אין מדינה שהקולנוע שלה ואסונות הטבע שלה כרוכים אלו באלו כמו יפן. איי המדינה ממוקמים בנקודת מפגש של לוחות טקטוניים, ולכן שטח המדינה סופג כעשירית מכל רעידות האדמה המתחוללות ברחבי העולם (כ-1500 רעידות אדמה בשנה). הגרועות שבהן קטלו עשרות אלפי בני אדם. האיום השני שמהדהד בעוצמה לא פחותה בקולנוע היפני, הוא של הנשק הגרעיני וסכנת המוות השניונית מנשורת רדיואקטיבית. יפן, כידוע, היא האומה היחידה ששתי פצצות גרעיניות הוטלו על אוכלוסייתה האזרחית, והובילו לבין 130 אלף ל-220 אלף הרוגים, ומאות אלפי נפגעים נוספים.
בהתחשב באמור לעיל, האסון שהתרחש בחבל טוהוקו (באי הונשו) ב-11 במרץ 2011, נחשב לאחד מהחמורים בתולדות יפן. רעידת אדמה בדרגת 9 בסולם MMS (החזקה ביותר ב-140 השנים שקדמו לה) גרמה להיווצרות גלי צונאמי בגובה 10 מטרים שהיכו בחופי האי, והובילו לאסון הגרעיני בכור בפוקושימה (שרק צ'רנוביל היה חמור ממנו). מספר ההרוגים הכולל של שרשרת נוראה זו מוערך בכ-20 אלף איש. אסון בסדר גודל זה, ודאי בתרבות שעוסקת לא מעט באסונות טבע ואסונות מעשי ידי אדם, לא יכול שלא לזכות לייצוג הולם בקולנוע.
לביקורות קולנוע נוספות:
אכן, כבר באותה שנה יצא Himizu - עיבוד למנגה שביים סיון סונו ושוכתב רגע אחרי האסון כדי שיופיע בעלילתו, שנה אחר כך שב סונו עם הסרט הפוסט אפוקליפטי The Land of Hope. ב-Reunion מ-2012 הציג ריוצ'י קימיזוקו שחזור של הגופות הנערמות; הדרמה Homeland (2014) של נאו קובוטה עסקה בשיקום כפר שננטש בעקבות האסון; ו-The Asadas(2020) של ריוטה נקאנו עסק באישוש מחודש של ערכי המשפחה. כל אלו מציגים מגוון גישות וטונים רגשיים להצגת האסון והשלכותיו, כולן לגיטימיות במסגרת ההתמודדות התרבותית של העם היפני. מה שבעייתי, כמעט א-פריורית, הוא ניסיון לעסוק באסון דרך מבטו של זר השוהה ביפן באותו זמן. לכל הפחות נדרש תכנון מחושב של הדימויים והדמויות, כדי להיזהר בכבודם של בני העם שזהו אסונם. חשיבה מסוג זה לא התקיימה בשלבי הפיתוח של "טוקיו רועדת" (Tokyo Shaking).
עלילתו של הסרט הצרפתי של הבמאי אוליבייה פיון, שכתב את התסריט יחד עם סירל ברודי, מתרחשת בימים שבהם האסון מתחיל ומתפתח, אך מציג את האירועים דרך חור המנעול של פעולותיה ולבטיה של אישה צרפתייה. היפנים עצמם, התרבות שלהם והאסון הנורא שחוו, אינם יותר מרקע אקראי לדמות זו. עם פגם כה יסודי אף משחק רב ניואנסים או תסריט כתוב היטב (וכאן הם ודאי לא כאלו) לא היה מספיק כדי לתקן את הנזק.
אלכסנדרה פקואר (קארין ויאר) היא מנהלת סיכונים בסניף טוקיו של בנק צרפתי. היא נכנסה לתפקידה זמן קצר לפני תחילת אירועי הסרט, כאשר המעבר שלה למדינה טרם הושלם. שתי בנותיה - הנערה קאמיל (נולה בלוסום) והילדה ויקטור (סימון עייש) כבר נמצאות איתה. בעלה ברטרן (צ'ארלי דופון), שליווה אותה בכל רחבי העולם בזמן שהקריירה שלה התפתחה, צפוי להגיע בימים הקרובים מהונג קונג לטוקיו כדי להתאחד עימן.
למרות פרק הזמן הלא ארוך בעבודתה, אלכסנדרה זוכה להערצתם הלא מסויגת של עובדיה. אלו כוללים את המתמחה הצעיר אמאני (סטפן בק), צעיר מבריק ממוצא קונגולזי, והמזכירה היפנית הנאמנה קימיקו (יומי נריטה). שניהם מציינים בפניה את שלל מעלותיה בדרך מביכה ומאולצת מבחינה תסריטאית. יש הבדל בין לומר דבר מה על דמות, ולגרום לקהל להבין מדוע היא ראויה למחמאות אלו, "טוקיו רועדת" מדגים היטב את הפער בין שני הדברים.
דומיניק (פיליפ אוצ'ן), מנהל הסניף והבוס הישיר של אלכסנדרה, הוא טיפוס חלקלק ומעורר רתיעה. הוא מכריח אותה לפטר את אמאני, זמן קצר לאחר שהיא הבטיחה לו קביעות. עכשיו היא צריכה לקיים שיחת פיטורים עם הצעיר הגאה והמוכשר, ולמצוא דרך להצדיק את העוול. מזל שברגע הלא קל עבורה, שבו היא מקיימת את שיחת הפיטורים, מתחילה רעידת האדמה.
האסון מתפתח כסדרה של משברים שפעם אחר פעם מעלים את השאלה האם יש לעזוב למקום בטוח יותר. האם תהיה רעידת אדמה חזקה וקטלנית יותר? האם כשגלי הצונאמי פוגעים כדאי לברוח? ובאיזה שלב בתהליך הפגיעה בכור בפוקושימה (כ-225 קילומטר מטוקיו) יש לברוח. אלכסנדרה צריכה להתמודד עם הבוס המדבר גבוהה גבוהה על אחריות מקצועית ואי נטישת העמדה, עם הבעל בהונג קונג שהופך לחרד יותר ויותר לגורל משפחתו, עם הבנות הלחוצות שבדיוק החליטו לאמץ כלב יום לפני האסון ועם העובדים אסירי התודה שחייהם פחות מטרידים אותם מול הרצון שלהם להמשיך ולעבוד בשירותה של הגיבורה.
תקציב ההפקה רחוק מזה של סרט אסונות רב תקציב. האסון במובן העירוני הרחב שלו כמעט ואינו מוצג ישירות. רוב ההתרחשויות המוצגות מתרחשות בחללים הסגורים של המשרדים ובדירה שבה גרה הגיבורה עם בנותיה. מראות האסון נוכחים בעיקר בצילומים החדשותיים המקוריים שצולמו בזמן אמת ובסרט נצפים ממסכי הטלוויזיה. זוהי החלטה הפקתית שחוסכת את הכסף לאפקטים מיוחדים ואת כאב הראש הכרוך ביצירתם. ניתוק זה יכול להיות אסטרטגיה לגיטימית להצגת האסון, בתנאי שיוצרי הסרט יודעים כיצד לעבוד עם מגבלה זו. כאן זה לא המצב. האירועים מוצגים דרך השתקפותם בבועה הפריווילגית של המנהלת המערבית, אולי המקום הכי פחות מעניין ורלוונטי לבחינתם.
ביודענו את אופן התפתחות האסון, אנו צופים באלכסנדרה מבצעת פעם אחר פעם טעויות בשיקול הדעת ובהערכת הסכנה. אך הסרט אינו מתייחס אליה בביקורת אלא מנסה להציג אותה כמי שמבצעת את ההחלטות המוסריות שאחרים מתקשים לקחת. הדיאלוגים בנאליים ולא מייצרים רפלקסיה מעניינת של הדמות הראשית ודמויות המשנה על מצבן. כשתגיע ההתייחסות הראשונה והקצרצרה לאסון שחוו היפנים הסרט כבר יהיה בדקותיו האחרונות. למרבה הפליאה, גם ה"מעט מדי ומאוחר מדי" הזה ייעשה באופן לקוי. הדמויות היפניות יהיו פחות עסוקות בתיאור האובדן והכאב, ויותר בביטוי ההערכה שלהן למנהלת הסיכונים הצרפתייה. המכלול של הסרט נחווה כפרודיה על מוטיב "המושיע הלבן", אך נדמה כי בכך תיוחס לו רמת תחכום רבה הרבה יותר מכפי שהוא ראוי לה.