מנקודת המבט הישראלית, פסטיבל קאן ניצב תמיד במרכז הבמה להשמצת המדינה על ידי במאים מבית ומחוץ. זוהי תגובה טבעית אבל לא כל כך מחוברת לשטח בריביירה הצרפתית באירוע שמקדם שיח פוליטי ושערוריות דרך סרטים נועזים בשלל שפות ואשר דנים במצב האנושי במקומות שונים ברחבי העולם. כך גם במקרה של "הנער מגן עדן" שהוקרן שלשום (ה') בבכורה בקאן.
תאופיק ברהום, מוחמד בכרי ומכרם חורי, אזרחי ישראל, מככבים במותחן הריגול המסוגנן, אבל העלילה אינה עוסקת כלל וכלל בסוגיה הפלסטינית, אלא חודרת עמוק לתוך הממסד הדתי המוסלמי בקהיר והיחסים החשדניים, הציניים ולעיתים העוינים בין מנהיגיו, וכן בין משטרו הנוקשה של הנשיא גנרל א-סיסי, ושירותי הביטחון המושחתים והאלימים שלו. במקרה זה השערורייה היא כמו להב דו-צדדי. מחאה קשה עשויה להתעורר משני הכיוונים, והבמאי טאריק סלאח, השבדי ממוצא מצרי, יצטרך להיזהר לא להיפגע בעצמו.
עוד מפסטיבל קאן:
בשנה האחרונה חווינו בתמצות את חוסר הסבלנות מדינות ערב לקולנוע שמתבונן פנימה בביקורת. קמפיין החרם נגד הדרמה "אמירה" של הבמאי המצרי מוחמד דיאב שמועמדותה לאוסקר מטעם ירדן הוסרה בגלל המחאה על תיאור האסירים הביטחוניים הפלסטינים, וגם נגד "סלון הודא" של האני אבו אסעד בגלל סצנת עירום פרונטלית של השחקנית מאיסה עבד אלהאדי, הדגישו שוב את שמרנותם של גורמים משמעותיים בחברה המוסלמית, ומאי היכולת להכיל תכנים מתריסים.
על פניו, "הנער מגן עדן" אינו כה שערורייתי. לפחות לא בעיניים מערביות. הוא מלווה בעדינות ובמתינות את המסע שעובר נער בשם אדם (ברהום), בנו של דייג פשוט, שמתקבל ללימודים באוניברסיטת א-זהאר בקהיר, ונקלע לרשת של תככים ומזימות בתוך הנהגת המוסד הדתי היוקרתי לאחר מות האימאם הראשי, והמאבק הפנימי על בכורתו. כדי לבחור במועמד המועדף על הנשיא א-סיסי, שירותי הביטחון שולחים יד למה שאמורה להיות אוטונומיה מקודשת ומגייסים סייענים. אדם התמים מתומרן על ידי קולונל איברהים (פארס פארס) ששולח אותו לאסוף עבורו מודיעין. זוהי משימה סבוכה וגם די מסוכנת, שגם סופה – מוצלח או לא – לא מבשר טובות בהכרח לנער המלומד. אלא שתהליך ההתגברות המואץ שלו בסביבתו החדשה והעוינת מאפשר לו לשרוד, באמצעות חדות מחשבה, ידע וערמומיות.
"הנער מגן עדן" הוא מותחן ריגול מסוגנן, לעתים מיסטי, שיש בו המון כבוד לתרבות האיסלם, הגותו וטהרתו האסתטית. כמו במקרה של הכנסיה הקתולית המושמצת (ואכן, הסרט כמעט ומתכתב עם "שם הוורד" השנוי במחלוקת של ז'אן ז'אק אנו מ-1986, בו נציג הכנסיה שון קונרי חותר לפתרון תעלומת רצח בסיוע עוזרו הצעיר, כריסטיאן סלייטר), גם כאן סאלח פותח צוהר אסור לכאורה לתוך חייהם של "האברכים" המוסלמים וגם לחצרות "הרבנים" שלהם, המתחרים ביניהם מבחינה פוליטית פנימית, וגם חושפים חטאים מחייהם האישיים.
בקהילה שמרנית, קנאית ונפיצה כל כך, גם הטיפול העדין והמכבד של הבמאי עשוי להביא למהומה. אפילו דמותו ההגונה והאצילית של האימאם העיוור (מכרם חורי) לא בהכרח תעזור כשאחרים סביבו נחשפים כזדוניים ומושחתים. ואילו כשמדובר בהנהגה הפוליטית של מצרים, נראה שההחרמה וההסתערות העוינת על הסרט מובטחת, ממש כפי שאנשי שירותי הביטחון הנבזיים נוהגים באדם, ואחרים. למעט קולונל איברהים שמפתח קירבה עם הסייען שלו, הם מתוארים כבוגדניים וחסרי רחמים. מרמת השטח ועד לגנרל שעומד בראש ההיררכיה (בכרי).
השלטונות המצרים שתקפו את הדרמה הסאטירית "נוצות" של עומאר אל זוהיירי על הדרך בה מתוארת החברה המצרית כענייה ומוזנחת, לא יוכלו לעבור בשתיקה על האופן בו הם מוצגים ועוד על הבמה המרכזית של התחרות הרשמית בקאן ("נוצות" גם הוא הוקרן בבכורה בריביירה הצרפתית אשתקד אבל במסגרת הצידית של שבוע הביקורת). בניגוד לאל-זוהיירי, סלאח הוא קולנוען ששורשיו במצרים אך הוא חי ועובד בשבדיה המגוננת. וכך גם במקרה של השחקנים הראשיים, מפארס פארס, שגם הוא אזרח שבדי (ממוצא לבנוני) ועד שחקני החיזוק שהגיעו מישראל, שהפכה ליצואנית השחקנים המוצלחת ביותר לקולנוע הערבי והעולמי (ברהום ובכרי הוצגו כפלסטינים, חורי כערבי ישראלי). האמת המרה היא שכדי להתבונן פנימה במבט ביקורתי כנראה שחייבים לצאת החוצה. כך במדינות ערב, יש שיגידו שגם בישראל.
