"מטרה מאחורי הסורגים" (Copshop), סרטו האחרון של ג'רארד באטלר, אינו המשך לטרילוגיית סרטי "המטרה" בכיכובו (המטרה: הבית הלבן / לונדון / שומר הראש). מי שמצפה לעוד פרק בעלילותיו של איש השירות החשאי מייק בנינג צפוי לאכזבה (גם אם, ברמה הקארמה, מי שממתין לעוד פרק בסדרה הבינונית הרוויח אותה ביושר). כאן באטלר מגלם דמות אחת מתוך שלוש הדמויות המרכזיות, והיא שונה מהשבלונה של גבריות אמריקאית חסונה שמאפיינת לא מעט מתפקידיו.
הטריילר של הסרט
"מטרה מאחורי הסורגים" נכתב ובוים ע"י ג'ו קרנהאן, מי שבמיטבו הדרמטי ביים את "שטח פראי" (2012), דרמה הישרדות בשלג מול זאבים בכיכובו של ליאם ניסן. יש לו דרמות פשע רציניות עם אקשן דרמטי ("מחלק הסמים" מ-2002, "גאווה ותהילה" מ-2008), ומנגד סרטים הנוטים לכיוון האקשן הטראשי והמסוגנן שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה ("לחסל את האייס" מ-2009, "צוות לעניין" מ– 2010). בתחילת השנה הנוכחית יצא סרטו המבדר "Boss Level", בכיכובו של פרנק גרילו (שמככב לצד באטלר ב"מטרה מאחורי הסורגים") שגיבורו הוא לוחם קומנדו שנלכד בלולאת זמן שמובילה שוב ושוב למותו. במהותו ובכישוריו קארנהן הוא בימאי של "B Movies" והוא משתמש כאן בשני שחקנים המזוהים עם סוג כזה של סרטי אקשן . זה לא בהכרח דבר רע, אלא אם מצפים ליותר.
סרטו הנוכחי של קרנהאן משלב בין שני צדדיו - הדרמטי והטראשי. בשני השלישים הראשונים שולטים אלמנטים של דרמה המנסה לבחון באופן אירוני, ואולי אף מפוזיציה ניהיליסטית, את המניפולציות והאכזריות האנושית. המוזיקה שכתב קלינטון שורטר, ומלווה את הסרט בדרך שלא ניתן לפספס, מזכירה כל הזמן לצופים שהמתרחש צריך להילקח בטון הסרקסטי הראוי (tongue-in-cheek). לא אחת נדמה שהיא מנסה לגרום לנו לחוש את מה שהסרט לא מצליח לבסס דרמטית.
בשני השלישים הראשונים יש לא מעט שפיכות דמים שמזכירה סרטים מוצלחים יותר כמו "רציחות פשוטות" של האחים כהן, או "תוכנית פשוטה" של סם ריימי. בשליש האחרון יש תנועה לעבר מחוזות אקשן מופרזים, קריקטוריים, שקשה לקחת ברצינות. הניסיון לשלב את הטונים מסתכם בהצלחה חלקית, אך לקהל שנכון לטראשיות מודעת לעצמה (ומרוצה קצת יותר מדי מעצמה) "מטרה מאחורי הסורגים" הוא בהחלט אופציה.
"הסורגים" הם של מתקן כליאה קטן, בתחנת משטרה בעיירת החור "גאן קריק" במדינת נבדה. תחנת משטרה זו תהייה האתר המרכזי בו תתרחש עלילת הסרט, באותו שילוב של סכנה ותחושת מצור במודל המערבון הקלאסי "ריו בראבו", ובתרגומו לסיטואציית מצור-כליאה בז'אנר הפשע האורבני לאחר "ההתקפה על מחוז 13" של ג'ון קרפנטר.
הדמות הראשונה המתייצבת על לוח המשחק היא של גבר פרוע הבורח מאיום על חייו. טדי מורטו (גרילו) הוא איש מושחת וערמומי ששימש כ"פיקסר" עבור המאפיונרים של הימורים בנבדה. לאחר שגויס ע"י ה-F.B.I. הוא הפך ליעד לחיסול שעומד מול גורלו הבלתי נמנע. בתחילת הסרט הוא תוקף בכוונה תחילה את השוטרת ואלרי יאנג (אלכסיס לאודר) רק כדי שיכנס לתא כלא שבו הוא עשוי למצוא מחסה מרודפיו.
הבעיה שלתא הכלא שמולו מוכנס באותו לילה גם אדם שנעצר לאחר שכמעט דרס שני שוטרים במה שנדמה כנהיגה במצב שכרות. גם זו תחבולה, והאדם כלל אינו שתוי אלא מחסל מיומן בשם בוב וידיק (באטלר) שבא להשלים את החוזה שהוצא על ראשו של מורטו. וידיק הוא מקצוען, וככזה יש לו לא רק את המיומנות אלא גם את הכוונה המוחלטת לבצע את מה ששולחיו רוצים.
כפי שניתן להבין שתי הדמויות המרכזיות אינן נמנות על ל"ו צדיקים, והעימות ביניהן עשוי להותיר את הצופים בעמדה של שוויון נפש כלפי גורלן. לכן קרנהאן מציב בין שתיהן עוגן של מוסר ומקצועיות המעורר גם אמפתיה מידית - השוטרת יאנג. דמות המזכירה את העוגן המוסרי שהייתה מארג' גונדרסון (פרנסיס מקדורמנד) ב"פארגו" של האחים כהן.
השוטרת יאנג נמצאת במה שעתיד להפוך לעין הסערה של תחמן מושחת, מחסל ציניקן, ושוטרים גברים – חלקם מושחתים, חלקם נטולי כישורים מקצועיים. היא הדמות הנשית היחידה, וככזו היא כלילת המעלות – חכמה, קולית, יפה, אמיצה, מקצוענית, מוסרית. מקבץ זוהר של תכונות שיש בו מידה של הפרזה. יחד עם זאת השחקנית אלכסיס לאודר מקבלת תפקיד שמרים לה, ומאפשר עיצוב דמות שנחרטת בזיכרון. אתפלא אם דמות זו לא תחזור ותופיע באחד מסרטיו הבאים של קרנהאן, ואני מעריך שלאודר תהפוך במהרה לשחקנית מאוד מבוקשת.
בערך בנקודת האמצע של הסרט נכנסת לעלילה גם דמותו של אנתוני לאמב (טובי האס) מחסל לא צעיר ומשופם, בעל התנהגות שמפגינה היטב את ההבדל בין מקצוען לפסיכופט. זוהי הנקודה בה הסרט מתחיל לנוע מדרמה צינית "שקולה" לשפיכות דמים מוקצנת. בפיו של לאמב מושמים משפטים שאמורים לשרטט את דפוסי האישיות הלא שפויים שלו, ואמורים לסחוט צחוקים מהקהל. זה החלק שבו מידה של איפוק וריסון ופחות הפגנה של שביעות הרצון העצמית של קרנהאן הייתה עובדת לטובת הסרט.
סרטים שיש בהם עיסוק ציני באופיים האפל של בני האדם יוצאים נשכרים מתסריט המתפתח כמו משוואה מתמטית אפלה. צעד מוביל לתגובת נגד, האינטרסים השונים של הדמויות מנתבים את גורלן לעבר הבלתי נמנע. בשליש האחרון קרנהאן מוותר על כל מידה של איפוק, ויוצר רצף סיטואציות שאמורות להיות מטלטלות, אבל מסתמכות על עיוות בלתי אפשרי של סבירות עלילתית. כך, לדוגמא, אנשים שנפצעים קשות מתאוששים באופן לא סביר מדקה לדקה. בחלק זה יש מהלכים עלילתיים שאמורים להפתיע אך הם צפויים למדי. מי שחיבב את הבניה השקולה יחסית עד כה יחוש שהסרט קורס, ומי שהשתוקק להנאות אקשן טראשי יבוא על סיפוקו המלא.
