אז איך זה בתוך קולנוע היברידי: בוס קרטל סמים מקסיקני מגשים את חלום חייו ועובר תהליך המרה לגוף אישה. אשתו וילדיו חושבים שהוא נרצח אבל הוא חי בזהות חדשה, עד שהגעגועים לילדיו מכריעים אותו והוא מחפש דרך לחזור להיות בקרבתם. אם השילוב בין"נרקוס", לתפיסת האותנטיות הטרנסג'נדרית נוסח אלמודובר, והעלילה של "גברת דאוטפייר", לא נשמע מספיק פרוע - אז אפשר לציין שמדובר במיוזיקל. "אמיליה פרז" (Emilia Pérez), סרטו האחרון של הבמאי-תסריטאי הצרפתי ז'אק אודיאר, אינו דבר אם לא סרט שמקוריותו מזומרת בקול רם. ואם לא על כל דבר אחר, הרי שלפחות על כך הוא ראוי להערכה.
"אמיליה פרז" השתתף השנה בתחרות של פסטיבל קאן וזכה בפרס חבר השופטים, ובפרס המשחק שניתן לאנסמבל של ארבע השחקניות הראשיות. ישנם אלו שיפסלו מראש סרט שכזה בגלל רתיעה אנטי-להט"בית - אבל ליצורים מסוג זה אין צורך להתייחס. ישנם אלו שיתקפו את הסרט דווקא מהכיוון הפרוגרסיבי ויטענו שהוא מבוסס על שרשרת של ניכוסים. אודיאר הוא קוויר, אבל לא טרנסג'נדר. הוא צרפתי ולא מקסיקני, ולכן ניתן להטיל ספק בהרשאה הפוליטית שיש לו לעשות סרט שכזה. גם פסילות ממין זה לא נראות מעניינות במיוחד. מותר לעשות סרט שכזה מבלי להבין את נימי הנימים של החברה המקסיקנית, עם עלילה שנובעת ממציאות אלימה, אבל גם משוחררת מהיצמדות מדויקת אליה.
ההשראה התעוררה באודיאר כשקרא לפני שש שנים את Écoute, ספרו של בוריס רזון. באמצע הספר צץ בוס כנופיית מבריחי סמים מקסיקנית ומצהיר על רצונו לעבור ניתוח לשינוי מין שיאפשר לו להפוך לאהובתו הראשונה שנרצחה שנים קודם. זה הספיק כדי לגרות את הדמיון של אודריאר והוביל אותו לכתיבת העלילה של "אמיליה פרז" כלִיבְּרֶטּוֹ, רק שבמקום לממש אותו באופרה קיבלנו מיוזיקל קולנועי (על התסריט חתומים גם תומס בידגין - שותף כמעט קבוע בסרטיו של אודיאר. וניקולה לייבצ'י).
אודיאר מרבה לעסוק בדמויות שעוברות טראומה גופנית או שינוי קיצוני בחייהן, כשהעלילה עוסקת בתהליך הצמיחה הלא-פשוט לכיוון חדש. ב"חלודה ועצם" (2012) זו הייתה מאלפת לוויתני אורקות שרגליה נקטעו בתאונת עבודה, וב"נביא" (2009) עבריין מוסלמי צעיר שנכנס לכלא ועובר מהכפפה למנהיג כנופייה למי שבעצמו יעמוד בראש כנופייה. גם ה"קוויריזציה" של דמות וסיטואציה ז'אנרית-גברית (קרי אלימה) אינה זרה לאודיאר. כך הוא עשה במערבון "האחיות סיסטרס" (2018). לכן, עם כל "הייחודיות" של "אמיליה פרז" הוא לא יציאה שרירותית בקונטקסט הפילמוגרפיה של אודיאר.
ריטה מורנו קסטרו (זואי סלדנה) היא עורכת דין מקסיקנית מתוסכלת. היא מגנה בהצלחה על אנשים שהיא יודעת שפשעו, והמעסיק שלה לא מתגמל אותה באופן הולם מבחינה כספית או מבחינת הקרדיט שהוא נותן לה. היא מחליטה להיענות להצעה מסתורית שתעניק לה תגמול כספי בהיקף שישנה את חייה. היא נלקחת כשכיסוי ראש מכסה את ראשה למקום שבו שוהה ראש קרטל ידוע לשמצה ששמו הוא חואן "מאניטס" דל מונטה (השחקנית הטרנסגנדרית המקסיקנית קארלה סופייה גסקון).
ל"מאניטס" יש ברזלים על השיניים, זיפים על הפנים, קול מחוספס ופרצוף שאף אחד לא ירצה להתעסק איתו. ברור איזה סוג אדם מנהל קרטל סמים ואיזו רמת אלימות ואכזריות כרוכה במעשיו. אבל הבקשה שלו מפתיעה והיא עתידה לשנות את חייו, את חיי אשתו האהובה ג'סי (סלינה גומז) ואת אלו של שני ילדיו. עו"ד קסטרו אמורה לשמש כמתווכת הפועלת בשמו כדי לחפש את הרופא שיוכל לבצע את הניתוח לשינוי מין שעליו חלם כל חייו. כדי להוכיח את רצינות כוונותיו הוא פותח את החולצה ומראה לקסטרו החלק בתהליך שאותו הוא כבר ביצע.
באופן מפתיע למדי הרופא המתאים מתגלה בסופו של דבר בתל-אביב. ד"ר וסרמן (מארק איווניר) אף מוכן להגיע למקסיקו ולפגוש את הלקוח המיועד. האלמנטים של ישראליות שמופיעים למשך כמה דקות צריכים להילקח בערבון מוגבל. העלילה נפרשת על פני מקסיקו, תאילנד, ישראל בריטניה ושוויץ, אבל למעט חלק קטן שצולם בפועל במקסיקו, רובה צולם בצרפת. לכן יש תחושה מתמדת של סרט המתקיים במרחבים סגורים, כמעט כהפקה בימתית, ובוודאי לא תחושה משכנעת של צילומי לוקיישן בכל רחבי הגלובוס.
צריך לזייף את מותו של "מאניטס" כדי ש"אמיליה פרז" תוכל לקום לתחייה. התסריט מדלג על כמעט כל הפעולות בתהליך ההתאמה, גם מבחינת הפרוצדורה הרפואית, וגם התכנון המאפשר להמית את הגבר שהיה למען האישה שעוד תהיה. גם התהליך הפסיכולוגי של השינוי נחתך החוצה. בקיצור, כל האלמנטים הדרמטיים שבדרך כלל נמצאים במוקד העלילתי של סרטים שעוסקים בהתאמה מגדרית נחתכים, אם יורשה לי לומר, החוצה.
זוהי החלטה שניתן להתייחס אליה בדרכים שונות - היא מקדמת את העלילה למקום שמעניין את אודיאר - מה שקורה לאחר השינוי ובעיקר האתגר והאפשרות לצמוח למקום חדש. אם תהליך ההתאמה היה תופס מקום משמעותי בעלילה, הרי ש"אמיליה פרז" היה נפרש על פני שעות רבות (גם כך הוא 132 דק'). במיוחד כששלביו העלילתיים של הסרט מנוקדים בקטעי שירה, שמטבע הדברים מאריכים את באופן משמעותי את משכו. מצד שני, הדילוג על כל אלו משטיח את הדמות, ולכן גם את הקונפליקטים הדרמטיים והפסיכולוגיים של המשך העלילה.
חציו השני של הסרט מתרחש לאחר שהמעשה הושלם. מבחינת ג'סי והילדים "מאניטס" מת. אבל הם הוברחו לשווייץ, ושם חיים ברווחה כלכלית. אך אמיליה פרז (גם היא, כמובן, בגילומה של גסקון) רוצה לשוב ולחיות עם ילדיה. לשם כך היא מגייסת שוב את קסטרו כדי שזו תייצר סיטואציה שבה היא תוכל לשוב ולחיות עם בני המשפחה, בעודה שומרת על זהותה החדשה. מכך כמובן עתידים להתפתח קשיים, שמחברים בין האלמנטים המלודרמטיים, לרקע של חיי הדמויות. גם אם הן חיות לפרק זמן קצר בשווייץ הנקייה והצוננת, הן עדיין מחוברות, קשורות בטבורן, למקסיקו המהבילה ולאלימות הקרטלים. דברים שיגיעו לכדי התנגשות במערכה השלישית.
"אמיליה פרז" עוסק באפשרות לבצע לידה בגוף חדש המאפשרת התרחקות מצורה קיצונית במיוחד של גבריות רעילה, שלא לומר רצחנית. האם ניתן לעשות זאת ברמה הפסיכולוגית, ברמת הקשר בין מוסר וגורל, וברמה העלילתית הפשוטה של נסיבות חיים שמנסות לשמר אספקטים מהחיים הקודמים ויחד לחולל שינוי מהפכני. לא התרשמתי שהסרט מציע בחינה עמוקה של שאלות אלו, ואולי זה לא הגיוני לצפות ממשך זמן של פיצ'ר, להבדיל מסדרת טלוויזיה, להקיף את כל אלו באופן מספק.
בכוונת מכוון הסרט מיטלטל בין סוגים שונים של סרטים - מיוזיקל, מלודרמה, קומדיה עם אלמנטים של פארסה, וסרט קרטלים. כך גם קטעי השירה הם אקלקטיים - בצד אחד קטע של כוריאוגרפיה מורכבת המתבצע במרפאה מעוצבת של ניתוחים לשינוי מין (שיר ה"וגינופלסטיקה"), ומהצד השני רגעים של שירה אינטימית ומעוררת רגש, כמו קטע שבו אחד הילדים של הגיבורה מריח את הריח המוכר של אביו הנודף מהגוף של מי שאמורה להיות "דודתו". יש צופים ששינויים אלו ירגשו ויסעירו, ויש כאלו שיישארו תוהים על מה הם מסתכלים. "אמיליה פרז" הוא אכן סרט מקורי שיוצרו מעז לבחור בחירות שגם חושפות אותו לביקורת. לא כל מה שהוא מנסה לעשות מצליח, אבל זו עבודה קולנועית ראויה להערכה על מה שהוא מנסה להיות ועל הלא-מעט שהוא משיג.