ב-1977 יצא אלבומה היחיד של להקת הסקס פיסטולס, Never Mind The Bollocks, Here's The Sex Pistols, במטרה מוצהרת לבעוט היישר בבטן הרכה של המיינסטרים השמרן והמנומנם. חברי הלהקה אולי הושפעו מכוכבי גלאם-רוק כמו דייויד בואי ומארק בולן (טי רקס), אבל הפאנק הפרימיטיבי והאגרסיבי שלהם עוצב כריאקציה למוזיקה הפופולרית של התקופה - ובהובלת מנהלם המבריק, מלקולם מקלארן, הפאנק הזה שודך לאסתטיקה ייחודית ואג'נדה חברתית בוטה.
"פיסטול" - טריילר
(קרדיט:דיסני+)
הפיסטולס לא החזיקו מעמד - מתחים בין חברי הלהקה, יחד עם החיבה העזה לסמים של שניים מחבריה, הגיטריסט סטיב ג'ונס והבסיסט סיד וישס (שב-1979 מת ממנת יתר של הרואין לאחר שנחשד ברצח חברתו, ננסי ספנג'ן), לא אפשרה עבודה משותפת. אבל האימפקט העצום שלהם המשיך להדהד במהלך שנות ה-80 וגם לאחר מכן, ומצא ביטוי בסצנת הפאנק שהלהקה הייתה מחלוציה. ולא רק בה. בלי הפיסטולס, ספק אם היינו מקבלים את גרין דיי, הסמית'ס ונירוונה.
היום, בעידן שכולו Wokeness ופוליטיקלי-קורקטיות, שנים אחרי שהפאנק והרוק נדחקו לשוליים בעבור לגיונות של כוכבי פופ זהים ונעדרי אמירה מקורית - או אמירה כלשהי - להקה מלוכלכת, פרועה, נעדרת גינונים וחסרת מעצורים כמו הסקס פיסטולס, אחת שתפרוץ לזירה ותנער אותה כהוגן, נראית כמו חלום רחוק. אולי בגלל זה בחרו התסריטאי קרייג פירס (שכתב את "מולן רוז'" יחד עם הבמאי באז לורמן) והבמאי דני בויל ("טריינספוטינג", "נער החידות ממומביי") לספר את הסיפור של הפיסטולס במיני-סדרה ביוגרפית, בת שישה פרקים, "פיסטול" שמה (מאתמול, ד', אצלנו בדיסני+). אלא שהטיפול שלהם בסיפור הבאמת-מרתק הזה, חלק מהותי מההיסטוריה של הרוק, כמו גם נקודת ציון בתרבות של המאה ה-20, לא מצליח להעביר את הנקודה - את ההלם, הגועל והמשיכה האפלה של הפיסטולס בזמן אמת; את אותה בעיטה פראית. וזאת, יש לציין, למרות מאמציהם הניכרים.
נקודת המוצא של "פיסטול" היא Lonely Boy: Tales from a Sex Pistol - ספרו האוטוביוגרפי של סטיב ג'ונס, שגם מהווה את גיבור הסדרה. מגלם אותו השחקן האוסטרלי טובי וואלאס, שעושה עבודה מצוינת בתיאור הפכפכותו של ג'ונס הצעיר והפרוע. מצד אחד הוא מוצג לנו כפושע צעיר שגונב מאולם הופעות את המיקרופון של דייויד בואי, עושה שלל סמים ונודד מהרפתקה אחת לשנייה בלונדון-תחתיתא - ומצד שני, בהבלחות ממצות, אנו זוכים לראות את ילדותו הקשה בצל אם אדישה ואב חורג מתעלל רגשית. מצד אחד הוא מוחצן ונחוש בדעתו להפוך לכוכב רוק, וזאת למרות שאין לו כישרון מוזיקלי של ממש, ומצד שני הוא פגיע ושברירי, ופחד במה משתק מוביל אותו לנטוש את ההופעה הראשונה של ההרכב, כשעוד היה על תקן הסולן.
הרעיון של הפיסטולס - שתמיד היו יותר רעיון מאשר להקה - קורם עור וגידים של ממש כאשר ג'ונס פוגש בחנות הבגדים של המעצבת ויויאן ווסטווד את מקלארן (תומאס ברודי-סנגסטר, "משחקי הכס"). מקלארן, סוג של פלייבוי צעיר בעל נוכחות בולטת בסצנה המחתרתית-אמנותית של לונדון, כבר ניהל להקת פאנק חלוצית אחרת - הניו יורק דולז. בג'ונס הוא מזהה את הרעב וחוסר המעצורים שיאפשרו לו לעצב את ההרכב המתגבש כחוד החנית של תנועת הנגד האמנותית-חברתית שהוא מוביל. את המתכון המנצח הוא משלים כשהוא כופה על ג'ונס את ג'ון ליידון (אנסון בון) - צעיר פרוע ומתריס לא פחות מג'ונס - כסולן החדש של ההרכב. המתח ביניהם ניכר, אבל זה בדיוק מה שביקש מקלארן ליצור: להקה של פראים שמתעבים זה את זה, ולתת לאגרסיביות ולדם הרע ביניהם לפרוץ החוצה ולזעזע את מאזיניהם וצופיהם. המוזיקה הייתה משנית בכל הסיפור הזה.
כמו וואלאס, גם בון, שדומה מאוד לליידון האמיתי, עושה עבודה מצוינת בתיאור המוחצנות האלימה של ליידון, שזכה עד מהרה לכינוי ג'וני רוטן, בשילוב עם פגיעותו. הסצנה שבה ג'ונס מצמיד לו את הכינוי, שניתן לו בשל שיניו הרקובות, היא אחת מהנוגעות ביותר בסדרה - ליידון מגחך ומאשר את השם, ואז יוצא מחלל החזרות של הלהקה ונעמד, כשעל פניו ניכרת הפגיעה.
אולם "פיסטול" איננה סדרה שמתעכבת יותר מדי על ניואנסים שכאלה. כמו הפיסטולס עצמם, גם היא שועטת קדימה, באדיבות הסגנון האנרגטי והתזזיתי של בויל. כרגיל אצלו, בויל מבכר לספר את הסיפור באמצעות פסיפס ויזואלי גועש, ובתנועה מתמדת. קטעי ארכיון משולבים עם קטעים מהופעות, זוויות צילום עקומות מתנגשות בסלואו-מושן ופריז-פריימים, הטיימליין נע בין הווה לעבר, בלגאן שלם שנועד לנסות ולתרגם למסך את אותה אנרגיה שלילית שוצפת של הפיסטולס, ושל מהפכת הפאנק שהובילו. אלא שהתוצאה מסיחה לעיתים את הדעת מהדרמה שכן נמצאת בסיפור, כמו גם מתצוגות המשחק המוצלחות. בכל אימת שנראה כאילו הנה, הגיע הרגע שבו בויל יתמסר סוף סוף וייתן לשחקנים לעבוד ולסיפור לספר את עצמו, הוא חוזר לסורו הקקופוני.
אבל הטרללת של בויל לא מחבלת ב"פיסטול" במו ידיה - התסריט השגרתי של פירס בהחלט מסייע. הסדרה נעה במחוזות הנדושים של ביוגרפיות מוזיקליות מזן ה"עלייתו ונפילתו" (והרי כולן כאלה), ולא פוסחת על אף קלישאה. ייתכן שהבעיה לא רק אצל פירס - בכל זאת, מדובר באחד מהסיפורים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של הרוק, שכבר נחלב עד תום בעבר, מהסרט התיעודי "תרמית הרוק'נרול הגדולה" של ג'וליאן טמפל ועד ל"סיד וננסי" של אלכס קוקס. אבל פירס לא מביא שום דבר חדש לשולחן, וכל צופה בעל ניסיון, ולו קל, יראה את כל אותם הביטים המוכרים קילומטרים לפני שהם מגיעים.
בצד החיובי, קיים הפן האסתטי של "פיסטול" - זאת אומרת, כשבויל מאפשר לך איזה רגע קט ליהנות ממנו. הסטים האותנטיים, האופנה האיקונית והעיצוב המדוקדק מסייעים לברוא תחושה ברורה של זמן ומקום, ופירס ובויל ממלאים את המסך בגלריה של דמויות משנה מהסצנה ומהתקופה שמקבעת את התחושה הזו - סולנית הפריטנדרס כריסי היינד (סידני צ'נדלר) שהייתה מושא לחיזוריו של ג'ונס, ויויאן ווסטווד (טלולה ריילי) שהייתה זוגתו ושותפתו של מקלארן, הדוגמנית פמלה רוק (מייזי וויליאמס, "משחקי הכס") שהפכה מזוהה עם ווסטווד והפאנק, ועוד ועוד.
אבל משכנע ככל שיהיה, מראה המקום של "פיסטול" לא גואל את הסדרה מהתזזיתיות המתישה שבויל מקנה לה, ומתבנית הביוגרפיה המוזיקלית השגרתית שאיתה פירס לא עושה שום דבר ראוי לציון. ואולי מדובר בבעיה מעט אחרת. בתקופה כה סינתטית וחלבית, שבה גדולי התרבות עמלים בעיקר לשמר תדמית נקייה מרבב ולשמור על עמימות חברתית-פוליטית, נראה ש"פיסטול" עוצבה במתכוון כאנטיתזה, על מנת לשקף את אותו האימפקט שהיה לפיסטולס בזמנם. אלא שאנו כבר חסינים לזה, למרבה הצער. כנראה שלסוכני כאוס כמו הפיסטולס, שבהובלת מקלארן ביקשו לשבש סדרי עולם, כבר אין מקום בימינו. ולמרות מאמציה, הסדרה שנעשתה עליהם פשוט לא מצליחה לשנות את זה.
