אחד הרגעים המצמררים בהופעתו של אייל גולן שהתקיימה אמש (א') בבלומפילד לא היה קשור דווקא אליו. במשך דקות ארוכות אחרי שסיים את הופעתו, עשרות אלפי אנשים עמדו ושרו "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען". אלה סחפו אחריהם קהל מיציעים אחרים למקהלה אחת שלמה של עם ישראל, שמחפש בימים אלה אמונה, שלווה, רוצה לשמוח ולרקוד ויודע שאין מלך בישראל.
אייל גולן מבצע את "לוחמת" בבלומפילד לזכרן של התצפיתניות שנפלו ב-7 באוקטובר
(צילום: שחר אמאנו)
במשך הופעה שנמשכה כמעט שלוש שעות, גולן ניסה להוכיח שדווקא יש מלך בישראל. זו לא הייתה רק הופעה, אלא מפגן כוח אדיר בבלומפילד שלעיתים נדמה היה כמו נסיעה על כביש מהיר שאורכו 30 שנה, ובכל תחנה יש קהל יעד אחר שמתבקש לעלות; מנצח שהופקד על תזמורת, עשרות נגנים שמתמודדים עם מגוון סגנונות, מסכי ענק ששידרו את דמותו של גולן גם למי שישב הכי רחוק, להקת רקדנים ורקדניות שהעשירו את ההופעה וגם כמה להביורים (שבהחלט היה ניתן לוותר עליהם נוכח החום הכבד), וקהל שעמד על הכיסאות לצד מאבטחים שהבינו מראש שזה אבוד להילחם מול כל אחד.
בשנים האחרונות מדברים על גולן לא רק בהקשר של מוזיקה. ספיחי פרשת "משחקי חברה" שעוד רודפת אותו ומנעה ממנו להרחיב את מעגלי המעריצים, מדורי הרכילות שתוהים על גזירת המכנסיים של בנות הזוג (והתרומה האדירה של דניאל גרינברג לתהודה של כל שטות בחייהם), וההבנה שהתואר "הזמר הלאומי" כבר לא יהיה שלו, גם אל מול 150 אלף כרטיסים שנמכרו במהירות - שאולי הוא היה מוותר עליהם לטובת הופעה אחת בטקס יום זיכרון לאומי, שתחזיר אותו רשמית למעמד שלפני הפרשה.
על אף הקונפליקט המוסרי סביב מעשיו, גולן הוא מעצמה; ממש כמו לנתניהו, יש לו בייס בנוי היטב שיילך איתו לכל מקום, יהדוף את הטענות נגדו וישמור על המלוכה שלו, גם אם אחרים יגידו שהוא טעה ו"אתה היית הבוס - אתה אשם". מהבחינה הזו, אפשר לאהוב אותו יותר ואפשר פחות, אך אי אפשר להתעלם מכוחו, מנוכחותו ומנאמניו, גם אם חושבים אחרת, גם אם בהיבט המוסרי יש מי שהרשיע אותו בעוד רשויות החוק קבעו אחרת. מהבחינה הזו, גולן לא יכול לעשות כלום אלא רק לשיר ולהציג את מה שבנה במשך 30 שנה, ליהנות ממה שיש לו ולהמשיך קדימה בדרך שהוא מאמין בה, כשהוא יודע עמוק בפנים שיש המדירים רגליהם מהופעותיו בגלל הפרשה ההיא, שלא יכולים לשמוע אותו, אבל כבר לא מנסה להילחם בזה.
על אף הכול ולמרות הכול, לגולן יש את צבא האמת שלו שנודד אחריו בהמוניו לכל מקום, גם אם זה אומר למלא את בלומפילד חמש פעמים (ההופעה אמש הייתה השלישית בארבעה ימים) ולהכניס למקום אווירה של מועדון לילה תחת כיפת השמיים. תמצאו שם את אלו שגילו אותו עם "בלעדייך" וצרחו בקול את שירי ההמנון של האלבום ההוא, כשאתניקס עלו על הבמה וזאב זז כמו נחמה. זה שהיה איתו באלבומים היותר מאוחרים שבהם ניסה להיות שלמה ארצי "באהבה הישנה שלי", ילדים שצורחים את "עם ישראל חי" שנחרש בכל גן או בית ספר, אנשי המועדונים שהתחברו היטב ל"לא מבינה עברית" ו"בואי נברח", הנוסטלגיים שחיפשו את ההארדקור המזרחי עם העוד, הבוזוקי והגיטרה החשמלית וקיבלו את "מנגנת את חיי" ו"כל החלומות", ונגיעה מ"ברצלונה" של ג'ו עמר. וגם כאלה שחיפשו קצת שקט ונחמה, רצו לשקוע אל תוך הדמעות בשירי הדיכאון שגולן היטיב לבצע, וממרחק הזמן שמרו על הטעם הטוב ועל הרגש, עד כדי כך שניתן היה להבחין בדמעות של חלק מהנוכחים, שפשוט התיישבו על הכיסאות ותפסו את הראש בידיים.
לכל אחד מהם גולן התאים את המנה שלו. הפסקול הנע בקצב מסחרר הוביל אותו לבצע לרוב חצאי שירים, בית ופזמון, לעיתים בצורה טכנית מאוד. לייצר מחרוזות לרוב כדי להספיק ולדחוף פנימה מעל 50 שירים, שחלקם בנו את המותג "אייל גולן" עוד לפני שהפך לאיל גולן, כשהוא מותיר בצד להיטי ענק כמו "צליל מיתר", "מציאות אחרת", "כשאת איתו", "הוזה אותך מולי", "זה אני" ועוד. אוטוסטרדה של מוזיקה בעיבודים מצוינים, כמעט בלי דיבורים כדי לשמור על מומנטום, להספיק כמה שיותר שירים דווקא בימים שיש זמרים חדשים שטוענים לכתר, כשהביקורת על האלבום האחרון עדיין מהדהדת וכולם מבקשים את השירים הישנים ומקבלים את אלה החדשים שתפסו, כמו גרסה מלאה ודי נדירה של "עיר נמל" עם קריצה ל"פיציריקה".
אבל יותר מכול, נדמה היה שגולן שם את האצבע על הדופק של המצב הלאומי. את המסע שערך בין בסיסי צה"ל בחודשים האחרונים הוא דאג להביא גם אל הבמה במופע מדמיע ומרגש ואחד, יודע ללחוץ על בלוטות הרגש והלאומיות במקומות הנכונים. "לוחמת" שהוקדש לתצפיתניות ממוצב נחל עוז, שתמונותיהן רצו על המסך ולא הותירו עין יבשה, "ידעת שזה זמני" שכתב אלדד רגב שנחטף ללבנון ב-2006 שהתחבר היטב עם "יש גן עדן", ומשם הדרך ל"מי שמאמין לא מפחד" ו"עם ישראל חי" הייתה קצרה. כל אלה נעטפו בשואו של יום העצמאות עם דגלים וקונפטי כחול-לבן, כשצעקת "אתה המלך" לבונה עולם היא זעקה של תקופה שבה כולם מבקשים מציאות אחרת ומסתפקים בצלילי מיתרים.
