"אלין" (Aline) הוא ביוגרפיה על זמרת בשם "אלין דיו" המבוססת, בשינויים קלים מאוד, על חייה של הזמרת סלין דיון. על סרטים מסוג זה נוטים לומר "צריך לראות כדי להאמין". ובכן, הצצתי ונפגעתי ואני מודיע חגיגית: אתם ממש לא חייבים. אם אתם מעריצים של סלין דיון עדיף שתראו הופעה מצולמת שלה גם בפעם ה-20 על פני צפייה בודדת בסרט. אין בו שום דבר, מלבד הביזאריות שלו, שהופך אותו למרכיב הכרחי בהיכרות עם מושא ההערצה הנ"ל.
"אלין" – טריילר
בכמעט מאה שנים של קולנוע מדבר, הביוגרפיה המוזיקלית הפכה לנישה בעלת נוכחות עקבית ומכובדת. רק בשלוש השנים האחרונות קיבלנו סרטים על להקת קווין ("רפסודיה בוהמית"), אלטון ג'ון ("רוקטמן") ואריתה פרנקלין ("ריספקט") – ואלו רק הדוגמאות הבולטות. בכל אחד מהם התקיים תהליך עיצוב של פרטים מחיי האומנים בניסיון ליצור מבנה בעל משמעות. ב"רפסודיה בוהמית" היה זה גיבוש הלהקה, המשבר שהרחיק את פרדי מרקורי, והתגבשותה מחדש סביב מחלתו, ב"רוקטמן" סיפור תהליך קבלתו העצמית של אלטון ג'ון, וב"ריספקט" סיפור על העצמה נשית והתגברות על גבריות רעילה.
ביקורת נוספות:
בכל אחת מדוגמאות אלו הייתה סלקציה של עובדות בכפוף לסיפור שאותו חתר הסרט לספר. כך מותן אורח חייו הפרוע של פרדי מרקורי, אלטון ג'ון עוצב כדמות קורבן פסיבית, וצדדים לא מחמיאים בביוגרפיה של אריתה פרנקלין טושטשו. בהחלט ניתן להתווכח האם סלין דיון היא פרפורמרית בקליבר בר השוואה למרקורי-ג'ון-פרנקלין, אבל יהיה מאוד קשה לטעון שהחיים שלה היו רוויי דרמה מהסוג שעליו ניתן לבסס סרט ביוגרפי מעניין. "אלין" מסתיים כשהגיבורה שרה על היותה אישה פשוטה ותו לא שיודעת לשיר. לא ניתן אלא להנהן בהסכמה.
לכן עולות שתי שאלות: למה לעשות ביוגרפיה עלילתית על סלין דיון? ולמה לעשות אותה בדרך בה בחרה הבמאית והשחקנית הצרפתייה ולרי למרסייה, המשחקת בסרט את אלין מילדותה בקוויבק ועד התאלמנותה.
יתכן והנקודה האחרונה לא הובהרה מספיק. למרסייה, שביימה ומהווה תסריטאית שותפה (יחד עם ברידג'ט בוק), משחקת את דמותה של "אלין" כילדה, דרך שלבי גיל ההתבגרות, הפיכתה לאישה צעירה ועד לגיל 48 (הגיל שבו הייתה סלין דיון כשהתאלמנה). למרסייה הייתה בת 56 בזמן צילומי הסרט, וגם אם יש לה דמיון מסוים לסלין דיון הבוגרת (כיום הזמרת היא בת 53) זו החלטה אבסורדית שממנה הסרט לא ממש יכול להתאושש.
ישנן לא מעט דוגמאות לשחקנים, בעיקר שחקניות, ששיחקו דמויות צעירות בהרבה מגילם. חלק מזה קשור לקונבנציות העמדת פנים שכבר איבדו מתוקפן (למשל, סטוקארד צ'נינג בת ה-33 שיחקה ב"גריז" נערה בשלהי התיכון), וחלק נובע מאגו מפותח מדי של הכוחות היצירתיים (ברברה סטרייסנד הייתה בת 41 כששיחקה את ינטל בן/בת ה-17). אבל אלו לא הסברים מספקים לבחירה של למרסייה.
אולי לא נעים לומר, אבל זו האמת: כשאתה רואה דמות של "ילדה" עם פנים של אישה מבוגרת שמשחקת את מאפייני האישיות של ילדה, האסוציאציה היא, איך נאמר זאת בעדינות, של מה שמכונה היום "מוגבלות שכלית התפתחותית". ומכיוון שלא ניתן לפספס זאת, עולה השאלה - "אולי זה בכוונה?" אולי זו פרודיה אכזרית על חשבון אלין/סלין כמו שהקומדיה השבדית המבריקה מ-1978 "הרפתקאות פיקאסו" (בזמנו היא נקראה "1,001 שקרים על פיקאסו") עשתה דבר דומה באקט של לעג סוריאליסטי לצייר המהולל.
ולכאורה, ניתן לבסס אפשרות זאת באמצעות הצבעה על לא מעט סצנות בסרט שקשה להאמין שבוימו ברצינות. כך, למשל, זו שבה משפחתה המורחבת של הנערה הכישרונית מגלה ששיריה הם להיט בקריית הוותיקן, מידע המהדהד בקרב בני משפחתה הענפה במה שמזכיר יותר מערכון של מונטי פייתון. אבל אסור לבלבל בחירות תמוהות עם תחכום. נראה שכוונתה של למרסייה היא לגמרי רצינית. כל זה הופך את הבחירה שלה לשחק את אלין/סלין הנערה לכה מוזרה.
החלטה זו הופכת לטעונה עוד יותר אם לוקחים בחשבון היבט ידוע היטב בחייה של דיון, שלו מוקדש זמן ניכר מעלילת הסרט. מערכת היחסים שלה עם רנה אנג'ליל, האמרגן שגילה אותה בגיל 12 (כשהוא היה בן 38). אנג'ליל זיהה בדיון את הפוטנציאל, ובאמצעות פיקוח צמוד בנה ועיצב אותה כזמרת במהלך שנות ההתבגרות. תקופת זמן זו כללה גם התאהבות הדדית (מישהו אמר "Grooming"?) שהתממשה כמערכת יחסים אינטימית כשדיון הייתה בסביבות גיל 20, נישואים כשהייתה בת 26, ואהבה שככל הנראה הייתה יציבה למדי, כללה שלושה ילדים, ונמשכה עד מותו של אנג'ליל ב-2016. בסרט אנג'ליל נקרא "ז'אן-קלוד קאמאר" והוא מגולם ע"י סילביין מרסל. ומי שלא ראה את הנערה אלין בת ה-16, מגולמת ע"י שחקנית בת 56, מתאהבת באמרגן שלה בן ה-42, המגולם ע"י שחקן שגם הוא בן 56, לא ראה רומן רומנטי מקריפ מימיו.
מלבד הקשר היציב בין אלין ו-ז'אן קלוד אין יותר מדי עלילה. האמא של אלין, סילווט דיו (דניאל פישה), מנסה למנוע את הקשר בין הבת והאמרגן, אבל לא יכולה לעמוד מול "כוחה של האהבה" שמתממשת לאחר הזכייה באירוויזיון (דיון יצגה את שווייץ ב-1988). יש פרק זמן שבו אלין צריכה לקחת הפסקה מהשירה כי מיתרי הקול שלה נפגעו. אבל זה עובר. היא מופיעה כל לילה בלאס וגאס. וזה מעייף. אבל לא נורא. ואז מגיע ילד, והיא צריכה למהר בלימוזינה אחרי ההופעה אליו. היא מאוד מתגעגעת. ואחרי כמה שנים נולדים לה עוד שני תאומים. ואחרי עוד כמה שנים ז'אן-קלוד חולה בסרטן. ואז הוא מת (וכל זה לוקח בערך שתי דקות אגביות בסרט, בלי שום רגע בעל עומק או רגש כשאהבת חייה מתה). וזו העלילה.
לרגע מפתה לחשוד בלמרסייה שהיא במאית כה שנונה עד שהחליטה לביים אנטי-ביוגרפיה מוזיקלית בהפוך על הפוך. לבחור דווקא בזמרת שחייה הפרטיים היו המשעממים, הצפויים, נטולי הדרמה וחסרי העומק והעניין שניתן להעלות על הדעת. אישה פשוטה עם קול גדול ותו לא. ואולי אם בוחרים להסתכל על הסרט בדרך זו המופרכות שלו משעשעת למדי. אבל מי שלא משתמש בתרגיל מודרך של הדמיון ובמנת יתר של שכנוע עצמי, יכול לוותר על "אלין" בלי כל היסוס. גם אם הוא גדול מעריציה של סלין דיון.
