מה עושים כאשר סרט עוסק במבצע רב חשיבות במלחמת העולם השנייה, אבל השם שנתנו למבצע הוא בלתי קביל להפצה מסחרית? הסרט נקרא Operation Mincemeat, כלומר, מאכל בריטי שהוא תערובת של בשר קצוץ, תבלינים ואלכוהול המשמשת כמלית בפאי בשר. בעברית שם המבצע, והשם המקורי של הסרט, תורגמו ל"מבצע קציצה", למרות שזו בפירוש לא קציצה.
"האיש שלא היה" - טריילר
אבל איזה מין שם זה "מבצע קציצה"? מה אמור הצופה הלא בקיא לחשוב? האם ה-SAS (שירות האוויר המיוחד) משחרר את סניפי מקדונלדס בממלכה? ב-1987 היה סרט מלחמה אמריקאי בשם Hamburger Hill על שם גבעה שבה התחולל קרב מדמם במיוחד במהלך מלחמת וייטנאם. בשר, קצוץ או מדמם, בצורת קציצה או תערובת לפאי זה לא דבר שיש לו ויברציות טובות כשעושים סרט שמתרחש בתקופת מלחמה, ומנסים למשוך אליו את הקהל.
שמו העברי של הסרט שונה ברגע האחרון, תוך ניסיון לשמור את הקשר לשם המקורי. כעת הוא נקרא "האיש שלא היה: הסיפור האמיתי של מבצע קציצה", שם המורכב מחלק גנרי שמהדהד שמות יצירות טובות ממנו בהרבה ("האיש שלא היה שם" של האחים כהן, "האיש שנולד מחדש" של אלחנדרו גונסאלס איניאריטו), חלק של תקציר עלילה והבטחה לצופים, ואלמנט "הקציצה" המעורר חוסר תיאבון. למה לא לקרוא לסרט בפשטות "מבצע מינסמיט"?
הצלחתי, במשך שלוש פסקאות, לחמוק מלהתייחס לסרט עצמו, אך לא לעולם חוסן. ברור לי שישנם אלו הבקיאים בהיסטוריה של המלחמה ואולי אף קראו את רב המכר של בן מקנטייר "מבצע קציצה: פרשיית הריגול האמיתית ששינתה את מהלכה של מלחמת העולם השנייה" (הוצאת עם עובד, 2010) ויש להם רצון עז לראות את הסרט המבוסס על ספר זה. לאלו יש לי שתי מילים: ג'ון מאדן.
ביקורות סרטים נוספות:
מאדן אינו במאי איום, הוא פשוט בינוני. יש לו קריירה ארוכה שבפסגתה נמצא "שייקספיר מאוהב" (1998) שזכייתו השערורייתית בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר (הוא גבר על "להציל את טוראי ראיין") הייתה נקודת השיא בקריירה של המפיק והאנס הסדרתי הארווי ויינשטיין. מסביב להצלחה זו נמצאים סרטים בינוניים כמו שני סרטי "מלון מריגולד האקזוטי" (2011, 2015) והמותחן הפוליטי "מיס סלואן" (2016), שהיה גם סרטו האחרון עד כה. אינני רוצה לנקוט בגילנות, ובוודאי שיש במאים מבוגרים ממאדן בן ה-73, שלא שכחו לעשות סרטים עם דופק, אבל "האיש שלא היה" הוא סרט מיושן ומשעמם. המבצע שעליו הוא מבוסס מרתק, אבל עיבוד מתמקד בפחות חשוב על חשבון מה שמעניין.
המבצע היה ניסיון הטעיה שביצעו אנשי המודיעין הבריטי בשנת 1943. לגרמנים היה ברור שעומדת להתחיל פלישה בריטית לאיטליה דרך סיציליה. הבריטים, שידעו איזה מחיר בחיי אדם עשויה לגבות מהם ההתנגדות הגרמנית, ניסו לבצע הטעיה כדי שהגרמנים יחשבו שהפלישה עומדת להתחיל ביוון. לשם כך נעשה שימוש בגופת אזרח בריטי חסר בית, שיישא מסמכים שיזהו אותו כ"קפטן וויליאם מרטין", ומידע שממנו ניתן ללמוד על הכוונה הבריטית המזויפת. את הגופה היה צריך לפלוט מצוללת מול חופי ספרד, בתקווה שמשם המידע יעבור לידי הגרמנים. חיי רבבות חיילים בריטים, ואולי אף יותר מכך, היו תלויים במבצע שדרש תפעול גופה, זהות מפוברקת, והנחה של שרשרת התרחשויות שכל חלק בה עשוי להשתבש. פלא ששם המבצע רווי בהומור שחור?
דמות המפתח היא של קומנדר במודיעין הבריטי בשם יואן מונטגיו (קולין פירת'), עורך דין יהודי ממשפחת בנקאים עשירה. ב-1953 הוא כתב על הפרשה את ספר הזיכרונות "האיש שלא היה מעולם", שעובד לסרט שלוש שנים מאוחר יותר. לרשות הסרט הנוכחי עמדו גם העובדות החדשות שנחשפו בספרו של מקנטייר. הדמות החשובה השנייה היא של קצין חיל האוויר המלכותי צ'ארלס צ'ולמנדליי (מתיו מקפדיין). בסרט מודגשים הבדלי האופי בין שתי הדמויות: מונטגיו מוצג כאידיאליסט מחושב, בחייו הפרטיים כמו גם בפיקוד על המבצע, וצ'ולמנדליי כזאב בודד עם דמיון פרוע ונטייה לפעול באופן קצת פזיז כשהוא מונחה על ידי הרגש.
הקונספט של הטעיית מודיעין עם גופה עשויה הייתה להיות בסיס לקומדיה שחורה – בין אם בנוסח הקומדיות הקלאסיות של אולפני אילינג על הרוח המרדנית של "אנשים קטנים", להומור המקאברי של היצ'קוק ב"מי רצח את הארי?" (1953). הכיוון כאן הוא יותר יבשושי בנוסח דרמות מיושבות על רוחו של העם הבריטי במלחמה. ראינו כמה כאלו בשנים האחרונות ובעיקר את "שעה אפלה" (2018) של ג'ו רייט. לכן מרבית הסרט אינה מתרחשת בשדה הקרב, או במקום בו פועלת ההטעיה, אלא בחדרים האפלוליים בהם מתכנס צוות המודיעין, ומתנהלות שיחות על הפרטים שישויכו לגופה. באופן מאוד לא סביר חלק משיחות אלו מתנהל גם במקומות ציבוריים (כמקובל בתכנוני מודיעין הרי גורל) כמו אולמות ריקוד ופאבים. כל זאת כדי שיהיה אפשר לקדם את עלילת המשנה המיותרת שהורכבה על גב הפרשה המעניינת.
עלילת משנה זו, פרי מוחה של התסריטאית מישל אשפורד, יוצרת משולש של כמיהה רומנטית שבו מעורבים מונטגיו, צ'ולמנדליי ופקידת MI5 בשם ג'ין לסלי (קלי מקדונלד). בתחילת הסרט אשתו של מונטגיו עוזבת אותו כשהיא לוקחת את ילדיו לארצות הברית – בשילוב לא לגמרי ברור של פרידה והרצון להגן עליה במידה ותהיה פלישה גרמנית לבריטניה. בעודו מתגעגע לאשתו, הוא מתקרב ללסלי, ותהליך היצירה של הזהות הבדויה של הגופה הופך למעין דיאלוג עקיף שבו רגשותיהם עולים מבלי להיאמר במפורש. אבל, אם נשתמש בלשון המעטה, זה לא קרוב למה שסרטים כמו "מצב רוח לאהבה" (וונג קאר-וואי, 2000) או "עותק נאמן למקור" (עבאס קיארוסטמי, 2010) עשו בסיטואציה דומה. גם כהדחקה רגשית בריטית מהסוג הישן והטוב זה לא "פגישה מקרית" (דייויד לין, 1945).
צ'ולמנדליי צופה במערכת היחסים המתהווה מהצד. מבחוץ הוא נראה כציניקן, אבל הוא מתייסר, ולכן גם מנסה להתערב. כל זה לא מעניין במיוחד, ואפילו די מייגע, ובכל מקרה נראה כמו תוספת מיותרת לסיפור היסטורי שראוי היה לספר אותו טוב יותר. חלקי העבודה על זיוף הזהות של "הקפטן" נאמנים לספרו של מקנטייר, ומעניינים לכשעצמם. סרט תיעודי עשוי היטב הוא עדיין אופציה רצויה.
מלבד הדמויות המרכזיות ישנם גם צ'רצ'יל (סיימון ראסל ביל), אדמירל ג'ון גודפרי (ג'ייסון אייזקס), וקצין מודיעין המשמש כעוזר לאדמירל ושתרומתו למבצע הייתה שולית, אבל חשיבותו לסרט היא בהיותו איאן פלמינג (ג'וני פלין), לימים היוצר של ג'יימס בונד. השימוש בדמותו של פלמינג מדגיש את התמה של ארבעת יוצרי הבדיה – הכוללים מלבד מונטגיו, צ'ולמנדליי ולסלי גם את האדמיניסטרטורית הסטר לגט (פנלופי וילטון) – כמי שמשתמשים במעשה היצירה הנלהב כדי לשקע בו את הרצונות הלא ממומשים בחייהם. זה נחמד כרעיון אבל מוגבל בביצוע.
