נגה הררי נמנעת מלבקר בבית הקברות בכנרת. היא נוסעת לשם רק פעם בשנה, לאזכרה של סבתה. "על אף שזה מקום יפהפה לגור בו לעד", היא אומרת בעברית משובחת במיוחד, "אני לא מרגישה שעליי לגעת במצבה כדי להרגיש את סבתא שלי. היא איתי כל הזמן, אפילו ברגע זה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
וברגע הזה היא מצביעה על כיסא ריק בבית הקפה הסמוך לביתה שבנווה אביבים, כאילו מזמינה את סבתה, נעמי שמר, לשבת עליו ולהצטרף לשיחה.
מה השאלה הראשונה שהיית מציגה לה?
"ב-20 השנים שחלפו מאז פטירתה, רקמתי ופרמתי הרבה שאלות. בנקודת הזמן הנוכחית הייתי שואלת אותה, 'איך זה שלא ידעתי שאת מגה-סטאר? למה חשבתי שאת רק סבתא שלי?' זה נשאר עבורי משהו לא לגמרי פתור. לעולם לא אדע אם זו הייתה הבחירה שלה, או שאולי היא הושפעה ממני כששמעה אותי פעם מוחה בתוקף, 'היא סבתא שלי, היא לא נעמי שמר שלכם'. אולי בסתר ליבה היא רצתה שאדע עליה יותר. ואחרי שהיא הייתה פותרת לי את החידה הזו, הייתי מזמינה אותה לקפוץ אליי, לפגוש את בתי מאיה בת השמונה, הנינה שהיא לא זכתה להכיר. אני בטוחה שהיא ומאיה היו עפות אחת על השנייה".
הררי (41), בשורטס ובגופייה שחושפת אינספור קעקועים, היא בתם הבכורה של ללי שמר, מטפלת בשיטת ההתעמלות "מחשבת הגוף", ושל דור הררי, פסיכולוג, שהתגרשו כשהייתה בת 14, והיא נכדתה הבכורה של נעמי שמר, מהאייקונים הענקיים שקמו כאן, שבעוד כשבועיים, ב־24 ביוני, ימלאו 20 שנה למותה.
נדמה שאין ישראלי שאינו מכיר את השם נעמי שמר, וספק אם יש יהודי בארץ או בחו"ל שלא נחשף ליצירתה. הררי מודעת למיתוס הגדול, אבל חוזרת ומדגישה שבשבילה הייתה נעמי שמר "רק סבתא, הכי סבתא", אף שלמעשה היא לא קראה לה כך אף פעם.
"היו נהגי מוניות שכמעט התעלפו מעצם נוכחותה. אני התעלמתי מהם. כשניסו לשוחח איתה, הייתי חושבת לעצמי, איזה כיף שסבתא ואני הולכות לעשות דברים של ילדות. בתפיסה שלי, סבתא הייתה ילדה כמוני, בת גילי, חברה"
למה?
"לכל הסבתות והסבים שלי קראתי בשמותיהם הפרטיים. אני אפילו לא זוכרת מה גרם לי לעשות את זה. גם להוריי קראתי בשמותיהם הפרטיים עד שנדבקתי מהחברים בגן".
היא נולדה ב-1983, השנה שבה זכתה שמר בפרס ישראל לזמר עברי. כשנולדה, כתבה לה סבתה שיר ערש יפהפה, "נומי נגה", שאותו הקליטה בעצמה: "נומי נומי/ נגה נגה/ נומי נומי/ יקירה/ מעלייך/ בשמיים/ כוכבים/ אומרים שירה". "הוא לא מהשירים המפורסמים שלה, למזלי", אומרת הררי. "עד היום, כשמישהו מגלה שאני הנכדה־של ומתעקש להיכנס ליוטיוב ולהשמיע לי אותו, אני נורא נבוכה, אבל היום, בזכות הזיכרונות המשותפים שזורמים לי בדם, אני כבר לא פוחדת שייקחו ממני את סבתא שלי".
תמיד זיהו אותך בתור הנכדה-של?
"כשהייתי ילדה היא הייתה פשוט סבתא שלי, ולא חשבתי שזה משהו שצריך לספר לכל אדם ברחוב. זה לא נראה לי ביג דיל. מצד שני, זה לא היה סוד. ביום ירושלים, ובעצם בכל חג, המחנכת בכיתה הייתה מציגה אותי בתור 'הנכדה של ירושלים של זהב', ואני הייתי קוברת את פניי בתוך החולצה או מחפשת איזה גגון שתחתיו אוכל להתחבא. זה הרגיש לי כמו להתהדר בנוצות לא שלי. מה אתם עפים עליי? זה שלה".
לה היה מסלול אחר. אחרי שלמדה בגימנסיה הרצליה ערבית ברמה של חמש יחידות, שירתה בצה"ל כמורה חיילת ביחידה שעסקה בהוראת ערבית. לאחר הצבא למדה עיצוב טקסטיל ואמנות ואחר כך החלה ללמד. כיום היא עובדת במרכז שיקומי של איל"ן, מעבירה שיעורי אמנות לאנשים עם מגבלות פיזיות, וכן מלמדת קבוצות של ילדים ונוער ועוזרת בהכנת תיקי עבודות לתלמידי שנקר ובצלאל.
המוזיקה אינה דומיננטית בחייה, אף שהפסנתר בבית סבתה היה תמיד פתוח, "כמו שהשולחן בביתי היום מלא בטושים ובעפרונות שאני לא מזיזה אותם לכבוד אורחים", היא אומרת. בילדותה למדה לנגן, "אבל זה לא תפס אצלי מפני שלא אהבתי להתאמן ולא אהבתי תווים. ניחנתי בשמיעה אבסולוטית, וכשהמורה לפסנתר ניגנה משהו, חזרתי אחריה מיד, אבל ברחתי מהרסיטל של סוף השנה בגלל פחד קהל מטורף. הסכמתי להשתתף בחוג ריקוד ובמקהלה בתנאי שלא יחייבו אותי לעלות לבמה".
"בסלון שלה היה ארגז גדול שקראתי לו 'ארגז התחפושות', והוא הכיל בגדים שהיא לבשה באירועים יוקרתיים. לימים למדתי עיצוב טקסטיל ונכנסתי לארכיון של שנקר, נגעתי בשמלות שעיצבו לה ג'רי מליץ ומשכית ואמרתי, 'את זה לבשתי כשהייתי בת ארבע'"
פחדת שיצביעו עלייך בתור הנכדה של נעמי שמר?
"לא. פחדתי להשמיע את קולי בקול רם. אחרי שנים עברתי קורס בהפקה של מוזיקה אלקטרונית למרות שזו לא הנישה שלי. אני אוהבת מוזיקה, אבל לא רוצה לעשות מוזיקה למחייתי. בקורס הזה הסתבכתי עם משהו שנקרא 'מעגל הקווינטות', ואל תשאלי אותי מה זה. כשסבתא שמעה על זה, היא שלחה לי בדואר דף שבראשו כתבה, 'מעגל הקווינטות, מנעמי לנגה'. זו הייתה הפעם היחידה שהיא הסבירה לי משהו מעולמה, וזה יצא לי מהראש מהר מאוד.
"דווקא מאיה, הבת שלי, שרה עכשיו במקהלה של בית הספר, לגמרי ביוזמתה. היא אוהבת לשיר, ושמחתי לגלות שהיא לא ירשה ממני את פחד הבמה. היא יכולה לחזור מבית הספר ולספר שבמקהלה למדו לשיר את 'מחר', והיא שמחה לספר לכולם שזה שיר של הסבתא-רבתא שלה. לפני חודשיים נערך בבית הספר שיעור פתוח להורים, והמורה למוזיקה הזמינה את אמא שלי ואותי. שתינו ישבנו על המחצלת וגעינו בבכי, גם משום שמאיה שרה כל כך יפה, וגם כי שמענו איך כל הקהל שר את השירים של סבתא שלי. הם נכתבו לפני עשרות שנים, והמילים שלהם עדיין מתאימות לסיטואציה".
עכשיו היא יושבת מולי בבית הקפה, שרה, "שמור אלי על זה הבית/ על הגן, על החומה/ מיגון, מפחד פתע וממלחמה", ומוחה דמעה. "השיר הזה מקבל משמעות חדשה עכשיו. יש דבש ועוקץ מסוג אחר", אומרת הררי.
את יכולה לדמיין מה סבתך הייתה כותבת היום?
"חלק גדול מהגעגוע העז שלי לנעמי, וגם לסבתא שלי מהצד השני, פנינה, נובע מהשאלה מה הן היו אומרות עכשיו. אני שמחה שהסבים והסבתות שלי לא רואים את מה שקורה כאן עכשיו. שמחה בשבילם. הם לא היו עומדים בזה".
הררי נהגה לישון הרבה בביתם של נעמי שמר ומרדכי הורוביץ, בעלה השני. את הורוביץ היא מתארת כ"מאוד סבא בשבילי", אף שסבה הביולוגי היה גדעון שמר, הבעל הראשון (סבא נוסף שלה, מצד אביה, היה מייק הררי, מבכירי המוסד). "מרדכי היה מאוד שונה מנעמי בטמפרמנט, והוא היה העוגן, מי שהחזיק את היציבות של הבית", אומרת הררי. "כשישנתי אצלם, תמיד הייתי מתעוררת כמה פעמים במשך הלילה, ובכל פעם הייתי רואה שסבתא נמצאת בסלון, כותבת משהו, וזה היה מרגיע אותי וגורם לי להרגיש שזה לא נורא לקום בלילה. ובחופש הגדול היינו שתינו נכנסות למונית בשבע וחצי בבוקר, ועד שמונה כבר היינו בים.
"כל ביקור אצל סבתא היה כמו ביקור בוונדרלנד, ולא משום שהיו בבית שלה רעש וצלצולים ואורות ניאון, אלא להפך, מכיוון שהוא היה פשוט וחם ומלא באהבה. בסלון הגדול סבתא הייתה מסתובבת יחפה, והיו בו המון צבעים ובדים. היא אהבה עבודות יד ושמיכות טלאים ולימדה אותי לתפור ולרקום. היינו נוסעות יחד לנחלת בנימין, קונות בדים וכפתורים יפים, וכשהיינו חוזרות הביתה היינו מחפשות ומוצאות מה לעשות איתם. את התואר הראשון שלי עשיתי בעיצוב טקסטיל, ובראיון הקבלה נשאלתי למה בחרתי בתחום הזה. עניתי שאני מרגישה כאילו שזה מה שעשיתי כל חיי, אף שלמעשה לא עשיתי את זה כל החיים, אלא רק איתה.
"נומי נגה" השיר שכתבה נעמי שמר על נכדתה כשנולדה
"היו נהגי מוניות שכמעט התעלפו מעצם נוכחותה. אני התעלמתי מהם. כשניסו לשוחח איתה, הייתי חושבת לעצמי, איזה כיף שסבתא ואני הולכות לעשות דברים של ילדות. בתפיסה שלי, סבתא הייתה ילדה כמוני, בת גילי, חברה. בסלון שלה היה ארגז גדול שקראתי לו 'ארגז התחפושות', והוא הכיל בגדים שהיא לבשה באירועים מאוד יוקרתיים. אני תמיד לבשתי אותם. לימים, כשלמדתי עיצוב טקסטיל, נכנסתי לארכיון של שנקר עם כפפות, נגעתי בשמלות שעיצבו לה ג'רי מליץ ומשכית ואמרתי, 'את זה לבשתי כשהייתי בת ארבע'.
"היום אני מבינה שסבתא עשתה איתי דברים שהיא עצמה אהבה לעשות. כשאמא שלי הייתה ילדה, היא וסבתא היו בדרכים כל הזמן, כמו נוודיות, ואני מניחה שסבתא לא הייתה במוד של 'בואי נצייר ונדביק'. איתי היא כבר הייתה יותר פנויה. את שיעור התפירה הראשון שהיא העבירה לי אני זוכרת כאילו זה קרה אתמול. סבתא הראתה לי איך מציירים על הבד בעיפרון ואיך מכניסים ומוציאים את המחט, ואחר כך תפרנו בד בצד השני של הרקמה כדי להסתיר את הפסים".
היא גם הייתה מפנקת אותך במטעמים?
"בשלנית היא לא הייתה. היא הייתה אשפית בהזמנות ממסעדות. נראה לי שהיא זאת שהמציאה את האירוח על בסיס טייק אוויי. אבל כשהייתי רעבה, היא הייתה מטגנת לי חביתה עם חצי חבילת חמאה. זה מה שהיא ידעה להכין. גם סלט ביצים היא ידעה להכין: הייתה לוקחת עגבנייה, מרוקנת אותה ודוחסת לתוכה את הסלט. אולי זה היה הטרנד של אז".
ומה הרגשת כשלמדתם בגן את "בראש השנה" או את "שלומית בונה סוכה"?
"כלום. מודה ומתוודה. נעמי מעולם לא שאלה אותי, 'את יודעת שאני כותבת שירים ואני מאוד מפורסמת?' חשבתי שכל הסבתות כותבות. ומכיוון שהיא מעולם לא אמרה משהו כמו 'בואי ואראה לך איך כותבים פזמון', לא קלטתי שאני יושבת מול גאונה. הכל זרם בינינו באופן טבעי. כשבאתי לערוך את השולחן ולא זכרתי באיזה צד מניחים את המזלג ואת הסכין, היא אמרה לי, 'סכין וימין זה חרוז - ככה תזכרי'".
היא בוודאי גם הייתה מתקנת לך שגיאות בעברית, כמי שהייתה מאוד קנאית לנושא הזה.
"'שלושה מחברות'? זה מעולם לא קרה. אבל שגיאות כתיב היא תיקנה. אני תמיד הייתי כותבת כתבות וביקורות, כאילו שאני עיתונאית. לדוגמה, היא גזרה מהעיתון פרסומת של כריסטיאן דיור, ואני הייתי כותבת מה דעתי. כשהייתי מראה לה מה כתבתי, היא לא הייתה נבהלת מהשגיאות ולא אומרת 'נו־נו־נו'. זה היה ענייני אצלה: 'ככה כותבים: זה נכון, זה לא נכון'. ככל שאני נסחפת לזיכרונות, אני מרגישה שסבתא הייתה כמוני. כששומעים שאני נכדתה, תמיד אומרים, 'וואי, איך את דומה לה, במיוחד בעיניים'. אני לא רואה את זה. אני מרגישה מאוד דומה לה דווקא באופי, במובנים רבים. אני רוצה להאמין שסבתא הייתה אומרת, 'זו הנכדה שלי, אז תנו לי ליהנות איתה כמו שבא לי"'.
בארוחות שבת אצל סבתה הייתה הררי פוגשת לפעמים את רבקה מיכאלי או את יוסי בנאי, אבל החברה הזו לא הרשימה אותה במיוחד. "כבר בגיל שמונה הצטלמתי לתוכנית טלוויזיה של סבתא, והושיבו אותי ליד רבקה, והיו שם עוד הרבה אמנים, אבל לא הגבתי ב'וואו, יש כאן סלבס'", היא אומרת. "מגיל צעיר הבנתי שכולנו בני אדם ולא חשבתי שיש סיבה לעוף על מישהו בגלל היותו מפורסם".
היית מודעת לדעותיה הפוליטיות?
"בוודאי, בעיקר למחלוקת העקרונית שהייתה בינה לבין הוריי. אמא ואבא שלי היו בשמאל - מילה שכיום אין לה שום משמעות חוץ מביטוי גנאי – ואילו נעמי ומרדכי היו ימנים. ידעתי שהעניין הפוליטי הוא משהו שעולה על שולחן האוכל, ומותר לדבר עליו, וגם מותר לא להסכים. אף פעם לא השקעתי מחשבה בניסיון לשכנע את סבתא או להבין אותה. גדלתי אצל אמא ואבא שלי, הלכתי איתם להפגנות של שלום עכשיו, ואני משתייכת למחנה הזה עד היום. מאז שנעמי הלכה לעולמה, השמאל והימין שינו את פניהם. היום הדעות שלה היו נחשבות למרכז רך, לא ימין קיצוני".
"אל נא תעקור נטוע" היה המנון המאבק נגד הנסיגה מסיני.
"נכון, אבל גדלתי בידיעה שההורים שלי מחד, ונעמי ומרדכי מאידך, הם שני צדדים שמתקיימים בדו-קיום של שמאל וימין. לא חשבתי שזה לא בסדר או מוזר שהיא חושבת משהו אחד ואני חושבת משהו שונה. זה נראה לי סופר־טבעי. האמת, הלוואי שהעולם כולו היה מתנהל באופן הזה".
הסובלנות הזו שאפיינה את הבית התבטאה גם באופן שבו קיבלה סבתה את הקעקועים שמכסים את גופה. "את הראשון עשיתי מיד אחרי הצבא, כשנעמי עוד הייתה בחיים - שרוול עם פרחים", היא נזכרת. "הוריי נחרדו כשראו אותו. אמרו, 'מה עשית לגוף שלך?' ואילו נעמי אמרה לי, 'אני לא אוהבת את זה, אבל אני אוהבת אותך'. קבלה מלאה. מאז צברתי עוד ועוד קעקועים, שכל אחד מהם הוא נקודה שמחברת אותי לגוף ולחיים. על זרועי הימנית מתנוסס משפט של סבתא, 'השמחה שלי היא המחאה שלי', מתוך 'על ראש שמחתי' ששרה ריקי גל. ידעתי שמתי כספי אחראי ללחן של השיר הזה, אבל בכלל לא ידעתי שהמילים שלה".
מה גרם לך להתחבר דווקא לשורה הזאת?
"היא מסמלת משהו שאני מנסה לחיות לפיו. שמחה היא לא משהו שבא בקלות ולא משהו שקל לבטא, בטח לא במקום שכל כך קשה לחיות בו, ולא רק עכשיו. שמחה היא משהו שצריך להתכוונן אליו, וצריך לעבוד בו, וזה משהו שאפיין את נעמי. עכשיו השמחה היא יד ימיני, מילולית. הרעיון הזה מתבטא גם בשורות 'לקום מחר בבוקר/ עם שיר חדש בלב/ לשיר אותו בכוח/ לשיר אותו בכאב'".
הררי זוכרת היטב את שיחתה האחרונה עם סבתה. "לפני שהיא עזבה את העולם, כשכבר הייתה בבית חולים, סבתא עשתה לי שיחת פרידה. היא אמרה, 'אני אוהבת את מה שעשיתי. אני מתחרטת על דברים מסוימים, אבל באופן כללי אין לי חרטות, אני שלמה עם חיי'. הייתי אז בת 20, לא אמרתי לעצמי שזה יהיה המסר של חיי, אבל הוא נשאר איתי ומלווה אותי כל הזמן".
באיזה מובן?
"כשאני חושבת על נעמי, אני שומעת אותה שואלת אותי אם אני אוהבת את החיים שלי, אם אני אוהבת לקום בבוקר. ואני באמת משתדלת לחיות לפי זה: ללכת לישון ולקום בבוקר בידיעה שגם אם קשה להיות מורה בישראל, וגם אם המסלול הפרטי שלי עקלקל, בליבה של החיים יש תקווה. נעמי לא הייתה שואלת אותי, 'את נשואה? התחתנת טוב? את עשירה?' אלא אם טוב לי במה שאני עושה.
"היא היתה מאוד נדיבה ועזרה ונתנה, אבל היא לא הכירה אותי כגרושה עם ילדה בת שמונה. כשהייתי בגיל של בתי אהבתי לקחת ממנה כל מיני דברים - צעיפים, שרשראות. קראתי להם 'גונדרים' מפני שראיתי בהם פריטים של אישה מגונדרת. גם לקחתי כל מיני פיצ'פקעס. פעם ראיתי אצלה צלוחית יפה ושאלתי, 'את צריכה את זה?' היא ענתה לי בשאלה, 'את צריכה את זה?' וכשעניתי 'כן', היא אמרה, 'אז קחי'. לקחתי בשמחה ובששון".
נעמי שמר הייתה סבתא לארבעה נכדים נוספים: אמנון הררי, אחיה של נגה, שצעיר ממנה בארבע שנים וכיום עורך החדשות של "הארץ", ושלושת ילדיהם של אריאל הורוביץ ואשתו תמר גלעדי - ניר, איה ואורי. "אריאל הוא הבן אדם הכי מצחיק בעולם", אומרת הררי. "אנחנו מתראים בארוחות שישי אצל אמא ובן זוגה. הילדים שלו קטנים יחסית ובקושי זוכרים את נעמי. הקטן נולד בכלל אחרי שהיא נפטרה. רק אחי ואני קיבלנו שנים טובות עם נעמי. במיוחד אני. באמת זכיתי".
אי-אפשר בלי לשאול אילו שירים שלה את הכי אוהבת.
"אני מאוד אוהבת את שירי הילדים שלה. גדלתי עליהם והתרגשתי לחזור אליהם כאמא. למשל, 'נגיד שאני הולכת לטיול/ נגיד שאני פתאום רואה חתול/ מה שלומך? תודה רבה...' אני תמיד רוקדת עם השיר הזה. יש משהו בזרימה שלו שדוחף אותך לעשות את התנועות".
ומה עם השירים למבוגרים?
"'לילה בחוף אכזיב' הוא עולם שלם, חי ונושם. ולעולם לא אצליח לשיר עד הסוף את 'שלג על עירי': באיזשהו שלב יהיה לי מחנק בגרון".
