פסטיבל הקולנוע ירושלים, שייפתח בערב יום חמישי הקרוב ויימשך עד יום ראשון ה-31 ביולי, הוא הזדמנות לחגוג את ההתאוששות, שטרם הושלמה, של הקולנוע בעידן הקורונה. בהמלצות המובאות אני לא מתייחס לכמה מהסרטים הבולטים של הפסטיבל שעומדים לצאת בקרוב להפצה מסחרית, עבודות של במאים כמו דייויד קרוננברג ("פשעי העתיד"), הירוקאזו קורה-אדה ("ברוקר"), פארק צ'אן-ווק ("החלטה לעזוב"), ז'אן-פייר ולוק דארדן ("טורי ולוקיטה") ואסגאר פרהאדי ("גיבור"). כמובן שעבור אלו שאינם מסוגלים להתאפק יש המלצה אוטומטית לצפייה בכל אחד מהסרטים הללו.
מטרונום
זהו סרט הביכורים העלילתי של הבמאי הרומני אלכסנדרו בלק. עבודותיו הקודמות כללו שני סרטים תיעודיים, אך מה שיותר חשוב מכך היא עבודתו כעוזר במאי ב"שם תואר משטרה" של קורנליו פורומבויו, וב"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" של כריסטיאן מונג'יו – מסרטי המפתח של הקולנוע הרומני החדש. כמו סרטו המהולל של מונג'יו, גם מטרונום הוא מסע, צעד אחר צעד, לתוך האפלה של רומניה תחת הרודן ניקולאה צ'אושסקו. אנה בת ה-17 (מארה בוגארין) עומדת להיפרד מאהוב ליבה הצעיר שמשפחתו קיבלה אישור לעזוב את רומניה. למרות שאמא שלה לא מסכימה היא מתגנבת מבית הוריה ויוצאת למסיבה שבה תהיה לה הזדמנות אחרונה לראותו. צעירים כמותה שחוגגים את החופש שארבעה כתלים אמורים לספק להם – לשתות, לספר בדיחות על חשבון השלטון, להאזין ולרקוד למוזיקה מערבית אסורה. הסיטואציה מתפתחת לאיום על שלומם של הצעירים ושברון לב עבור הגיבורה. אולי לא יצירת מופת כמו סרטו של מונג'יו, אבל בהחלט סרט מטלטל שמבויים בכישרון רב.
חולה מעצמי
סאטירה מוצלחת וחריפה של הבמאי הנורבגי כריסטופר בורגלי שצפויה לעורר לא מעט תחושות אי נוחות בקרב הצופים. הגיבורה סינייה (כריסטין קויאט תורפ) מפגינה התנהגויות קיצוניות ולא סימפטיות, ועוברת טרנספורמציה ששייכת למחוזות ה-Body Horror. החבר הדפוק של הגיבורה הוא אמן שמתמחה בגניבת עבודות ומתחיל לזכות בהערכה ופרסום. סינייה החשה קנאה בתשומת הלב שבה הוא זוכה "על חשבונה" מתחילה לזייף חולי, וכשזה לא מספיק לוקחת באופן מכוון תרופה רוסית מפוקפקת שיש לה תוצאות לוואי מחרידות. ההיגיון המעוות של הגיבורה יהיה מובן לכל מי שמכור לתשומת לב ברשתות חברתיות, והמעמדים הקיצוניים שהסרט מפתח הם לעג פרוע לערכים התרבותיים העכשוויים של "הכלה" ו"נאורות". זה לא סרט רק על פתולוגיה פסיכולוגית של דמות אלא סאטירה שמציעה מבט ארסי על החברה.
אוסקר 2022: הסרטים הקצרים - אנימציה
המלצה ובצידה נזיפה: אני זוכר את הימים שבהם תוכנית סרטי האנימציה אצרה בהקפדה יתרה את המבחר השנתי של מיטב פסטיבלי האנימציה. התוכנית הוקרנה במשבצת האטרקטיבית של האולם הגדול של הסינמטק בשבת בבוקר. כעת הפסטיבל מסתפק בלקט מן המוכן של הסרטים שהיו מועמדים לפרס האוסקר ושיוקרנו אך ורק באולם הקטן ביותר (אולם 4). בעוד לימודי האנימציה ויצירת סרטי אנימציה עולים ופורחים בישראל, נדמה שהפסטיבל החשוב לא נותן מענה מספק לעניין הקיים במדיום.
האסופה עצמה בהחלט ראויה ומפתיע לגלות שחברי האקדמיה העלו לשלב הגמר סרטים מאתגרים בתוכן, הטון והסגנון. אני ממליץ במיוחד על הסרט האמריקאי/ספרדי The Windshield Wiper שזכה בפרס האוסקר ומציג מענה רב פנים וסגנון לשאלה "מהי אהבה?", ועל "חיית פרא" הצ'יליאני, סרט מצמרר באנימציית סטופ-מושן שעוסק בחייה ותודעתה של אישה שעובדת בשירותי הביון של צ'ילה בתקופת השלטון של הדיקטטורה הצבאית. הבו לנו עוד סרטים כאלו!
סרטיו של רובן אוסטלונד
אחרי שישה סרטים עלילתיים, הבמאי השבדי בן ה-48 כבר מחזיק בשני פרסי דקל הזהב (מועדון מצומצם ויוקרתי שכולל שמונה שותפים ובהם במאים בקליבר של פרנסיס פורד קופולה, האחים דארדן ומיכאל האנקה). סרטו "משולש של עצבות", שזכה השנה, יפתח ביום חמישי את הפסטיבל, והוא עצמו יתארח ויהיה בהקרנות של חמשת סרטיו העלילתיים האחרים שיוצגו במהלך השבוע. אוסטלונד הוא בעל מבט של אנתרופולוג-סטיריקן שמתמחה בחשיפת הצביעות מאחורי השאננות של חברת השפע האירופית. מלבד "הריבוע" (2017) הסאטירה המשעשעת על עולם האמנות האירופי שזיכתה אותו בדקל הזהב הראשון, כדאי לא לפספס (למי שטרם ראה) את "משחק" (2011) בחינה בעלת אופי של התבוננות מרוחקת של דינמיקת יחסי כוח בין ילדי מהגרים וילדים שבדים. כמו כן כדאי לצפות ב"כוח עליון" (2014) המצוין שבו יש התפרקות פסיכולוגית של הגבר שעומד בראש תא משפחתי "מושלם".
לינץ'/עוץ והעמק
שתי עבודות Video Essay מורחבות ועשויות היטב מהבמאי אלכסנדר פיליפ שפינק בעבר את הסינפילים בסרטים על "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק ("78/52 – סצנת המקלחת בפסיכו"), ו"הנוסע השמיני" ("הנוסע השמיני: מקורות"). "לינץ'/עוץ" הוא עיון בשישה פרקים שבו אנשי קולנוע – מבקרים ובמאים – מובילים מסה ויזואלית שבוחנת נושאים בציר הנמתח בין יצירת המופת "הקוסם מארץ עוץ" וההשפעות הרבות שלה על עבודותיו של לינץ'. בנקודת החיבור בין כל דובר ושני הסרטים עולות סוגיות של פרשנות, תהליכי יצירה, שינויים תרבותיים וכדומה. חובה לחובבי לינץ'.
"העמק" הוא "מוניומנט ואלי" האזור המדברי בעל צוקי אבן חול בגבול יוטה ואריזונה. מה שהפך את המקום לאחד האתרים המזוהים בעולם הוא השימוש בו במערבונים – בראש ובראשונה המערבונים של ג'ון פורד. הסרט שוזר דוברים שונים, רבים מהם אקדמאיים בתחום הקולנוע, במטרה לעסוק באופן הייצוג של המרחב הזה בסרטיו של פורד, בנוכחות התרבותית המתמשכת של המרחב ובאופן שבו הוא קשור למחיקה של בני שבט הנאוואחו וההיסטוריה הטראומטית של יחסי לבנים-אינדיאנים. עוד עבודה של פיליפ שמכבדת את האינטליגנציה של הצופים.
עותקים משוחזרים של קלאסיקות
גם השנה יוצגו עותקים משוחזרים של סרטים שהם פק"ל עבור כל חובב קולנוע. הזדמנות לראות אותם במלוא הדרם הקולנועי (גם אם הוא דיגיטלי ולא פילמאי) על מסך הקולנוע. בכללם המיוזיקל הנפלא "שיר אשיר בגשם" (1952) של סטנלי דונן וג'ין קלי שמציע מבט קומי על המעבר של הוליווד לקולנוע מדבר; "מאמא רומא" (1962) סרטו השני של פייר פאולו פאזוליני בפאזה המוקדמת שלו שבה הוא מחבר בין הטרנסצנדנטי וחיי עוני בפרברי רומא; "מרגניות" (1966) הסאטירה הסוריאליסטית של הבמאית הצ'כית ורה חיטילובה שכולה ביטוי לרוח חופש נשית צעירה תחת שלטון קומוניסטי.
אחרון וראוי לציון מיוחד בקבוצה זו הוא הסרט הפחות נגיש עד כה וזה שנזקק יותר מאחרים לשיפוץ. "האם והזונה" (1973), עבודתו האישית והחשובה של הבמאי ז'אן אוסטאש שניתן לראות בה סיכום של עידן הגל החדש הצרפתי (הוא עצמו התאבד שמונה שנים מאוחר יותר). יצירה באורך 215 דקות שעוסקת בחיפוש אחר עיגון רגשי במערכת יחסים משולשת בפריז בשנים שלאחר מאי 1968. אלכסנדר (ז'אן-פייר לאו) הוא קשקשן נרקיסיסט שממשיך לנסוע על אדי הדלק של המהפכה שכשלה. הוא גר עם חברתו בת ה-35 מארי (ברנדט לפונט), בעלת בוטיק שתומכת בו כלכלית (להלן "האם"), ובהמשך פוגש את ורוניקה (פרנסואז לברון) אחות צעירה ממוצא פולני שחיה את המהפכה המינית ("הזונה"). סרט סטודנטים אולטימטיבי, במובן הטוב ביותר של המילה, שמשתמש בדלות ההפקה כדי לחדור לעומק החיים של דמויותיו ועושה זאת בהתערטלות רגשית שאין שנייה לה.
