פרק הסיום הנהדר של "תרגיע" הזכיר שאנשים לא שוכחים אירוע טלוויזיוני שאכזב אותם מאוד, כלומר הפינאלה של "סיינפלד", גם בחלוף יותר מ-25 שנה. אם כך, חמש השנים שעברו מאז הסיום של "משחקי הכס" הן בקושי תחילת הדרך. ושם זה לא רק אותן 90 דקות שעוררו ביקורת חריפה בואכה זעם של ממש: כמעט 2 מיליון חתימות (!) נאספו בעצומה שדרשה לצלם מחדש את כל העונה האחרונה. זה לא היה קורה גם אם היה מדובר ב-2 מיליארד חתימות, אבל את הדי התסכול שמעו גם במרתפים הכי אפלים של מעלה מלך.
"משחקי הכס" – טיזר לעונה האחרונה
(באדיבות HBO)
בין "סיינפלד" ל"משחקי הכס" אין הרבה במשותף מלבד פרט אחד וחשוב: הן היו תופעות גלובליות סוחפות, שהגדירו מחדש גם את המדיום וגם את התקופה. אין דרך לסקור את תרבות הפופ של הניינטיז בלי לעסוק בהרחבה ב"סיינפלד" ואין שום אפשרות להתחמק מהאפקט האדיר של "משחקי הכס" כשעוסקים באירועי התרבות החשובים והמשפיעים של העשור הקודם. בכך הן גם מייצגות זן נכחד של אירועי מדיה: סדרות שעצם הגעתן לקו הגמר מצדיקה אייטמים בחדשות, פרויקטים חגיגיים ותחושה שרוב חלקי הגלובוס מתכנסים על מנת לחוות את הפסטיבל בו זמנית.
למעשה, במקרה של "משחקי הכס" הנתונים מצביעים על גודל ההישג: "סיינפלד" החזירה את נשמתה טרום המפץ הגדול של הכבלים והסטרימינג, ואילו "משחקי הכס" עשתה זאת כשהיא מזמן לא הדרקון היחיד בשמיים. ובכל זאת, כ-20 מיליון צופים וצופות התייצבו כדי לראות בזמן אמת או ממש קצת לאחר מכן מה עלה בגורלם של קאליסי וג'ון סנואו. אם מוסיפים לזה את השידור הצמוד ברוב הטריטוריות ששידרו את הסדרה (כולל בישראל, כשלא מעט אנשים קמו מאוד מוקדם בבוקר ואיחרו לעבודה מחשש לספוילרים) וגם צפיות פיראטיות, סביר להניח שהמספרים יזכירו את גמר הסופרבול או האירוויזיון.
כדי להבין עד כמה זה יוצא דופן, ניתן להשוות את הפינאלה של "משחקי הכס" לרייטינג של פרק הסיום של "יורשים": כמו "משחקי הכס", גם עלילות משפחת רוי הרכיבו דרמה מוערכת ועתירת פרסים של HBO, שהוכתרה שוב ושוב בתור הסדרה הטובה בעולם וזכתה למעקב אדוק של מעריצים ומעריצות. היא גם נמשכה רק ארבע עונות שנמתחו על פני כחמש שנים, לעומת שמונה עונות על פני שמונה שנים. הדריכות לקראת הפרק האחרון הייתה מקסימלית. ואחרי כל זה, "יורשים" נפרדה עם פחות מ-3 מיליון צפיות בארצות הברית. הסיבה לכך היא לא רק פערי הנגישות בין ז'אנר הפנטזיה לטרגדיה שייקספירית שנונה, או שבסדרה אחת תמיד יש סיכוי לציצים ואילו הסדרה אחרת עוסקים בגיבורים וגיבורות שמתחרמנים מכסף וכוח. "סיינפלד", "משחקי הכס" ו"יורשים" היו כולן מדורות שבט בדרכן. פשוט הלהבה כבר לא כל כך לוהטת והשבט מפוזר בין מוקדים.
הסדרה שכולם רואים
בשנת 2023 נפל דבר בתעשיית הטלוויזיה: לראשונה זה שנים, ירד מספר הסדרות שיצאו להפקה. אפילו ב-2020, שנת הקורונה שיצרה משבר חסר תקדים בתעשייה עקב מדיניות הסגרים והבידודים, מספר הסדרות היה גבוה יותר מהנתון בשנה שעברה: 510 לעומת 489. ההאטה בכלכלה העולמית, התחרות האכזרית בין גופי השידור ושביתת התסריטאים והשחקנים הגשימו את הנבואה ארוכת השנים בדבר התפוצצות בועת התוכן: יותר מדי תכנים עבור פחות מדי קהל עם פחות מדי זמן.
אבל ב-2011, השנה שבה "משחקי הכס" עלתה לאוויר, היא הייתה אחת מתוך 169 הפקות בלבד. הסדרה, שלקח כמה שנים לפתח והפיילוט המקורי שלה נזרק לפח ונחשב עד היום לתאונה מיתולוגית, הקדימה במספר שנים מועט את ההתפוצצות הגדולה, המכונה Peak TV. אם הסדרה הייתה מוסיפה להתעכב ועולה למשל כעבור שנתיים, הנוף כבר היה הרבה יותר צפוף: נטפליקס השיקה את "בית הקלפים", חנכה את עידן הבינג' וגם פרצה את כל הסכרים עם השקעה אסטרונומית בתכנים מכל הבא ליד.
3 צפייה בגלריה
השילוש הקדוש של סקס, דרקונים וראשים כרותים. מתוך הפרק האחרון של "משחקי הכס"
(צילום: Helen Sloan / HBO)
זה לא ש-HBO הייתה ערוץ 1 הישראלי באייטיז, אבל אלו היו שנתיים יקרות מאוד, שאפשרו ל"משחקי הכס" לממש את מלוא הפוטנציאל שלה ולזכות במעמד נחשק ונדיר: "הסדרה שכולם רואים". היא כמובן לא הייתה מגיעה לשם אלמלא הבסיס האמנותי האיתן (דמויות נהדרות, סדרת ספרים נערצת, הפקה מרהיבה וכמובן השילוש הקדוש של סקס, דרקונים וראשים כרותים), אך גם העובדה שהאינפלציה בסדרות הייתה יחסית בחיתוליה היא חלק מהתופעה וגם מכושר ההישרדות שלה בשנים לאחר מכן. והנה, "בית הדרקון", הספין-אוף של "משחקי הכס", חתמה את עונת הבכורה עם 9.3 מיליון צופים וצופות. כמובן שזאת הייתה הפינאלה הכי נצפית של HBO מאז סדרת האם, ועדיין היא נותרה הרחק מאחוריה.
עם זאת, הזמן לא עושה טוב ל"משחקי הכס" ובטח שלא לפרק הסיום שלה. די ברור שאת שיאה העלילתי היא מיצתה בעונותיה הראשונות והמפתיעות ואחר כך היא פשוט הייתה ספקטקל שבועי, עם סצנות מלחמה היסטוריות ופדיחות מצחיקות כמו כוס סטארבקס שנשכחה בפריים ולא נחתכה בעריכה, או רגעים שעלו עשרות מיליוני דולרים אבל נותרו חשוכים לצפייה כי אף אחד לא חשב שצריך פנס. על פרק הסיום נכתב די והותר עוד לפני שהשידור שלו הסתיים. הפרספקטיבה מאז לא יצרה רהביליטציה: היה מבאס וכך זה גם נשאר. ופה אין "תרגיע" כדי לתקן, רק ערמת תוכניות לספין-אופים בנוסף ל"בית הדרקון", שבעצמה כבר נראית כמו הפקת לקחים ארוכה, רק בלי עוגנים בלתי נשכחים כמו טיריון לאניסטר.
אבל ל"משחקי הכס" וגם לסיום שלה היה את מה שאין ל"משחק הדיונון", "אייל קטן", "ברידג'רטון", "בית הנייר" או כל יצירה אחרת שהצליחה להבקיע את חומות ההמונים בשנים האחרונות: היא הייתה מושרשת כל כך עמוק בשיח, עד שלא היה צורך אמיתי לצפות בה כדי להבין בקווים כלליים במה מדובר. גם כשדור צעיר יותר עבר להתעניין בסרטוני טיקטוק, "משחקי הכס" חיכתה לו שם כרפרנס. וכשהצלילים המוכרים של נעימת הפתיחה התנגנו בפעם האחרונה, הרבה מאוד אנשים ישבו מול המסך וידעו שבאותם רגעים ממש יש עוד עשרות מיליונים שמבצעים את אותה פעולה ומרגישים תחושות דומות. חמש שנים אחרי, אין עוד דרמה שמתקרבת להישג הזה. ספק אם תהיה.
