הקולנוע של דובר קוסאשווילי הוא אחת התופעות המעניינות בשדה הפילמאי שלנו. כזכור, היה זה סרטו "חתונה מאוחרת" (2001) שסימן את בוא הרנסנס של הקולנוע הישראלי. אחרי המשבר של שנות ה-90 של המאה הקודמת, במהלכן הלך וזנח הקהל את הקולנוע המקומי, בישר סרטו של קוסאשווילי לא רק את צמיחתו של דור חדש של יוצרים, בוגרי בתי הספר לקולנוע, אלא גם ביסס את תקפותו של הקולנוע הרב-תרבותי שהציג את ישראל כחברת מהגרים. הסרט, שזכה לשבחים ביקורתיים בארץ ובעולם ולהצלחה מסחרית מפתיעה (כ-300 אלף צופים) ביחס לדרמה הצנועה שהוא היה, הפך את יוצרו לשם החם בקולנוע הישראלי.
הענקים של אי הפסחא - טריילר
(צילום: באדיבות טרנספקס)
סרטו הבא, ולטעמי אף המוצלח יותר, "מתנה משמיים" (2003), התרחש כקודמו בקרב קהילת המהגרים הגאורגית באור יהודה, העיר שבה גדל ובה מתגורר קוסאשווילי, והיה אפילו נועז יותר במבנה המולטי-נרטיבי שלו ובשילוב בין גרוטסקה פרועה נוסח סרטי אמיר קוסטוריצה ומלנכוליה של הגירה. הסרט אומנם לא היה כישלון (כ-85 אלף צופים), אך זה היה מספר הצופים הגבוה ביותר לו זכו מאז סרטיו של קוסאשווילי. יתר על כן, גם הביקורת ברובה הלכה והסתייגה מסרטיו הבאים: "התגנבות יחידים" (2010) הנפלא שהוא בעיניי סרטו הטוב ביותר, ו"רווקה פלוס" (2012) ו"זוג יונים" (2017) שכבר היו כישלונות ביקורתיים וקופתיים מהדהדים. קוסאשווילי, כך נדמה, הפך לבמאי המאוהב בתדמיתו כפרובוקטור, בזבז את הקרדיט הנדיב שניתן לו בצדק, ומחפש לשווא את דרכו.
לביקורות סרטים נוספות:
במובן זה, סרטו החדש, "הענקים של אי הפסחא", הוא סוג של חזרה לנקודת ההתחלה. חזרה שהיא גם התחלה מחדש, ניסיון אתחול של הקריירה הקולנועית של קוסאשווילי. המילה "קאמבק" היא מעט מעיקה בהקשר הזה. יש לה קונוטציה של שיבה מן האבדון, שלא לומר איזו תחיית המתים סימבולית, והיא מעידה, לפחות במקרה שלפנינו, שלא משנה מה תעשה – עדיף לחזור אל מה שאתה עושה הכי טוב, אל המקום הזה של ההגירה והאתניות שלעולם אינך יכול באמת להשתחרר ממנו. זה מה שגם מצפים ממך לעשות. להישאר המהגר של הקולנוע הישראלי. באופן נוח למדיי, ניתן אז למצב את הסרט הנוכחי כפרק החותם של טרילוגיה גאורגית שאומנם אינה נעה בצורה כרונולוגית, אבל היא משמרת מצבים, דמויות, סביבה ורוח גלותית.
נקודת המוצא של "הענקים" היא סרט קצר ומצוין שביים קוסאשווילי בתקופת לימודיו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, "עם חוקים" (1997). בסרט ההוא גונב הנער זאזא, בן למשפחה גאורגית באור יהודה, כסף מהוריו כדי לקנות קלפים מצוירים לאלבום המצויר העולם המופלא, שתיאר פלאים ומנהגים אתניים ותרבותיים מרחבי הגלובוס (מי שגדל בשנות ה-70 יודע בדיוק במה מדובר). כאשר האב מגלה את דבר הגניבה, הוא מחליט להעניש דווקא את אחיו הצעיר של זאזא באמצעות גילוח שיער ראשו, כדי להכריח את זאזא (שהוא יודע שהוא הגנב האמיתי) להודות. הסרט זכה להצלחה גדולה בפסטיבלים בינלאומיים ומקומיים, והסיטואציה שבמרכזו משוחזרת בסרט הנוכחי. גם מבחינה זו, מדובר בחזרה אל נקודת המוצא.
עלילת "הענקים" מתרחשת בשלהי שנות ה-70, אולי ראשית ה-80, וגיבוריה הם בני שתי משפחות המתגוררות באותו בניין באור יהודה, באותה קומה. בת המשפחה האחת, מדיאה (קייט קונלין), חיילת החולמת לצאת ללימודי רפואה ברומניה, מאוהבת בבן המשפחה האחרת, עבריין מצודד ומגונדר בשם ואז'ה (ניקיטה סקלרוק), למורת רוחם של האם לילי (מריה אובנוב) ואביה הפטריארך, יאשה (ניקו טבאדזה). אחיה הצעיר של מדיאה, בן דמותו של קוסאשווילי, זאזא, מאוהב בנערה מבית ספרו, וכאמור אחת האפיזודות המרכזיות בסרט מתרחשת סביב כסף שהוא גונב מאביו כדי לרכוש את הקלף הנדיר שעל שמו נקרא הסרט. עוד מתגורר בבית המשפחה הסב, אביו של יאשה, עוטרי (גברי בנאי), זקן נרגן שיורק את המילים מפיו וטרוד בעיקר בענייני אוכל.
הבחירה של קוסאשווילי לקרוא לסרט דווקא על שם הקלף מדגישה את ההיבט הנוסטלגי, אך גם את מקור האשמה שחש זאזא (עדן צימבליסטה) בעקבות העונש המשפיל שמקבל אחיו הצעיר, החף מפשע. היא גם מעניקה לסרט ממד פנטסטי שנכח תמיד בעבודותיו של קוסאשווילי, באופן כזה או אחר. כמו בשני הסרטים הקודמים, במה שהושלם עתה לכדי טרילוגיה, גם כאן הפנטזיה משמשת עבור הגיבורים חלום על בריחה ממציאות שהם כבולים אליה. אולי אין זה מקרה שאחת הסצנות היפות בסרט מתארת זוג אפרוחים עם קסדות זעירות לראשיהם כשהם מרחפים בכדור פורח מעל לבניין השיכון שבו מתרחש הסרט, עד שהאש אוחזת בבלון והוא מתרסק אל הקרקע (ספוילר: לאפרוחים שלום).
ואז'ה, אותו בריון מקומי הלבוש בחליפה לבנה המקנה לו מראה של גנגסטר מגוחך, מייצג סוג של פנטזיה רומנטית עבור מדיאה, והוא מנסה לשכנע אותה להישאר בארץ איתו. מעין פרודיה שכונתית על הקונפליקט שניצב בפני גיבורת המלודרמה ההוליוודית הקלאסית בין כסף ואהבה. אביה והדוד שלה, לעומתה, רואים בו את מה שהוא באמת – עבריין. ואז'ה לוקח אותה לחנות בגדים סליזית שמנהלה הגרוטסקי מעשן סיגריה בפומית ומאמין שהוא כהן אופנה – כתמיד, הגברים אצל קוסאשווילי מוצגים כנלעגים או חלשים – כאילו כדי "לחיות את החלום". אבל זהו חלום נוסח קוסאשווילי, שסופו התנפצות אל קרקע המציאות.
בצד התיאור הסוריאליסטי לעיתים של המשפחה וסביבתה, כמו גם חיזוריו המגושמים של ואז'ה אחר מדיאה שיש בהם מהקולנוע הבלקני נוסח קוסטוריצה, בולט גם סיפור הקשר שנוצר כאמור בין זאזא ובת כיתתו, ומזכיר, לא תמיד לטובתו, אינספור סרטים שכבר ראינו והעמידו במרכזם סיפורים דומים. בכלל, יש משהו מעט מיושן בסרט – הן בכל הנוגע להשפעות של קוסטוריצה שנדמות היום אנכרוניסטיות, והן בסיפור הילדות. יתר על כן: בעוד בסרטו הקצר, "עם חוקים", סיפור הספיחס והאשמה היה מרכזי, מבחינה דרמטית ורגשית – פה הוא תופס רק חלק קטן מהסרט, אף כי משמעותי, ולכן גם עוצמתו נפגמת. גם לא בטוח שליהוקו של גברי בנאי לתפקיד הסבא עובד. נדמה לי שכבר מיצינו את הקטע עם שחקנים ישראליים שלומדים לדבר גאורגית, ומרבית הסרט מצאתי עצמי עוקב (גם אם מתקשה להעריך) אחר הדרך שבה בנאי מדבר יותר מאשר למה שיש לדמות שלו לומר. דווקא ברגעי השתיקה – המימיקה הנפלאה של בנאי מעניקה לדמות נוכחות, כמו למשל בסצנה הזויה של ארוחת ערב במסעדה.
לא בטוח ש"הענקים של אי הפסחא" תורם משהו לשני הפרקים הקודמים של מה שהפך לטרילוגיה הממתינה עדיין לכותרת. דרכן של טרילוגיות, גם כאלה שלא תוכננו במקור, הוא שכל סרט בהן מפתח את הדמויות ו/או את התמה המשותפת. מצד שני, זוהי טרילוגיה שהוגדרה ככזו על ידי קוסאשווילי, שבניגוד לשם סרטו הקצר, מעולם לא הקפיד על חוקים. כפרק חותם, אלא אם יוכרז פתאום על קוואדרולוגיה (ארבעה סרטים), ישנה בו נוסטלגיה רבה יותר מאשר בקודמיו, אפילו מידה של מלנכוליה, כאילו הבמאי-תסריטאי נפרד מהעולם הגלותי שבו הוא חי ושבאמצעותו הוא התגלה לפני כמעט שלושה עשורים. זהו סרט כמעט נטול פרובוקציות, שיש בו אפילו תחושה של השלמה עם העבר, וזה מה שטוען אותו אפילו ברגש. קוסאשווילי הוא מטובי הבמאים שלנו, ויש לקוות שמהמקום הזה של (אולי) פרידה הוא ייצא למסע חדש, וכזה שישיב אליו גם את הקהל.
