על פניהם, סרטי אוכל הם מתכון מובהק לקולנוע בורגני, דידקטי ושמרני המיועד להוציא את הצופים מגרגרים בעונג. האוכל הוא משל ליצירתיות ("אוכל, שתיה, גבר, אישה"), נהנתנות חולנית ("הזלילה הגדולה" - טוב, אולי זו לא הדוגמא לקולנוע שמרני), אתגור של מערכת פטריארכלית מדכאת ("שוקולד"), וכמובן חתירה תחת איסורי הנאת החך והגוף ("החגיגה של באבט"). לרוב, צפייה בסרט קולינרי שקולה להליכה לסרט בעל השם הגנרי "אהבה בכפר". אתה יודע מה תקבל, ובכמה. אבל אז, אחת לכמה זמן, מגיע סרט כמו "הקדירה" (The Taste of Things), שהיה השנה נציג צרפת לאוסקר הסרט הבינלאומי, ובוים על ידי הבמאי יליד וייטנאם טראן אן הונג ("ניחוח הפפאיה הירוקה"), ומוכיח שלכל כלל יש גם יוצא מהכלל. זהו הסרט החכם והמפתה ביותר שבמרכזו אוכל מאז, ובכן, "רטטוי".
"הקדירה" – טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
הסיבה לכך מתבררת כבר בסצנה הפותחת את הסרט (ששמו במקור היה pot-au-feu, כשמו של תבשיל הבשר, הירקות והיין הכפרי-צרפתי), שבה, אחרי ארוחת בוקר של אומלט עסיסי, נערך המטבח בביתו של השף הנודע דודן (בגילומו של בנואה מג'ימל) להתקנת ארוחת צהריים חגיגית לאורחיו-חבריו של השף. מי שמנהלים את העבודה ביד רמה הם השף עצמו והטבחית שעובדת במטבחו מזה למעלה מ-20 שנה, אז'ני (ז'ולייט בינוש), ולצדם עוזרת שתקנית בשם ויולט (גלתאה בלוג'י). העבודה נעשית בשתיקה, למעט מילות תודה ספורות, חרישיות והנחיות זריזות. כולם יודעים בדיוק מה לעשות ומתי. המצלמה נעה באלגנטיות, חושפת כיצד הפרודוקטים שחלקם נקטפים רגע קודם בגן הירק נהפכים ליצירות אמנות מענגות-חך. אלה כוללות, בין השאר, בשר עגל עסיסי, מאפה השרקוטרי vol-au-vent ועוגת קרם אלסקה בלהבות. כשצפיתי בסרט לראשונה בפסטיבל הסרטים בחיפה ליוו את הסצינה הזו גניחות תאווה מצד חלק מהצופים, כאילו היינו בסרט פורנוגרפי. כן, "הקדירה" הוא פורנו-אוכל שהופך את הצפייה בו לחוויה של עונג פיזי וחושי. בתום הסצנה הזו אתה לא חש רעב. אתה חש שבע.
העלילה מתרחשת בשלהי המאה ה-19, כמעט כולה בביתו הכפרי של שף דודן. פעמים ספורות היא יוצאת מתחומי הבית, וגם אז זה לצרכים קולינריים כמו, למשל, כאשר נסיך זר מזמין את השף וחבריו לסעוד על שולחנו. הכל נעשה בטקסיות, הקראת התפריט מתבצעת בהטעמה ובחגיגיות, המעידה אולי על הפומפוזיות שמאפיינת את מטבחו של הנסיך - שמנוגדת לאכזבה שמנחילה הארוחה שאותה איננו חווים. בסצנה נוספת דודן וחבריו עוטפים את ראשיהם כאשר הם רוכנים מעל צלחות מהבילות בבית אחר. לצופה היהודי הם נראים בעיצומה של תפילה, עטופים בטליתות.
"הקדירה", שזיכה את הונג בפרס הבימוי בפסטיבל קאן אשתקד, מבוסס בחופשיות על ספר מאת מרסל רוף בשם "התשוקה של דודן-בופן, גורמה" שראה אור לפני 100 שנה, ועל הקולינריה היה אחראי השף הצרפתי פייר גנייר שמסעדתו מעוטרת בשלושה כוכבי מישלן (הוא עצמו אף מופיע בתפקיד קטן). מג'ימל ובינוש היו בעצמם זוג (יש להם ילדה משותפת), והצפייה בהם חולקים את הקשר ביניהם באמצעות האוכל שהם מבשלים יחד או זה לזו –מעניקה לדינמיקה ביניהם ערך מוסף. שניהם מצוינים. זהו סרט על סיפור אהבה שנמשך שני עשורים, רוב הזמן במטבח אך לעיתים גם בחדרה של אז'ני, כאשר התשוקה והרוח נחות עליה. אז'ני אינה רק טבחית שעובדת במטבחו של השף המהולל. היא מוזה, אמנית, מאהבת, והחצי השני שלו – גם אם הדברים אינם מקבלים מימוש רשמי בצורת נישואים. לעיתים נדמה הסרט כמו דיאלוג בין שני אמנים שנעשה דרך אמנותם. השניים מדברים ביניהם באמצעות טעמים.
הדינמיקה הזו הופכת את הסרט למעין דיון מטא-ביקורתי. אחד ההיבטים המענגים בו הוא ניסיונו של השף לתרגם את חווית הטעמים השונים של מיני המזונות – למילים. ובאמת, איך מתארים טעם? איך מתארים באופן ביקורתי-מילולי יצירת אמנות? ביקורת, אחרי הכל, היא ניסיון להעניק לחוויה אסתטית-חושית ביטוי מילולי, ו"הקדירה" הוא סרט שעוסק בדרך רפלקסיבית בחוויה האמנותית ובאפשרות להביע אותה. מבחינה זו, על אף התרחשותו במפנה המאה הקודמת, הוא נמצא בהלימה עם תוכניות ריאליטי הבישול שמציפות את המסכים שלנו ובעולם, שבהן צוותי שופטים, חלקם מלאים בהכרת ערך עצמם עד כדי גיחוך, משתמשים ברצף אסוציאטיבי-מטאפורי של מילים על מנת לתאר את המנות שמוגשות להם. בסרטו של הונג, הרצף הזה נהפך לשירה, ולא פעם קינאתי, כמבקר, בפיוטיות היתרה של דודן. הלוואי ויכולתי לתאר כך את הסרט עצמו.
הסרט גם עוסק באופן שבו מנות קלאסיות מהמטבח הצרפתי, וה- pot-au-feu בהחלט עונה על ההגדרה, יכולות לשאת עמן את הפרשנות, את המגע האישי. זה קורה כאשר דודן מחליט להכין דווקא את המנה העממית הזו, להפתעתה, ואפילו אכזבתה המסוימת של אז'ני – כארוחה-מחווה שלו לנסיך. האם הפופולרי יכול להיות גם מתוחכם, מפתיע ומקורי? הנה עוד שאלה מתחום הביקורת שהסרט מעלה בדרכו המפתה והשנונה. אבל לא רק ביקורת – גם רגש מובע, כאמור, באמצעות הבישול, ודודן מבטא את אהבתו העמוקה לאז'ני בדרך בה הוא מכין מנות במיוחד עבורה: ידיו המלטפות אגסים מבושלים, עטופים בתוך בצק דק כנייר מקומט שהוא מפסל אותו בתנועות עדינות ומיומנות.
חלקו החותם של הסרט, מבלי לחשוף, כבר מחבר בין שתי התמות המופשטות שלו: ביקורת ואהבה. זהו החלק שבו הסרט אכן מזכיר את ריאליטי הבישול, ובה בעת מראה כיצד הטעם, או הכמיהה אליו, נושא עמו גם ממד מלנכולי. במובן מסוים יש בחלק הזה של הסרט משהו שמזכיר את "ורטיגו" של היצ'קוק, שבו ג'יימס סטיוארט המיוסר מנסה להשיב אל החיים את אהובתו שמתה דרך הפיכתה לה של שחקנית שהוא פוגש באקראי ודומה לה שתי טיפות מים. הטעם המושלם, כמו אומר הסרט, הוא גם הטעם האבוד והניסיון לשחזרו. נדמה שהמחמאה הגדולה ביותר שאפשר להגיד על "הקדירה" היא שבצד היותו סרט מעורר תיאבון, הוא גם סרט חכם ומרגש.
