התסריטאי-במאי צ'ארלי קאופמן זוכה להערכה בזכות התסריטים המבריקים והמקוריים שכתב לסרטים כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'" (1999), "אדפטיישן" (2002) ו"שמש נצחית בראש צלול" (2004). במרכזם גיבורים המתפלשים בתחושות הנחיתות והפחדים שלהם - בין אם מדובר בשיתוק יצירתי, ביכולת לקיים קשר זוגי מספק, או שני הדברים גם יחד. כשקאופמן ביים בעצמו את "סינכדוכה, ניו יורק" (2008) או את "אני חושבת לגמור עם זה" (2020), העמדה הפסימית שלו הוצגה ללא הריכוך שסיפקו במאים כמו ספייק ג'ונז או מישל גונדרי, ולכן התוצאה פסעה על הגבול שבין קומדיה שחורה ואימה פסיכולוגית וקיומית. קאופמן שימש גם כבמאי שותף (יחד עם דיוק ג'ונסון) בסרט האנימציה היפה "אנומליסה" (2015), שעמדתו הפסימית לגבי היתכנות קשר בין בני אדם הפוכה מכל דבר שניתן להגדיר כ"אנימציה לילדים".
"אוריון והחושך" - טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
לאור כל זאת, מפתיע שאפשר להגדיר את "אוריון והחושך" (Orion and the Dark), סרט האנימציה שעלה בסוף השבוע בנטפליקס, כ"צ'ארלי קאופמן עושה פיקסאר". חיבור מוזר ומסקרן שנשמע על פניו גם מאוד לא סביר. ובכל זאת, סביר או לא, התוצאה המאוד מוצלחת ומתאימה לילדים מאמצע היסודי, ולמבוגרים חובבי אנימציה ו/או חובבי סרטיו של קאופמן.
את הקשר בין קאופמן לפיקסאר צריך לסייג בכמה היבטים: האולפן שהפיק את הסרט אינו פיקסאר אלא דרימוורקס, שסרטיהם מפגינים מידה רבה של ליטוש אבל רק מעטים מאוד מהם (כמו "החתול של שרק: משאלה אחת ודי" מ-2022) משתווים לטובים שבסרטי פיקסאר. העבודה על הסרט נעשתה ב"מירקוס", אולפני אנימציה צרפתיים שכבר עבדו עבור דרימוורקס ב"קפטן תחתונים" (2017), העיבוד הלא מוצלח לסדרת הספרים המצליחה לילדים. אז זה לא באמת פיקסאר, אבל התסריט של קאופמן בהחלט מזכיר סרטים כמו "מפלצות בע"מ" (2001) ו"הקול בראש" (2015) בתופסת טוויסטים "קאופמניים" המונגשים לקהל צעיר.
שנית, קאופמן משמש רק כתסריטאי. הבמאי הוא שון צ'רמץ, אנימטור עם ניסיון רב בתפקידי אומן סטוריבורד בסדרות אנימציה לילדים ("בובספוג"), סרטי סדרת "טרולים" ושלל הפקות של דרימוורקס. פרויקט הבימוי העיקרי שלו עד כה היה כבמאי-שותף בסרט הטלוויזיה הקצר Trolls Holiday in Harmony (2021), כך שהקפיצה שהוא מבצע כעת לעמדת במאי פיצ'ר בהחלט משמעותית. מצד שני, הקול של התסריטאי קאופמן תמיד מאוד דומיננטי הן באופיים של גיבוריו, והן ב"מחילות הארנב" העלילתיות המערערות מהיסוד את המציאות שגיבורים אלו הכירו. ב"אוריון והחושך" יש עבודת בימוי מקצועית שמצליחה לממש את הפוטנציאל של התסריט.
העלילה מבוססת על ספר הילדים "אוריון והחושך" (2014) של אמה ירלט. הספר עצמו חביב מאוד, ומלווה באיורים משובבי לב, אך עלילתו הקצרצרה מזינה בעיקר את רבע השעה הראשונה של הסרט. קאופמן כבר הדגים ב"אדפטיישן" את יכולתו לעבד את ספר העיון "גנב הסחלבים" ולהפוך אותו להרהור פרוע על יצירתיות ומעשה העיבוד עצמו, להשתמש באלטר אגו "צ'ארלי קאופמן" ובאחיו התאום והפיקטיבי "דונלד קאופמן" כדי לעצב הרהור זה. הוא בהחלט יודע לקחת את הכדור מהמקור הספרותי, ולכדרר אותו כמו שחקן של "הארלם גלובטרוטרס".
הפתיחה של הסרט תואמת את ספר הילדים אך מקצינה אותו. אנו פוגשים את אוריון (ג'ייקוב טרמבלי) ילד בכיתה ה', נבון ויצירתי אך גם חרדתי באופן קיצוני. דיוקן הקאופמן כאדם צעיר. אוריון משתמש במחברת כדי לצייר את מחשבותיו ופחדיו, וציורים אלו משתלבים באנימציית ה-CGI של הסרט בדרך המזכירה את ההיברידיות הסגנונית של "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" (2021).
ממה אוריון מפחד? התשובה: "ממה לא?". פחדים חברתיים (לדבר עם בת, הבריון של השכבה), פחדים מדברים שיכולים להזיק לך בסבירות נמוכה (דבורים, כלבים) ובסבירות נמוכה לכדי אבסורד (ליצנים רצחניים). הצגת רשימות המלאי של הפחדים כוללת בדיחות שלקוחות הישר מעולמו של קאופמן. כך, למשל, כשאוריון מסביר לצופים את ההבדל בין מוות מגוחך בסרטים מצוירים למוות "אמיתי", הוא נראה מרחף באוויר כשהוא קורא את הספר "ניהיליזם נגד אקזיסטנציאליזם לילדים". הפחד מהחשיכה הוא מה שמניע את העלילה, אך קאופמן מבהיר שהוא גילום חיצוני של פחד עמוק יותר – פחד המוות. זהו רעיון שמהווה הרחבה משמעותית של המקור הספרותי. גם אם יש בדיחות והתייחסויות שיעברו מעל הראש של הילדים, או רעיונות שעשויים להיראות אפלים, המסר הבסיסי מובן היטב והוא פוזיטיבי ללא סייג.
בדומה לסיטואציה ב"מפלצות בע"מ", גם כאן יש עיסוק בפחד של הילד המפגיש אותו עם מקור הפחד. כאן מדובר בדמותו של החושך (פול וולטר האוזר – שקולו מזכיר מאוד את סת' רוגן),שמופיע עטוי בגלימה וברדס בצבע שחור, בדומה ללבוש המקובל בשלל ייצוגיו של המוות. מנגד, היצור עצמו מזכיר את המפלצת הכחולה והחביבה ג'יימס פ. סאליבן מ"מפלצות בע"מ". כאמור, קאופמן פוגש את פיקסאר.
החושך, ברנש ידידותי שכמותו, נחוש להוכיח לאוריון שאין סיבה לפחד ממנו. הוא לוקח את הילד למסע היכרות עם תפקידיו החשובים (יתכן ויש כאן גם השראה גם מ"יום ולילה", סרט האנימציה הקצר והמצוין מ-2010 שעליו פיקסאר זכתה באוסקר). במהלך המסע אוריון יפגוש גם את הישויות האחרות האחראיות, יחד עם חושך, למה שמתחולל בלילה. הרכבן וצבען של ישויות אלו מזכיר את אלמנט ההומונקולוסים (אנשים זעירי-ממדים) הצבעוניים המייצגים את מגוון הרגשות ב"הקול בראש". הצוות כולל את "חלומות מתוקים" הסגולה (אנג'לה באסט) הפועלת בתוך הלא-מודע של בני האדם הישנים, "שינה" שהוא יצור מנומנם וכחול עם מבטא רוסי (נטשה דמטריו) המרדים אנשים באמצעות שלל עזרים מפוקפקים, "רעשים לא מוסברים" הצהוב (גולדה רושיוול) המורכב מאוסף אובייקטים שעשויים לקרקש בלילה, "נדודי שינה" (נאט פקסון) שצורתו כשל יתוש ירוק והוא משמיע לנרדמים מחשבות מטרידות שמפריעות לשנתם, ו"שקט" (אפרנה ננצ'רלה) - מעין מכרסם קטן לבן פרוותי ומרחף שבולע את קולות הרעש המפריעים לשינה. ישנו גם היריב הגדול של חושך שהוא, כמובן, "אור" (אייק ברינהולץ) הזהוב, הזוהר והשחצן שמתעופף בשמים עם משקפי שמש על עיניו.
המסע בחברת חושך ושאר יצורי הלילה נסמך על מהלך עלילתי בסיסי וצפוי למדי, אך הוא גם נעטף בשכבה נוספת של סיפור בתוך סיפור שמוסיפה תחכום ורגש. עלילותיו של אוריון מתגלות כסיפור שמספר אוריון המבוגר (קולין הנקס) לבתו היפטיה (מיה אדמי בראון) בדרך המזכירה את "הנסיכה הקסומה", אבל כוללת גם אופציה של קשר בין העולמות, ואפילו מסע בזמן. יכול להיות שכאן חלק מהילדים יאבדו קצת קשר עם מה שקורה, אבל הקו העלילתי המרכזי נותר מספיק ברור.
"אוריון והחושך" הוא סרט שלמרות הדמיון שהוא מפגין לכמה מהטובים שבסרטי פיקסאר, יש בו גם לא מעט רעיונות יפים וגישה מקורית שעומדת בזכות עצמה. הוא לא נופל, ולמעשה אף מתעלה, על מרבית סרטי האנימציה שעולים ברגיל למסכי בתי הקולנוע, ויהיה חבל אם הוא יתפספס בתוך ערמות התוכן של נטפליקס.
