יש מלונות שאי אפשר לצאת מהם, כמו זה הנמצא בקליפורניה שאותו דימו חברי להקת האיגלז לכלוב הזהב החונק של התהילה בלהיט הכי גדול שלהם. ויש מלונות שלא רוצים לעזוב אותם, אחד מהם הוא מלון צ'לסי בניו יורק, שגם שמו נקשר בדברי הימים של הרוק. ספר דיירי העבר שלו מרשים במיוחד. בין היתר תוכלו למצוא בין דפיו את שמם של לאונרד כהן (שגם הזכיר אותו באחד משיריו הגדולים – Chelsea Hotel #2), ג'ניס ג'ופלין (שמה שכהן והיא עשו שם במשך אותו הלילה מונצח באותו שיר), פטי סמית', ניקו, ג'ים מוריסון, בוב דילן ואיגי פופ. ולא רק הם. גם חברי הגרייטפול דד עברו פה, וגם טום וייטס, ג'ף בק, פסנתרן הג'אז צ'יק קוריאה, אליס קופר, ג'וני מיטשל, אדית פיאף, רופוס וויינרייט, ג'ימי הנדריקס ואנתוני קידיס מרד הוט צ'ילי פפרס. אפילו מדונה הייתה פה, וצילמה בחדר 822 את התמונות לספרה השערורייתי SEX. גם הרשימה המאוד מרשימה הזאת היא חלקית למדי.
לא רק מוזיקאים בחרו להניח את ראשם על הכר לכמה ימים או שבועות או שנים במקום שהוכרז כמבנה לשימור ב-1977. משורר דור הביט אלן גינסברג נהג לערוך במקום את מפגשי התרבות הסוערים שהנהיג בשעתו; ג'ק קרואק, עוד גיבור מיתי של הדור ההוא, כתב פה את התנ"ך של הימים ההם ("בדרכים"); הסופר צ'ארלס בוקובסקי שרבט בין הקירות האלו שורות רבות ועל הדרך גם חיסל לא מעט בקבוקי וויסקי; הסופר והמדען ארתור סי. קלארק כתב בין הכתלים האלו את הספר "2001: אודיסיאה בחלל"; וגם המשורר הוולשי דילן תומאס שהה בבניין לפני שמת. והם לא היחידים. חוץ מהשירים והסיפורים שנכתבו במלון היו בו גם כמה אירועים פחות מלבבים, כמו למשל תעלומת מותה של ננסי ספנג'ן, חברתו של סיד וישס מהסקס פיסטולס, שנמצאה ללא רוח חיים כשעל גופה סימני דקירה.
עוד במדור מוזיקה:
יש בניינים מרשימים בהרבה ממלון צ'לסי בעיר שאף פעם לא הולכת לישון, אך נדמה שיש מעט מאוד אכסניות בניו יורק שיכולות להתחרות במיתוסים הרבים שצמחו מתוך 250 החדרים ויחידות הדיור שבבניין הלבנים הזה הניצב כבר יותר מ-130 שנה בבית מספר 222 ברחוב 23 מערב, בין השדרה השביעית לבין השמינית, בלב הרובע שהעניק לו את שמו. כבר יותר מעשר שנים שהמלון לא מקבל דיירים חדשים, אך לאלו שחיים בו עדיין יש סיפורים וזיכרונות מימים יפים יותר.
למה כולם רצו להגיע אל הבניין שהוקם בשלהי המאה ה-19 ונחשב אז לגבוה ביותר בעיר? בפתיחת "קירות חולמים: בתוך מלון צ'לסי" שעלה ב-yes, הסרט התיעודי המאוד עצוב על גלגוליו הרבים של המלון המיתולוגי, מסבירה סמית' הצעירה בקטע ארכיון מהסבנטיז שהיא תמיד שאפה להיות היכן שנמצאים האנשים הגדולים, כדי לספוג מהם השראה. אבל יש עוד כמה סיבות - ארציות ופרקטיות יותר - שסנדקית הפאנק השמיטה: המיקום שלו היה מעולה, השכנים היו נאים ומעניינים, שכר הדירה היה זול ובעל הבית היה נדיב מאוד לדייריו וזרם עם כל השיגעונות שלהם. ייתכן שלא יכולת למצוא עסקת נדל"ן טובה יותר ברחבי התפוח הגדול במשך שנים.
אלא שהיום מלון צ'לסי הוא מקום עצוב שיכול להתנחם רק בעברו המפואר. מתגוררים בו עדיין כמה אמנים מבוגרים (וגם כמה צעירים ופעילים), אך אף אחד מהם הוא לא כוכב, מוביל זרם או ממציא של סגנון פורץ דרך. במקום סצנה מוזיקלית וספרותית שוקקת עם ויכוחים סוערים על כל אות ומשפט, ג'אמים מאולתרים אל תוך הלילה או תנועות ריקוד מופשטות במעלה ובמורד גרמי המדרגות, נשאר מבנה שזוהרו הועם זה מכבר. חלק מאותיות הניאון שבשלט הגדול והמפורסם שבחוץ מוארות, אחרות מרצדות וכמה מהן כבר כבויות. המקום הוא חצי בית וחצי אתר בנייה רוחש שפיגומים מקיפים אותו, קירותיו חשופים, כבלי חשמל ותקשורת רצים על תקרותיו ושרטוטים של מה שעתיד לקום כאן מודבקים על החלונות. נראה שיש בו יותר פועלי בניין מדיירים.
למרות שתהליך הפינוי (של הדיירים הוותיקים) והבינוי (של המלון המתחדש) נמצא בעיצומו, מלון צ'לסי עוד לא התרוקן מאחרון יושביו. באחת מהסצנות בתחילת הסרט הבאמת נוגע ללב שיצרו אמלי ואן אלמט ומאיה דוברדייה, רואים את אחת הדיירות, מרל. אישה מבוגרת הנעזרת בהליכון בדרכה האיטית אל הדלפק שבלובי. היא לא זמרת, סופרת או שחקנית מפורסמת. פעם היא הייתה רקדנית וכוריאוגרפית, היום היא רק דיירת ותיקה שמבקשת למסור לפקידה שיושבת שם את צ'ק השכירות החודשי שלה. בהמשך היא משוחחת קצרות עם אחד משכניה, ג'ון שמו, גם הוא כפוף גב ומסתייע במקל הליכה. כשהיא שואלת אותו איך הוא מרגיש הוא עונה לה שמצבו "איום". נדמה שאין תיאור קולע יותר למלון צ'לסי של היום.
כמו בכל בית משותף, גם פה יש לא מעט מתחים בין הדיירים. לזוג אחד שמתגורר בבניין - בדירה הכי יפה, מוארת ומטופחת שצולמה לסרט - יש לא מעט תלונות על השכנים "האמנותיים" שלהם. הם כועסים על אלו ששקועים באבק הכוכבים במקום להתמקד בסיום הלכלוך ואבק הבנייה, ומוכנים לחיות בתוכם ובתנאי שיוכלו להמשיך ולהגיד שהם מתגוררים במלון צ'לסי המפורסם. בעיניהם, ההתעקשות להמשיך ולהתגורר במלון מאפשרת להם לשמור על האמנות בחייהם, גם כשאין לה הרבה ביקוש. הם לא חושבים כך רק על הדיירים המבוגרים, אלא גם על קומץ אמני השוליים הצעירים יותר שעדיין חיים ופועלים בבניין. השניים האלו כבר די מיואשים. את הנחמה שלהם הם מוצאים בחלומות על הארוחה שיאכלו באחת מהמסעדות שתפתח במלון בתום השיפוץ.
המסעדה עוד לא נפתחה, ובינתיים הפועלים שעובדים בצ'לסי כבר הפכו לכמעט בני בית. אחד מהם מספר למצלמה שהוא מרגיש את רוחות הרפאים שמשוטטות בין חללי המבנה ולא מצליחות למצוא את הדרך החוצה. הוא לא יודע בדיוק מיהן, אבל הוא בהחלט חש אותן. הוא מדבר עם רקדנית העבר על אמנות ועל דה וינצ'י והם גם מנסים לרקוד יחד. דיירת אחרת מסבירה שהדיירים שנותרו פה הם שריד מעידן אחר של ניו יורק, כשמנהטן הייתה רובע בוהמייני ומרכז לאמנות אוונגרדי, ובעיקר זולה יותר.
כבר אין יותר מקום בעיר לאנשים שכאלו, בטח במיקום נחשק שכזה. הבעלים התקינו עבור הדיירים המבוגרים - שהם לא יכולים לפנות - מעלית צדדית, גם כדי שאלו יוכלו להתנייד בקלות, אך בעיקר כדי שלא יפריעו לתיירים שילונו כאן כשהמקום ייפתח מחדש כמלון מפואר. הבעלים שתקוע איתם מנסה להעביר את אלו שנשארו לקומה הראשונה, כמה מהם עדיין גרים בקומות הגבוהות והמקוריות שלהם, אפשר להבין אותם.
כבר לא נשאר הרבה מניו יורק של הפיפטיז, הסיקסטיז, הסבנטיז ואפילו האייטיז, העיר שמלון צ'לסי היה הלב האמנותי הפועם שלה. כבר לא ייוולדו כאן ספרים, שירים או יצירות אמנות שיטלטלו את העולם. כשאחרון הדיירים המבוגרים שעוד חי כרגע במלון צ'לסי ימות, או יפונה, יהיה סוף סוף אפשר לייצר בו את הדבר היחיד שמנהטן הנוכחית רוצה וצריכה - כסף, והרבה ממנו. ביום ההוא גם אחרונת הרוחות מהעבר תוכל לעבור סוף סוף למקום אחר ולנוח קצת.