אחד הדברים היפים שהדגישה בחיינו תרבות הסטרימינג הוא הרעיון שטלוויזיה טובה היא חוצת גבולות. האונות שלנו התרחבו בהנאה מול טלוויזיה טובה ממדינות סקנדינביות, מול סדרות דוברות קוריאנית, הינדית, גרמנית או צרפתית. הצלחנו להתגבר על פערי התרבות, להתחבר למרות ההבדלים באינטונציה או בניסוח ולהתרגש מהצגה שונה של הדמויות. אבל מה אפשר לעשות מול טלוויזיה שפשוט מסרבת לקרות?
לשרוד בזומביוורס – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"לשרוד בזומביוורס" שעלתה השבוע בנטפליקס היא מן שעטנז קוריאני מוזר וקשה ללעיסה שלא ברור איזה חלק בו אמור לקסום לצופה. הוא מוצג כסדרת ריאליטי, שבה מוצנחים מספר סלבריטאים קוריאניים (אמיתיים) למציאות שבה חיידק המועבר בנשיכה הופך אנשים לזומבים. זה מתחיל מהגעה שלהם לשעשועון שידוכים שבו הם צופים מחדר מבודד באולפן, אבל כשאחת הרווקות נושכת את הזיווג שלה והוא הופך לזומבי, הם נמלטים ברכב הפקה שבמקרה חיכה להם בחוץ, ומתחילים את המסע שבשאיפה יגיעו גם לקצה השני שלו בחיים.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
הם נעים בעולם בו הזומבים הולכים ומתרבים ומנסים להבין איך להערים עליהם כדי להשיג מזון ומחסה. את התוכנית מלוות, כמיטב המסורת הקוריאנית, כתוביות שמסבירות לנו מה קורה על המסך ומה מרגישות כל אחת מהדמויות, והוויזואליה הכללית היא של משחק מחשב. כמו כל סדרת ריאליטי, גם "לשרוד בזומביוורס" אמורה ללמד אותנו משהו על האופי האנושי ולגרום לנו הזדהות, דחייה או תיאבון לפתי בר.
1 צפייה בגלריה
גם ריאליטי צריך להיות בעל ערך ו"זומביוורס" לא מצחיקה, לא מרגשת ולא מייצרת עניין. מתוך "לשרוד בזומביוורס"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
יכול להיות שאם אתם נמנים על אוהבי הזומבים, ז'אנר שמעולם לא הבנתי את האפיל שלו, תוכלו להעביר את זמנכם מול שמונה פרקים שערוכים בתזזיתיות מטרידה, דמויות שאין שום סיבה נראית לעין להיקשר אליהן, חוסר יכולת לשמור על המסגרת של הסיפור והתקדמות זניחה מבחינת העלילה, רק בשביל לראות פרצופים מלובני עיניים נושכים אנשים אחרים. אני לא שופטת. אבל לקסם הזה תזדקקו להשהיית אמון מאסיבית מאוד. אין בסדרה שום הסבר לסיבה בגללה פרצה המחלה מלכתחילה, בלתי אפשרי לקטלג את הסדרה באופן שיכניס אתכם למצב הרוח הנכון לצפייה. ההתנהגות של המתמודדים, שמצחקקים ומתבדחים נוכח סכנות החיים, לא הגיונית. האם מדובר בפארודיה? אנחנו אמורים להתפעל מערכי ההפקה (המרשימים), להיכנס לזה כמו למשחק טלוויזיה? ואם מדובר בעולם אמיתי שאנחנו אמורים להאמין לו - למה המתמודדים עצמם לא מאמינים בו לרגע?
יותר מדי קפיצות בין ז'אנרים וגימיקים ומעט מדי בשר של דמויות ועלילה, הופכים את "לשרוד בזומביוורס" למעין קליפ ארוך ומרוח של זומבים. לקהל הישראלי, שלא מכיר את הסלבריטאים המקומיים, אין אפילו את העונג שבהצצה לאנשים מפורסמים בסיטואציה מאתגרת. עולם דיסטופי שנאבק בהשמדה הוא פלטפורמה נהדרת לנגיעה בנושאים כמו חברות, נאמנות והקרבה, כמו ש"מתים המהלכים" או "האחרונים מביננו" הוכיחו בעבר. ברור שאי אפשר להשוות בין ריאליטי בידורי לדרמה רצינית, אבל גם ריאליטי צריך להיות בעל ערך ו"זומביוורס" לא מצחיקה, לא מרגשת ולא מייצרת עניין. מסתבר שבכפר הגלובלי לא רק טלוויזיה טובה היא טובה בכל מקום, אלא גם טלוויזיה גרועה.
