כמה טוב אתם זוכרים את סרט האימה "ליל המסכות" (ג'ון קרפנטר, 1978)? ומה לגבי האתחול-למחצה של סדרת הסרטים שנקרא "האלווין" (דיוויד גורדון גרין, 2018)? אם אתה לא חובבים של סרטי סלאשרים, השאלות האלה מיותרות בתכלית. אבל גם אם אתם חובבים של התת-ז'אנר, ואפילו נהניתם משני הסרטים, השליטה שלכם בחומר תאותגר ב"האלווין 2: הנקמה" (Halloween Kills). ממש לא בטוח שהמאמץ מוצדק.
האלווין 2: הנקמה – טריילר
קודם כל יש לעשות סדר. מה שמכונה כעת "האלווין 2" הוא למעשה הסרט ה-12 בסדרה. אבל, מכיוון שזו סדרה חדשה/ישנה, הספירה של מספר הפרק מורכבת יותר. בראשית היה "ליל המסכות" (השם העברי שניתן ל-Halloween) מ-1978. אחד מסרטי האימה המשפיעים של הקולנוע האמריקני, והמקום בו נולדה דמותו האיקונית של מייקל מאיירס – הרוצח בעל המסכה (שהיא עיוות של מסיכת הפנים של ויליאם שאטנר), הדחף הבלתי נלאה לרצוח, והחוסן הפיזי העל-אנושי שהפך אותו לדמות חסינת מוות בפרקים הבאים.
ההצלחה וההשפעה של הסרט המקורי הובילה לתשעה סרטי המשך שעלילתם היה מופרכת יותר ויותר, ולניסיונות אתחול כושלים. תקצר היריעה מלתאר כל זאת. ב-2018 הבמאי דיוויד גורדון גרין (יחד עם התסריטאים סקוט טימס ודני מקברייד) יצרו פרק שני חדש לסדרה, כלומר סרט הממשיך את אירועי "ליל המסכות" מ-1978, ומתעלם מכל מה שהתרחש בתשעת סרטי ההמשך וניסיונות האתחול. הסרט הנוכחי, המשך לאתחול הפרק השני מ-2018, אמור בעצם להיות הפרק השלישי ולא השני.
כל זה ראוי לציון מכיוון שלמרות שחלפו שלוש שנים בין "האלווין" ל"האלווין 2", אירועי הסרט הנוכחי ממשיכים בדיוק באותו לילה, ובנקודה שבה הסרט הקודם נעצר. במרכז העלילה, כמו בסרט הקודם, ניצבות בנות משפחת סטרוד: לורי (ג'יימי לי קרטיס), שהייתה בייביסיטרית צעירה ותפקדה כ"הנערה האחרונה" ב"ליל המסכות" המקורי, ושהפכה לסבתא בחלוף 40 שנה. הבת קארן (ג'ודי גריר) שמנוכרת ממנה בגלל שלורי הפוסט-טראומטית הקדישה את חייה להכנה לרגע בו מאיירס יחזור לנקום. הנכדה אליסון (אנדי מטיצ'ק) שיש לה מערכת יחסים קרובה יותר לסבתא, אבל גם חבר אידיוט בשם קאמרון (דילן ארנולד).
החלק הקודם הסתיים בפיוס ואחווה נשית בין-דורית. הסבתא הבת והנכדה הצליחו לכלוא את מאיירס בתוך בית שעולה בלהבות. כמובן שזה לא כה פשוט להרוג את מאיירס, במיוחד כש"האלווין" הרוויח כמעט רבע מיליארד דולר (בערך פי 25 מעלויות ההפקה שלו). מאיירס לא יכול למות ו"האלווין 2" הוא בלתי נמנע. בעוד שנה צפוי החלק השלישי Halloween Ends שיסיים את טרילוגיית האתחול ואולי שם זה יקרה. בכל מקרה, לא יהיה זה ספויילר לומר שקל לנחש מה לא יקרה למאיירס בסרט הנוכחי.
אתגר הזיכרון לצופים לא נעצר ב-2018, אלא ממשיך ישירות ל-1978. "האלווין 2" נשאר עם בנות משפחת סטרוד, אבל מוסיף דמויות משנה שהיו ב"ליל המסכות" המקורי. חלקן מגולמות על ידי שחקנים חדשים, וחלקן על ידי אותם שחקנים שעשו זאת לפני 43 שנים. נדרש זיכרון ברמה של כל סצנה על מנת להבין מדוע דמויות אלו נמצאות כאן. זה לא רק זיכרון של פרטי מידע, אלא הנחת קשר רגשי שיש לצופים לדמויות המשנה, כדי שסגירת המעגל עם השחקנים שחוזרים, ומה שקורה לדמויותיהן, אכן תהייה מרגשת.
מכיוון שזה סרט שנעשה על ידי מעריצים ומכוון למעריצים, דמויות משנה אלו לא זוכות לאקספוזיציה. יש הנחה מובלעת כאילו הצופים, ממש כמו הדמויות בעולם הבדיוני, ממשיכות לחיות את מאורעות אותו לילה מ-1978. מספיק שאומרים לנו מה שמותיהן – והזיכרון אמור להיות מוצף בעוצמה. זוכרים את הילד טומי שלורי עשתה עליו בייביסיטינג ב-1978? ? השחקן בראין אנדרוס חוזר, כגבר בגיל העמידה שנחוש להגן על האקס-ביביסיטרית שלו. וכך גם הילדה לינדזי וואלאס (שוב, בגילומה של קייל ריצ'ארדס הבוגרת) שעליה עשתה אנני בראקט, חברתה של לורי, בייביסיטינג ב"ליל המסיכות". ואיך אפשר בלי השריף לי בראקט (בגילומו של צ'ארלס סייפרס) שבתו אנני נרצחה? כעת הוא חוזר כאדם זקן שרוצה לסגור עם מייקל חשבון. ומריון צ'יימברס, הקולגה של ד"ר סאם לומיס (דונלד פלזאנס המנוח), חוזרת בגילומה של ננסי סטפנס, כדי לנסות ולסייע. מתרגשים? אם לא כנראה שהסרט לא בשבילכם.
אם "האלווין" התמקד בהעצמה נשית בין-דורית, הסרט הנוכחי עסוק בשאלות של קהילה ונקמה. לאחר שהוא שורד את הבית הבוער, מאיירס ממשיך להסתובב ברחובות הדונפילד, כשהוא נע לעבר בית מאוד מסוים, שאת זהותו כל חובב של הסדרה ינחש בנקל. במקביל מתרחשת בבית החולים של העיירה דרמה כאשר מלבד לורי סטרוד, שנדקרה בבטנה בסוף הסרט הקודם, ממשכים לזרום אליו נפגעים נוספים של מאיירס.
קבוצה גדולה של דמויות, הכוללת את הדמויות השבות מהסרט הראשון, מתארגנת למצוד אחר המפלצת בגוף אדם. הדרמה היא של זעם, והנושא הוא הסכנה שבהתנהלות עדרית ואלימה של הקהילה. כמובן שגם הדרמה של בנות משפחת סטרוד ממשיכה להתפתח ברקע, ולהיות יותר ויותר משולבת בדרמה הקהילתית.
מי שניגש לסרט מעמדה דומה לזו של יוצריו יוכל ליהנות ממנו. יש כאן מחשבה על היחסים בין הסרטים, על האופן בו נוצרת המפלצת ותופסת את עצמה (רעיונות הקשורים לחלון מסוים ממנו הסתכל מייקל מאיירס בילדותו). יש רציחות אלימות, לעיתים עם נגיעות של הומור שחור. זו לא עבודה שנעשתה בחוסר אכפתיות.
אבל, עם כל הכבוד לכוונות הטובות, הסרט לחלוטין לא רלוונטי לצופים שלא חיים את הסדרה בעוצמה של היוצרים (וכמה כאלו כבר יש בישראל?). עבור אלו, הסרט יהיה אוסף מונוטוני של רגעים בהם דמויות, שאין יחס רגשי כלפיהן, נתקלות במאיירס עם אחרית דבר צפויה מראש.
את הפגמים שיש ב"האלווין 2" לא ניתן לתלות רק בהיותו חלק שני בטרילוגיה, כלומר, סרט שבמהותו הוא שלב מעבר לקראת הקליימקס "האמיתי" בסרט השלישי. המעבר לסירוגין בין הקווים העלילתיים (בית החולים והעיירה) בסרט הנוכחי לא מבוצע היטב. הוא מנטרל את המתח מכיוון שהצופים יודעים היכן מאיירס נמצא, מה שהופך את אחד מהם לכמעט לא אפקטיבי ברמת העניין והאימה.
