יום ההולדת שלי השנה התחיל באזעקת אמת
אני מתקמט.
לקח לי זמן להבחין בזה, והקמטים מופיעים כל כך בזחילה עד שאני כמעט מצליח לא לשים לב; אבל אז, ביום אחד – או בלילה – הראי מציג עובדה חותכת. "מה זה הדבר הזה?" ממש אמרתי לאהובתי כשניגשתי אליה בבהלה באחד הלילות השבוע, טרי מהראי, והצבעתי על מה שנראה כמו מכתש קטן אבל ברור באזור הלחי התחתונה, קרוב מדי לפה. "מה, זה קמט?"
היא הסתכלה מקרוב, ואז נגעה. "זה נראה ככה", היא אמרה. "אולי זה קמט צחוק".
"את רואה אותי צוחק? מתי אני בכלל כבר צחקתי שנהיה לי מזה קמט?"
חזרתי לראי. הדבר הארור לא הלך. מתחתי את העור באצבעותיי ואז הקמט נעלם כמעט לגמרי. הרפיתי, והוא חזר מיד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה באמת קמט. הוא ממש בולט. לעזאזל, הוא על הפנים שלי! אנשים שמסתכלים עליי בטוח רואים אותו – מה, זה הדבר הראשון שרואים! – ואני פשוט מסתובב עם זה ולא יכול להוריד את זה. כמו פירור מזון שנשאר לך על הפנים ורק אחרי שתי פגישות אתה מגלה שהיה שם? אז ככה, רק שזה לא שום פירור; זה הפנים שהם על הפנים. ואין לי דרך מיידית להיפטר מזה. זה שם כדי שכולם יראו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הדבר הזה כבר קרה לי פעם אחת, עם הצוואר. הקמטים הארורים בצוואר. יום אחד הם פשוט היו שם. כלומר, נראה שהם היו שם גם קודם, אבל לא באופן בולט מספיק כדי שאני אשים לב. ואז, ביום אחד, מול הראי – טדאם! צוואר מקומט של ישישת־פורצלן פולנייה! קמטים בצוואר כשאני מדבר. כשאני מסובב ראש. כשאני נושם.
צבטתי באצבע את עור הצוואר, ואז הרפיתי, וראיתי את הקסם הנורא הזה קורה: העור נשאר מקווצ'ץ' במקום להימתח מחדש מיד. מתחתי את כל הצוואר בכוח והעסק התיישר לרגע, אבל הקמטים ביצבצו מחדש ברגע שהרפיתי. בהתחלה נכנסתי לפאניקה, אבל מיד אחר כך נבהלתי.
אני מוכרח להיפטר מהדבר הזה בצוואר ועל הפרצוף. מה, כולם רואים! מה זה צריך להיות?
ובכן, רענן, אלה קמטים שנתלו שם, כנראה לאורך חודשים ושנים, כמו סימני שאלה, ואז העמיקו והפכו לסימני קריאה: כן, גם אתה תזדקן. בניגוד לכל הציפיות וההנחות המוקדמות.
הקמט החדש על הפנים הציג את עצמו בשבוע לא טוב; שבוע היומולדת שלי. שחל השבוע. אני בן 50 ולא־עניינכם, וכמו כל גיל שבא אחרי 50, זה חתיכת סיוט כי עצם הקידומת 5 כבר נמצאת מצידו השני והמוחלט של קו הגבול שאחריו אף אחד כבר לא יתפוס את הגיל שלכם כנקודה צעירה בזמן־אדם. לא; אתם עכשיו בגיל שבו קופת החולים שלכם ממליצה בחום לעבור בדיקות פולשניות מסוימות על בסיס סדיר, ואינספור פרסומות רדיופוניות יגידו לכם שאם אתם בני 50 מגיעים לכם כל מיני דברים – ובראשם חוסר רלוונטיות.
והאמת היא שאני מפוחד. והגיל הזה אומר לי דברים שאני לא רוצה או מוכן לשמוע, ואז, כשאני כבר מצליח לא לשמוע, מגיעים הקמטים כדי להכריח אותי לראות את עצמי בגילי.
עכשיו תראו; הפחד סביב חמישים־ומשהו מוצדק, ואפשר להילחם בו בכמה דרכים: הכחשה והדחקה הן דרך אחת טובה – כל עוד הפרצוף שלך לא מתחיל לספר לכל העולם בן כמה הוא. ואפשר פשוט להשלים עם המצב ולזכור את מה שליאור אשכנזי אמר לי בזמנו, שגברים בגילנו לא צריכים להיות מוטרדים מהמראה, כי הזמן רק מוסיף לנו.
זה קל להגיד כשאתה ליאור אשכנזי.
ויש עוד דרך התמודדות אחת: הרופאה עם המזרק, שתמורת סכום לא באמת פורפורציונלי תשמח למלא לך כאן וכאן וכאן, וזה פשוט יעבור. הקמטים, כלומר. הגיל לא יעבור, אבל תוכל לאפשר לעצמך עוד קצת הדחקה. עוד הארכה. עוד הצצה במראה שנגמרת באין־מה־לראות־פה. והאמת היא שכבר יש לי, אני מודה, טלפון של פלסטיקאית טובה. בתול־בוטוקס אני לא, כי קמט הדאגה המעמיק במרכז המצח היה חייב ללכת – והשבוע כמעט טילפנתי אליה באמצע הלילה בעניין הקמט החדש. "אני בא אלייך עכשיו, ברגע זה, כי אין מצב שאני יוצא עם הדבר הזה בבוקר מהבית!" רציתי לצרוח, אבל אז תפסתי את עצמי.
השעה הייתה כמעט אחת בלילה. ייתכן שהיא לא בעבודה כרגע.
הלכתי לישון, קמתי למחרת והקמט היה טיפה פחות מקומט. זה עדיין יצטרך טיפול, והטיפול עדיין יהיה רק אצבע בסכר שכולו עומד לקרוס.
"עוד קמטים יופיעו ויצטרפו לקיימים, שכבר הצטרפו לתחושה המנוכרת הזו בכל פעם שאני נתפס לא מוכן בלי חולצה מול הראי באמבטיה, ומגלה שם את עצמי בפורמט רפיסה נפוחה"
עוד קמטים יופיעו ויצטרפו לקיימים, שכבר הצטרפו לתחושה המנוכרת הזו בכל פעם שאני נתפס לא מוכן בלי חולצה מול הראי באמבטיה, ומגלה שם את עצמי בפורמט רפיסה נפוחה. אני ממהר להכניס בטן ולאמץ טיפה את שרירי החזה המדולדל, וזה איכשהו חוזר, מה שנקרא, לפורמה, אבל אני יודע; כל החלק העליון שלי יצא לחלוטין מאיזון ונראה כיום כמו כל תמונת "לפני" אי פעם.
ואני רואה אותם ברשתות ובטלוויזיה ובפינס, כולל פינס; את האנשים בגילי שנותנים את הפייט של החיים רק כדי להישאר, חיצונית, במקומם. את הפנים המיושרים, המוזרקים, את אימוני הכושר המפרכים שבסופם אתה מסוגל, בגיל חמישים וכמה, להעלות לרשת סלפי בלי חולצה ועם ספק־קוביות, ולכתוב משהו כמו "מרגיש בגילי" ולקבל שלל תשפוכות "נראה מדהים" בתגובות. ואני מקנא בהם מספיק כדי להתעניין בעצמי באיזה שיפוץ כללי כזה, חצי שנה של דיאטה מפוקחת ואימונים אינטנסיביים, לצד הזרקת חומרים שיחזירו את הפנים שלי לשולח וידאגו לחלופה ראויה.
ואני שומע את הציקצוקים מול כל הרנה זלווגריות והנעמה קסריות שלקחו את זה כל כך רחוק, עד שבשלב מסוים לאף אחד – כולל עצמן – כבר אין מושג ממשי איך הן בעצם נראות. ואני דווקא מבין אותן; הן במלחמת מאסף שבה אין להן דרך לנצח בטווח הארוך, אבל יש דרך להגיע לשם לא לחלוטין מושפלת.
זה רק הרעב הזה – רעב לאוכל, שהופך כבד באזור שתיים בצהריים ושוב באזור תשע בערב – שמונע ממני את הדיאטה הקיצונית. זה רק האוכל – משהו טוב בחיי – שיילקח ממני. וזה רק הפחד מטעויות עם המזרק, והכסף הגדול שזה יעלה, והתפיסה העצמית שלי כגבר (לא גבר־גבר, רק בבודדה) שמונע ממני לרוץ לפלסטיקאית, לרשום את הדירה על שמה ולהגיד לה: קדימה, פייס אוף. תזריקי כל מה שיש לך.
אבל השבוע יום הולדת. ומה שאני באמת רוצה כמתנה הוא את עצמי reloaded. ומתישהו השנה, אני מבטיח לעצמי, אני אתחיל להחזיר את עצמי לעצמי. אני אמצא בי את הכוחות להשיל ממני הכל וליישר הכל ולרוץ על חיי כל בוקר. אבל קודם אני חייב לטעום מהעוגה הזאת. נראית מדהים.
(שייעלמו מחייך ביחס הפוך לכמה שהם תקועים בהם עכשיו)
יש משהו יותר יפה מלראות נפש צעירה מתאהבת? יש משהו יותר יפה מלראות מופע של מאניה דיפרסיה, נרקיסיזם טהור, התפרצויות כעס, איבוד פרופורציה, בהייה חסרת פשר ואטימות לעולם שבחוץ כשל פג באינקובטור? התשובה היא כמובן כן. יש משהו יותר יפה מזה. כמעט הכל. לראות את ילדייך הצעירים מתאהבים זה פשוט נורא. סרט אימה.
ואז מגיע היום שהם מביאים אותו או אותה לראשונה הביתה.
לא מחטף, מתקנת אותך הילדה - אסף. שמו אסף. אה, אסף, את ממלמלת נבוכה. סליחה, לא שמעתי טוב. נעים מאוד.
שקר. מה כל כך נעים באדם זר שהצליח בכלום זמן ובכמה טריקים נלוזים - הידועים בשמם הכולל אהבה - לחטוף את הלב של הבת הצעירה שלך ולהיות הדבר הכי חשוב ומרכזי בחייה? ואם נדמה לך שהילדה שלך הביאה את מחטף הביתה על מנת שתעבירי אותו טסט, כי מאוד חשובה לה דעתך ופסיקתך, את טועה.
את יכולה לאשר או לשלול, לבדוק אורות, לבדוק בלמים, לברר מה ההורים שלו עושים, מה התוכניות שלו בנוגע ללימודים, ואם השק הגנטי שלו כולל התקרחות מהירה או דיכאון אחרי לידה - אבל לא הוא מועמד כאן לבחינה, אלא את חמודה. הבת שלך חוששת שאת, כן את, עשויה לא להיות לטעמו. עד כדי כך. היא חוששת שכמו תאורה גרועה את עלולה לא להחמיא לצדודיתה.
לעניות דעתי - חיפשתי ולא מצאתי - לא נכתב עדיין המדריך השלם להורה הנבוך של המתאהב/ת הצעיר/ה. אותו הורה שצריך ללמוד לקבל, להתגבר, להסתגל, לאהוב, להיקשר ולהיפרד לבלי שוב מבני הזוג של הילדים שלו. בני הזוג הארעיים, המסתובבים בביתו שנה, שנתיים, לפעמים יותר, ושייעלמו מחייו ביחס הפוך לכמה שהם תקועים בהם עכשיו.
הרי יש יותר סיכוי שתמצאי את החברה הצעירה של בנך, בגילים שלשניהם יש עדיין חצ'קונים, עומדת בתחתונייך האדומים ובחולצת סוף המסלול של בעלולך, בתור למקלחות מאשר את אשתו לעתיד,
איתה הוא יעשה ברבות הימים הליכת ערב בפארק עם הכלב אחרי ניתוח מעקפים.
בני זוג ששומעים את הריבים של כולם עם כולם, שהופכים לאחים נוספים לילדייך הצעירים, שנוסעים איתכם לטיולים בצפון ולדודים בדרום, שמורידים את שקית הזבל כשאת תוקעת להם אותה ביד, שנעים לך לתקוע להם אותה ביד, שפותחים את המקרר בנינוחות ומחפשים את הממרח שהכנת במיוחד בשבילם, שיש להם מפתח אל הבית ואל ליבך, שרואים אותך במצבים שאפילו החברות הכי קרובות שלך לא רואות.
כמובן שיש סיכוי של אחד למיליון שבני הזוג הארעיים יהפכו לקבועים ויישארו בסביבתך עד שתעצמי את עינייך. יש לי חברה שתקועה עם בעלה מגיל 14, ובחיי שלא מרגישים עליה שהיא לוקה בפיגור סביבתי עקב הימנעותה ממסלול המכשולים הסטנדרטי. תאמינו או לא, היא אפילו שוכבת איתו, עם אחיה... סליחה - בעלה. אבל זה באמת מקרה נדיר שאין לגזור ממנו מסקנה כלשהי על הרצוי או המצוי.
אם את מאחלת לילדייך סערות והרפתקאות, התגמשויות ומתיחת גבולות, דרך להכיר את עצמם ואת העולם, כדאי שיתנגשו חזיתית בכמה נשמות שונות, ייפלו ויקומו, וימשיכו הלאה אל הטעות הבאה.
לא מזמן כשהסתכלתי בחשבון האינסטגרם של החברה הקודמת של בני - כי מה נותר לי, אם לא לעקוב אחריה מרחוק - ראיתי שהחבר הקודם קודם של בתי - דה. ברור שגם אחריו אני עוקבת - עשה לה לייק והצמיד גם אמוג'י. ולפתע נצבט ליבי. לשניהם הייתה תקופת חפיפה לא קצרה סביב השולחן בימי שישי, שניהם העבירו זה לזה טחינה וסלט ודחקות, והנה, שלוש שנים עברו והוא עושה לה לייק ואני לא. איזה מין דבר זה? הרי אם היא הייתה כלתי לשעבר - גירושים סבירים וילד משותף - ולא החברה החיילת של בני, היא לא הייתה נעלמת מחיי לעולם, ויכולתי אפילו לקנות לה בפסח סט תחתונים.
לאורך ההיסטוריה הרומנטית של שלושת הילדים שלי, מאז שהושבתי את הבכור בן השמונה ואת חברתו לכיתה מול "מלך האריות", הנחתי על ברכיהם פופקורן ומים וחיכיתי מחוץ לאולם הקולנוע, עברו תחת גפני ותאנתי לא מעט אנשים צעירים, מבולבלים, לא לגמרי אפויים, שנכנסו אל חיי, ונעלמו מחיי, רק כי על פי כלל 4, אני אמורה להיות בצד של הילדים ולא יכולה לערוק לשורות האויב. עזבו לערוק. אפילו לשאול מה נשמע אסור לי, לפחות עד שייפגשו שוב, כעבור שנים, בדרך ישראלית כלשהי - דרך חבר של חבר, או במלון בקפריסין. והכי נורא? שהילדים שלי עוד מעיזים להיות חצופים מספיק על מנת לדרוש שאני אנחם אותם אחרי הפרידות האיומות האלה, במקום שהם אותי.
ג'ונה היל, נתנאל יהודה הלוי, וגם כלב נחייה שריגש אותי: טור על שלושה גיבורים, היישר מהחיים עצמם
השחקן והקומיקאי ג’ונה היל פירסם לא מזמן הודעה נוגעת ללב. "חוויתי כמעט 20 שנים של התקפי חרדה קשים, שהחמירו בעקבות השימוש ברשתות החברתיות והגעה אל אירועים תקשורתיים וציבוריים, השקות, ועוד, לכן החלטתי שלא להשתתף בקידום הסרטים. מדובר על צעד מהותי וחשוב בשביל הבריאות הנפשית שלי", הסביר היל, שגם על הדרך מחק את חשבון האינסטגרם שלו. "בסופו של יום", הוא ציין, "אני מקווה שהצעד הזה שאני עושה והדיבור על המצב הנפשי שלי יגרום לאנשים להרגיש טוב יותר, ולהכיר את הנושא הזה".
כשראיתי את ההודעה הזו, הערכתי את הצעד שלו אם כי לא עד הסוף הבנתי במה מדובר. השבוע, לאחר שצפיתי בנטפליקס בסרט הדוקומנטרי החדש שהוא עשה על הפסיכיאטר שלו ועל הדרך גם על עצמו, הבנתי כמה אמיץ ומיוחד היה הרגע ההוא. עזבו שהיל הגשים בסרט החדש את החלום של כל מטופל, להכיר ולדעת הכל על המטפל שלו; היל, שהוא באמת שחקן מוכשר באופן יוצא דופן, חושף את עצמו בסרט באופן נוגע ללב, ובעיניי אין דרך להגזים בחשיבות שיש לרגע שבו כוכב הוליוודי אהוב ומצליח מספר על האתגרים הנפשיים שלו, על רגעי החרדה והבדידות.
***
עוד נחזור להיל, אבל לפני כן משהו על חוסן נפשי: חיכיתי לסוף העונה של "טאבו" (שלא ייראה שאני מנסה לעשות יח”צ), כדי לכתוב גם פה במדור על נתנאל יהודה הלוי ז"ל. פגשתי אותו במסגרת הצילומים, בילינו יחד שלושה ימים אינטנסיביים במיוחד. נתנאל הצחיק אותי וריגש אותי ולימד אותי המון. נשארנו קצת בקשר. לאחר הצילומים, כשרציתי לעזור לאדם בעל מוגבלות למצוא מישהו שילווה אותו לטיפול שבועי, הוא לקח על עצמו את המשימה, ריכז פניות, וסגר את הפינה. נתנאל, שהתמודד עם ניוון שרירים, היה משותק כמעט לגמרי, בחלק מהזמן הוא התקשה אפילו לנשום, אבל במקום לשקוע ברחמים עצמיים, הוא השתמש בכוח שהיה לו ברשת ובניסיון חייו, כדי לעזור לי לעזור לאדם אחר לחזור למסלול. הוא עשה טבלה מסודרת עם ההצעות שקיבלנו לסיוע והתקשר גם להסביר לי איך צריך בדיוק לפעול. הוא היה אדם חכם ומעשי.
נתנאל סיפר לי שהוא רוצה להיות בכנסת כדי להילחם על ישראל מונגשת. הוא פעל המון בנושא. אחרי שמלכת אנגליה הלכה לעולמה הוא שלח לי בדיחה שחורה על המוות שלה, ושאל אם זה עובר אותי. ברור שזה עבר. הוא ידע שאני אוהב בדיחות שחורות, שזה מעיר אותי לחיים. גם הוא אהב את זה מאוד. יש לי הודעה נחמדה ממנו, שבה הוא מבקש שאזכיר לו איזו בדיחה נוראית שסיפרתי. זו בדיחה שלא נכנסה לפרק שצילמנו, כי היא באמת הייתה מוגזמת, אבל הוא נקרע מצחוק ממנה. הוא מצא זוגיות אחרי המון שנים והוא מאוד חיכה שהפרק איתו ישודר, קיווה שזה יעזור לו לסגור עוד מעגלים עם אהוביו.
***
נתנאל היה גיבור. לפעמים גיבורים שוקלים כ־40 קילו ולא מסוגלים להזיז כמעט שום איבר בגוף. הם גיבורים משום שהם בוחרים בטוב. היו לנתנאל כל הסיבות בעולם לוותר. הוא קיבל את הקלפים הכי גרועים שאדם יכול לקבל, אבל וואלה, לא התבכיין. נלחם כדי לא רק לשרוד, אלא גם לעשות טוב לאחרים. וזה קרע לי את הלב כשהסיפור שלו הסתיים. הוא נפטר חודש לפני שידור הפרק שצילמתי איתו, ואני מבקש ממי שמתעניין קצת בפועלו לעשות גוגל על השם של נתנאל, ולקרוא קצת עליו ועל הדברים שהיו חשובים לו. באופן אישי אני מבטיח לו להמשיך עם ההומור השחור שאהב, כי כמו שהוא הבין היטב, אם לא נדע לצחוק עם בעלי מוגבלויות, גם לא נדע לבכות עימם.
***
כשנתנאל נפטר חשבתי לעצמי שבטוח שחבריו הטובים ידאגו לדייסון, הכלב שכל כך אהב, אבל מי ידאג להם?
ואם כבר בכלבים וב”טאבו” עסקינן, הנה סיפור קטן שריגש אותי, על נאמנות של כלב נחייה: בתחילת כל פרק בסדרה היה מעין גֶג פתיחה, בדיחה שצילמנו עם המשתתפים ובאה כמעין הצהרת כוונות לכך שגם על מה שכואב צוחקים. בפרק עם העיוורים, הפאנץ' היה שאני הולך לווילה ואחד המשתתפים העיוורים הולך בטעות לצד השני וכמעט נופל לבריכה. אבל מה שקרה זה שכשהתחלנו לצלם את הסצנה, כלב הנחייה של אותו עיוור פשוט לא הסכים. כל אימת שהבחור העיוור התקרב לבריכה (במטרה לעצור רגע לפני, יש לו מקל והוא ידע איפה לעצור), הכלב שלו רץ ונעמד בינו לבין המים. הוא ניסה להרגיע את הכלב כי הוא הרי ידע מה הוא עושה, אבל הכלב פשוט לא הסכים שנצלם את הסצנה וכל הזמן רץ וחצץ בינו למים. בשלב מסוים הכנסנו את הכלב לחדר נפרד, אבל הוא נבח משם בדאגה וזה נכנס לסאונד, אז מישהו היה צריך לקחת אותו לסיבוב כדי שנוכל להמשיך.
אולי אני קצת מזדקן וליבי רך מדי, אבל הנאמנות הזו של הכלב אשכרה ריגשה אותי מאוד.
***
חזרה לג'ונה היל ולפסיכיאטר שלו. באחד הפרקים של “טאבו” עסקתי באנשים שסובלים מעודף משקל קיצוני. עכשיו בראש שלנו, מי שהיה פעם שמן וכבר שנים איננו, בעצם התגבר על הבעיה, לא? ניצח אותה.
אז”ש (אז זהו שלא). בדוקו של ג׳ונה היל, כשפיל סטאטס הפסיכיאטר שלו, מדבר איתו על הצל שיש לכל אחד, היל מדבר על הילד שהיה בגיל 14 ושקל מעל 120 קילו. הילד הזה, מתברר, לא מניח לו גם היום. לא משנה כמה פרסים ושוברי קופות יהיו לו, היל עדיין מרגיש כמו הילד ההוא השמן מאוד, שחשב שהוא פגום, שהוא לא ראוי לאהבה, שהוא "סתם תופס מקום". תחשבו איזה דבר זה: אחד השחקנים המצליחים בעולם, שחקן שחלק גדול מהעשייה שלו הוא קומדיות קורעות, מסתובב בעולם עם ההרגשה הנוראית שהייתה לו כשהיה בן 14. הוא מנסה כל הזמן להדחיק את ההרגשה הזו, להתגבר עליה, לשכוח אותה, אבל הוא לא מצליח. ומה שברור מהדוקו המרתק שלו (ויש פה מסר לכולם), זה שהדרך היחידה שתעזור להיל להשיג שלווה ושקט נפשי איננה לעשות עוד סרטים מצליחים וגם לא לקבל עוד אהבה מבחוץ. הדרך היחידה שלו להיות שלו באמת היא לקבל את עצמו, ובעיקר את הילד שהיה, כפי שמעולם לא קיבלו אותו. שבת שלום.
תחרות הקפצות / כמו שזה דפוק להחזיק ביד גיטרה ולא לפרוט עליה את השיר "אני גיטרה", זה היה דפוק לעמוד בגילי מול כדורגל חצי מנופח ולא לבעוט בו. לרגע חשתי כאילו ויתרתי על חיי. אבל אז הילד־נכד שלי שהחל להקפיץ ת'כדור אמר: "תראה אני עושה כבר עשר הקפצות". וזה הגניב אותי וביקשתי לנסות גם. אז הוא הסכים ותוך כדי שהתארגנתי על זה, כדי לא לבזות את עצמי מולו ולצאת גדול, שאלתי: "אתה יודע שיש מונדיאל בקטאר שכולם מקטרים עליו בגלל היחס ללהט"ב והפועלים המתים והעושר שמכסה על החרפה?"
זה היה משפט גדול מדי עבורו והוא שאל רק מה זה מונדיאל והסברתי לו.
"ואנחנו שם?" שאל.
"אנחנו אף פעם לא שם, כי אנחנו לא מספיק טובים בינתיים עם הכדור", עניתי, "אבל יש למה לקוות".
ואז התחלתי להקפיץ מולו וכשהגעתי לעשר הקפצות מבלי שהכדור נפל לרצפה הרגשתי כמו אלביס. כלומר כמו אז כשהייתי בגילו ועשיתי הכל מהר. התלבשתי, ורצתי החוצה לשחק כי חיפשתי תמיד משהו בעזרת הכדור. אולי הכרה (רקוגנישן קוראים לזה באנגלית). אולי מקום לעצמי שלא חשתי שהיה לי. וזו הייתה כל מהות הכדור אז. להתרומם ולהתחזק מעל רגשי הנחיתות הקטנים שלי כילד.
לשחק עם האויב / אחרי 15 הכדור נפל לי לרצפה, אבל הייתי מבסוט לאללה. וגם הילד נהיה לרגע מסי ורונאלדו. והכדור שלמרות שלא היה מספיק מנופח (כי לא הייתה לנו משאבת ונטיל), היה הכי עגול וסקסי, כמו סוכרייה עגולה מהלונה פארק וכמו גלובוס משתובב ומסתובב. ואז סיפרתי לו שהכל החל לפי האגדה האורבנית, כשחיילי המלך בעטו בראשים הערופים של חיילי האויב כשחנו באיזשהו מקום אחרי קרב מנצח. וזה נבע מזלזול בהם וגם משיעמום אחרי הקרב. טוב זה נשמע קצת איכסי־ביכסי, ורק מזל שהמשחק התעדן מאז, והמציאו את הכדור מעור. ו"רוץ־רוץ כמה שיותר מהר אחריו" הזכיר לי את האמירה הקצת לעגנית של הסופר ההונגרי פרנץ מולנר (“מחנים”) שכשהביט ב־22 שרצו אחרי הכדור אמר: אם הם כל כך רוצים בו למה הם בועטים בו ואם לא אז למה הם רצים אחריו.
הפלא של פלה ושייע / "היו לנו טורנירים בשנות ה־60 בין השכונות בתל־אביב", סיפרתי, "ואם היה צריך ליישר מגרש עשינו את זה בעצמנו עם אתים וטוריות. מסי לא נולד אז, אבל היה לנו פלא אחד כמושא להערצה, בשם פלה עם ה', והוא היה הברזילאי האולטימטיבי שקירקס את כולם במונדיאל ויצר את פולחן האישיות סביב הכדורגל הברזילאי לא פחות מאהבת השיר על הנערה מאיפנמה של אנטוניו קרלוס ז'ובים".
"והיו גם שחקנים ישראלים?" שאל.
"בטח־בטח. אני כבר מגיע לראשון ביניהם ששמו היה שייע".
"שייע?" תמה הילד כאילו לא שמע שם כזה מעודו. "שייע זה יהושע, נניח כמו יהושע בן נון מהתנ"ך".
"אבל מי קורא לילד שלו יהושע?" צחק הילד. "זה כמו שלמה", עניתי וזה הפיס את דעתו.
"אבל זה לא מה שחשוב", אמרתי, "כי שייע, ובשמו המלא שייע גלזר, היה חלוץ מופלא שהאגדה מספרת שפעם כשנתבקש לצאת באמצע המשחק ולהיות מוחלף עם שחקן אחר פשוט סירב, ואחר כך תקע שלושה גולים לטובת קבוצתו. והידעת שיש לנו היום בליגה שלנו ארבעה גלזרים (שלושה אחים ועוד גלזר אחד שוער נהדר של הפועל באר־שבע והנבחרת)? אז אני לא יודע אם הם קרובי משפחה שלו, אבל כשאומרים את השם גלזר, הלב שלי תמיד מחסיר פעימה.
"המגרשים היו חוליים בקיץ ובוציים בחורף, ובתור ילדים ישראלים חדשים כל מה שרצינו מלבד לבנות מדינה היה בעצם להפך. שלא יבנו. כדי שהמגרשים יישארו שלנו לנצח"
חודורוב, רפי לוי וסטלמך / הנכד רצה לשתות משהו ולהירגע כי הצליח להגיע ל־30 הקפצות כולל כמה נגיחות בראש.
והיה גם חודורוב, סיפרתי, השוער שכונה "השוער האגדי". זה שהתנגש בקורת השער במשחק נבחרת ישראל נגד וולס ושבר את האף. גיבור ישראל בין הקורות. והיו רפי לוי החלוץ הראשון שהגשים את עצמו (בדרום־אפריקה) והיה סטלמך שכונה "ראש הזהב" שתקע גול ליאשין השוער הרוסי והביא כבוד למדינת ישראל הרבה לפני פוטין. והיה יורם הפספוס מהשכונה שבעט וולאים שלא נראו כמוהם וקינאתי בו כיוון שלא החלטתי אם אני רוצה לשחק שוער או חלוץ או לנגן בגיטרה.
"בקיצור היה שם קצת שמכל דבר קטן נהיה עבורנו הרבה", הסברתי. "ודע לך שעל מגרשי הכדורגל שלנו בנו ברבות הימים את הבתים הראשונים של השכונות החדשות בצפון תל־אביב המתפתחת". "והבנות שיחקו?" שאל. "הן היו באות להסתכל במשחקים כי בנות לא שיחקו עדיין כמו היום שיש ליגות כדורגל מפוארות של נשים שמשחקות מדהים ברחבי העולם. והמגרשים היו חוליים בקיץ ובוציים בחורף, ובתור ילדים ישראלים חדשים כל מה שרצינו מלבד לבנות מדינה היה בעצם להפך. שלא יבנו. כדי שהמגרשים יישארו שלנו לנצח".
סבא לא בעט / "וגם סבא שלך בעט כמוך?" שאל הילד. "סבא שלי היה עסוק בלימוד תורה. אבל היו אחרים שבעטו, אם במוסכמות ואם בפרצוף של ילד שהסתיר להם בסרט. אתה יודע", אמרתי, "יש משפט שאומר שכל חייל רוצה הביתה וכל אחד רוצה לרקוד עם הכלה בחתונה וכל ילד רוצה לשחק כדורגל. וזה נכון. כשקנו לי את הכדור הראשון בחיי הייתי הולך ומצמיד אותו לגוף שלא יעוף ויידרס לי חלילה על הכביש, כי המון כדורים נדרסו אז תחת גלגלי השלטון והמכוניות".
"וכמה זמן יימשך המונדיאל הזה?" שאל הנכד.
"כחודש תמים. ועד אז בטח תוקם ממשלה ויתחיל לרדת גשם ונביט במשחקים ונאכל כל כך הרבה צ'יטוס עד שנהיה שמנים מהתחת".
כשדברים מתפרקים / יש באוניברסיטת רייכמן קורס לחכמים שנקרא דומני "האם יש עולם?". אז יש עולם. אבל הצרה שהמון דברים מתפרקים בו בגלל משבר האקלים, הטרור, הגזענות, הפוליטיקה הרעה, המחסור בדלק ואוכל ורעב ומה לא. וכשדברים מתפרקים (ומתפרקות) אומרת פמה צ'ודרון (מורה רוחנית), "ואנחנו על סף משהו שאיננו יודעים מהו / אז המבחן של כל אחד מאיתנו / הוא היכולת להישאר על הגדה הזאת / ולא להיאחז במוכר". כלומר הכי חשוב זה להרפות מהאחיזות ולמצוא אהבת אמת, דברי פמה.
אז אולי לא הבנתי אותה, אבל הכדורגל הוא דווקא היאחזות במוכר. בגלל שהכל זה בינתיים כולל הילדות והחלומות שבאו אחריה. ואנשים מאוהבים כל חייהם בכדורגל כי מצאו בו נחמה בילדותם ובנו דרכו אופי ותירגלו מקום מוסרי בעולם, בין 11 ילדים שנלחמו אז יחד וכקבוצה על מה שפמה צ'ודרון מכנה אהבת אמת ועוד עם כדור שלא נורה מאקדח טעון, אלא מהרגל.
גול יחד / מרחוק נשמע קולו של הגשם וקולם השותק של השחקנים המוחים מאיראן שסיכנו את עצמם ולא שרו את ההמנון בגלל אפליית הנשים בארצם. "כדורגל זה גם פוליטיקה?" שאל הילד. "כדורגל זה דרמה מתמשכת, מכאב ועד שמחה, ממשפחה ועד בדידות", אמרתי והצעתי שיבחין רק בטוב. כי אני בטוח ששייע וחודורוב מתבוננים במשחקים מהיציע (איפה שממוזג בלי מיזוג) ומקשיבים לשדר עמיחי הבן של מוטל'ה שפיגלר שתקע את הגול היחיד שלנו במונדיאל אבר נגד שוודיה.
"ומה עוד?" שאל.
"רק מתי המשחק הבא? ומי נגד מי? והאם אתה רוצה לראות אותו איתי?" שאלתי.
"בטח", ענה.
הלילה ירד מוקדם. "תדליק אור על המרפסת ונמשיך להקפיץ", הצעתי. אבל הוא היה ממש עייף, ואילו אני עמדתי שם לבד בין הטיפות והקפצתי עד שהגעתי ל־30.
