברסיטה ספרות ותיאטרון, וכיוון שהעדר נמכר עבדתי במכבסה. מדי יום הכנסתי 175 ק"ג של בגדים לדוודים ענקיים ותליתי אותם על חבלים. אחר כך עבדתי ב'על המשמר', וכשהציעו לי לערוך את 'חותם' נסעתי מדי יום לתל־אביב ובחזרה. במשך ארבע שנים בדקתי, בכל יום רביעי, את עמודי המוסף לפני ההדפסה, עד שפעם נרדמתי והתעוררתי רק למחרת. קמתי, נסעתי למשרדו של העורך הראשי והודעתי לו שאני מתפטרת מפני שהשאננות היא האויב הכי גדול. כולם חשבו שהשתגעתי, אבל ככה אני. טוטאלית. עד הסוף".
כשהתגרשה, ילדיה נשארו בקיבוץ עם אביהם ("הקטנה הייתה רק בת חמש") ומדי ערב היא נסעה אליהם. "הקיבוץ נהג בי יפה, השאירו לי דירה, לא התחשבנו איתי בקטנה. את צבי היכרתי במסגרת העבודה, באתי לראיין אותו ובהמשך הוא כתב לנו מאמרים. הקשר בינינו היה מקצועי עד שלימים הוא התאלמן ואני התגרשתי. בשנות התשעים הוא היה שגריר ישראל בטורקיה וגרנו שם שנתיים וחצי, עד שנתניהו עלה לשלטון והחזיר אותו ארצה".
את "ציפור הנפש" (שראה אור ב־1985, עם ציורים של נעמה גולומב) היא כתבה במהלך טיול באיטליה, בנשימה אחת. "לא שאני משווה את עצמי לרחל המשוררת", היא מצטדקת, "אבל מצאתי עותק נדיר של ספר שיריה, בכתב ידה, ותראי כמה היא מחקה ותיקנה. אצלי זה זורם כמו גל. שלחתי את כתב היד ליואב ברש מ'מסדה', שהייתה אז הוצאת הבית שלי, וזו הייתה הפעם היחידה בחיי שקיבלתי תשובה שלילית. שאלו אותי לאיזה גיל הוא מיועד וטענו שילדים לא יבינו את משמעותו, ואילו מבוגרים לא יתעניינו בו. אז שלחתי אותו להוצאות נוספות וקיבלתי בדיוק אותה תשובה. עברו שנתיים עד שיואב שאל אם כבר מצאתי אכסניה לציפור והדפיס אותו, והשאר היסטוריה. הצלחה שכזו נופלת על ספר פעם במאה שנה".
במפתיע, סנונית לא מסוגלת לכמת את גודל ההצלחה. "הספר תורגם ל־48 שפות, אבל זה לא נתון מדויק. בבורמה יש 22 שפות שונות והוא תורגם לשבע מהן. בכל מדינה האיורים שונים, בהתאם לאקלים ולהווי המקומי. במזרח הרחוק לציפור יש עיניים מלוכסנות, בפינלנד הציפור מורכבת מפתיתי שלג, בשוודיה האפורה גם הספר אפור, קצת מדכא, ואילו במקסיקו הוציאו אלבום בצבעוניות מדהימה שמזכירה את פרידה קאלו", היא מצביעה על הכרית הססגונית עם דיוקנה שמונחת בדיוק באמצע הספה, "שאני משוגעת עליה. באסטוניה לציפור יש פס סביב הראש, כמו שמציירים דמויות בכנסייה, והמהדורה הכי שיקית יצאה לאור בצרפת. לאחרונה קיבלתי פנייה מהפיליפינים וגם מהארץ, לתרגום ליידיש. נראה שזה לא ייצא לפועל מפני שאין מספיק קוראים ביידיש. חבל".
יש לך מושג כמה עותקים הציפור הזאת מכרה?
"לא. 'מסדה' הדפיסה מהדורה אחרי מהדורה, ועשר שנים לאחר מכן, כשההוצאה נסגרה, אלוהים היה לצידי והגעתי עם יואב ברש להסדר מיוחד. במקום תמלוגים קיבלתי בחזרה את הזכויות. לפני עשור חגגו בלונדון את מהדורת המיליון, שכוללת מכירות באוסטרליה ובדרום־אפריקה, ובגרמניה יצאה מהדורה חגיגית לרגל 750 אלף עותקים. בחו"ל, אגב, 'ציפור הנפש' לא משווק כספר ילדים, הספר מונח במדפים הרוחניים והפילוסופיים".
3 צפייה בגלריה
דבורה עומר. "שאלה, בלי הצגות, איך הספר שלי נמכר בעולם ושלה מדשדש"
(צילום: אביגיל עוזי)
את הרומן עם ארצות־הברית היא מגדירה כפספוס ענקי. "באשמתי, רק באשמתי. הייתי אידיוטית מוחלטת. הספר יצא בחברה ששייכת לדיסני, ובחוזה התחייבתי לסייע ביחסי הציבור. המהדורה הראשונה, שמנתה 40 אלף עותקים, נחטפה כמעט בן־לילה, התראיינתי באלף תחנות רדיו, וערב אחד כשישבתי בבית צילצלו ממחלקת השיווק והודיעו לי שעליי להתייצב, מעכשיו לעכשיו, לסיור מחוף אל חוף. בנוסף, כך בישרו לי, הוזמנתי ל'גוד מורנינג אמריקה'. בערב עורכים את האודישן והצילומים יתקיימו בבוקר המחרת. במקום לשמוח קיבלתי פחד. חטפתי בחילה. אודישן? אני משוררת או שחקנית? ומה יקרה אם אעשה בושות מול מיליוני צופים? הודעתי שאני לא מגיעה, ואחרי שבוע ההוצאה החזירה לי את הזכויות. תם ונשלם. זו הפאשלה הכי גדולה שעשיתי בחיי".
בהרהור שני היא מתגוננת: "לא שאני מפונקת, אני יודעת לכתת רגליים לצורך חשיפה ועידוד המכירה. אבל 'גוד מורנינג אמריקה' היה גדול עליי. בעיניי זה טבעי שהצלחה כל כך מסחררת מולידה פחדים. את לא מסוגלת לעכל את גודלה ולהכיל את עוצמתה. זה קרה לי גם בארץ, כשבאחד הערבים הדלקתי טלוויזיה ושרי רז הכריזה על מכירת 60 אלף עותקים של 'ציפור הנפש'. נבהלתי. רעדתי מפחד. לא הבנתי איך עשיתי את זה. מבחינה כלכלית, ארצות־הברית היא טעות שאין לה שיעור".
הצלחת לפענח את סוד ההצלחה של הספר?
"כשדבורה עומר זכתה בפרס אנדרסן העולמי וקיבלה חוזה לתרגום בכל שפה שתרצה, היא בחרה ביפנית. יום אחד היא צילצלה אליי ושאלה אותי דוגרי, בלי הצגות, איך הספר שלי נמכר בכל העולם ואילו הספר המתורגם שלה מדשדש. וזו הייתה דבורה עומר הנהדרת, שכתבה ספרים נפלאים לבני הנעורים. חשבתי קצת ועניתי לה דוגרי, 'כשאת מתורגמת את נורא ישראלית, ואילו 'ציפור הנפש' עוסקת ברגשות, שהם המכנה המשותף הכי רחב'. גם התגובות של הקהל הצעיר מעידות על כך. בכיתה ו' בכפר־סבא, כששאלתי את התלמידים מתי לאחרונה הם דיברו עם אמא או אבא על מה שהם מרגישים, מישהו ענה לי שעל רגשות הוא מדבר רק עם הפסיכולוג".
