נתחיל מהסוף - אם כי ייתכן שמדובר דווקא בהתחלה: רוזאן בר היא גאונה של פעם בדור, אחת מהנפילים והנפילות של הטלוויזיה לדורותיה, קומיקאית מבריקה ואמפתית ששינתה את פני הסוגה בה החליטה לעסוק. ועכשיו שהזזנו את זה מהדרך, אפשר גם לומר את זה: רוזאן בר היא טרולית מרירה עם פה גדול ואפס שליטה עצמית, שהשמידה לעצמה את הקריירה באופן המפואר ביותר שניתן להעלות על הדעת. היא אמרה זאת בעצמה בריאיון לוושינגטון פוסט בעת ששהתה בישראל ב-2019: "אני מודה, אני טרולית, אני מלכת הפאקינג טרולים". וכיצד שני הדברים יכולים לדור בכפיפה אחת, אתם שואלים? ובכן, ייתכן מאוד שלולא האחד, לא היה גם השני - וכפי שקורה לעיתים קרובות במקרים של גאונים בעלי יצר הרס עצמי מפותח, ייתכן מאוד שהשניים קשורים בעבותות של מחלת נפש.
השבוע חגגה בר יום הולדת 70, כך שזוהי הזדמנות פז לנסות ולהבין מה קרה במהלך הדרך; איך יצא שהכוח המניע מאחורי "רוזאן", אחד מהסיטקומים החלוציים והמשפיעים שאי פעם עלו על המסך הקטן, מצאה את עצמה בסיטואציה הנוכחית שלה – מודרת מהתעשייה שעליה הותירה אימפקט כה עז, אנטגוניסטית, מנודה. האם עוד יש איזשהו סיכוי שתחזור?
מי בא לחופשה בביירות?
כש"רוזאן" עלתה לאוויר לפני 34 שנה, התוכנית הפכה לסנסציה מיידית. 21 מיליון צופים ישבו לצפות בפרק הראשון שעוסק במשפחת קונור, אשר דרה בעיר הפיקטיבית לנפורד, אילינוי – מספר מרשים גם בימי הברודקאסט העליזים, בטח ובטח ביחס לסדרה שזהו הפרק הראשון שלה. בסוף העונה הראשונה מצאה את עצמה "רוזאן" שנייה רק ל"משפחת קוסבי" בטבלאות הרייטינג. והסיבה הייתה פשוטה: הקהל האמריקני אף פעם לא ראה משפחה שכזאת, ואישה שכזאת, על המסך; לא כך, בפורמט הקלאסי, המוכר והשמרני של הסיטקום האמריקני.
"נשואים פלוס", לצורך העניין, עלתה שנתיים קודם, וכמו "רוזאן" הציגה מבט נטול פילטרים על המשפחה האמריקנית. אולם "נשואים פלוס" הייתה סוג של פארודיה מוקצנת על הקונבנציות של הסיטקום, שבה הכל היה הפוך, עקום, מעוות וגרוטסקי. "רוזאן", לעומתה, הייתה סיטקום אותנטי שלקח את עצמו ברצינות. אלא שיוצר הסדרה מאט וויליאמס ורוזאן בר, הכוכבת והמפיקה והכוח היצירתי הבולט מאחורי התוכנית (שהתבססה על מופע הסטנד אפ שפרסם אותה), סירבו להתבונן על יצירתם דרך הפילטר הסנטימנטלי, הסכריני והמוסרני שאפיין את הסיטקומים האמריקניים של התקופה ובכלל. עבורם, "רוזאן" סיפקה הזדמנות לעיסוק תקדימי במעמד הצווארון הכחול – האנשים העובדים שנאבקים לסגור את החודש, שכורעים תחת נטל הכלכלה הרייגיניסטית, שחיים את הקונפליקטים שאותם חיים רוב הצופים. וויליאמס ובר הפנו עורף לפנטזיה שהציעו תוכניות כמו "משפחת קוסבי", למשל - סדרה שעסקה ברופא שחור-עור אמיד שלא משקף ולו פרומיל מהמאבק לשוויון זכויות והזדמנויות שעדיין התחולל ב-1989, שעדיין מתחולל כיום (בעיקר בגלל ביל קוסבי עצמו, שבמהלך הקריירה שלו הקפיד להתבדל ולהרחיק עצמו מהמאבק, ובהזדמנויות רבות אף התנגד לו בפומבי). "רוזאן" הביאה צרות אמיתיות של אנשים אמיתיים אל הפריים טיים, והכוכבת שלה לא נראתה והתנהגה כמו דוגמנית-על אלא כמו אישה אמיתית.
הצלחתה העצומה של התוכנית הדגימה בדיוק עד כמה הקהל התחבר לסנטימנטים הללו. את עונתה השנייה כבר סיימה "רוזאן" במקום הראשון ברייטינג, ובר עצמה הפכה לאישה עשירה מאוד – לפי הפרסומים באותה התקופה, בעולם הבידור האמריקני היא הייתה שנייה רק לאופרה ווינפרי ברמת ההכנסות שלה.
עד עונתה השביעית, נצמדה התוכנית בעקשנות למקום בעשירייה הפותחת של הרייטינג בארה"ב. עונתה השמינית כבר ראתה ירידה משמעותית במספר הצופים, כשבעונה התשיעית הפנתה בר עורף לעקרונות שהנחו אותה בתחילת הדרך, ושילבה לתוך הסיפור זכייה של משפחת קונור בלוטו האמריקני. הקהל הגיב בשאט נפש, ו"רוזאן" סיימה את העונה במקום ה-35 בטבלאות הרייטינג. כפי שנראה באותה נקודה, מפח הנפש של העונה התשיעית, כמו גם הפלגמטיות המתבקשת שמזדחלת לתוך תוכנית שרצה כבר תשע עונות, הביא לכך שהתוכנית סיימה גם את דרכה.
אך את מסע ההרס העצמי שלה החלה בר כבר שנים קודם לכן. מי שציפה לכך שכמו כוכבים אחרים בר תמנף את ההצלחה הגדולה של התוכנית שלה, כנראה שלא ממש ידע עם מי יש לו עסק. זה התחיל כבר מימיה הראשונים של התוכנית: לצד ההצלחה הגדולה, דלפו שלל דיווחים באשר להתנהגותה הלוהבת והמתעמרת של בר על הסט. מאט וויליאמס, שיצר את הסדרה, עזב אחרי 13 מתוך 24 פרקי העונה הראשונה – תחת לחץ עז של בר להעזיבו. במרץ 1990 פרסם המפיק בפועל של "רוזאן", ג'ף האריס, מכתב פתוח במגזין "וראייטי" בזו הלשון: "לחבריי בחברת קרסי-וורנר ו-ABC, לקאסט ולצוות של 'רוזאן': תודתי הכנה נתונה לכולכם. בחרתי שלא לשוב לתוכנית בעונה הבאה. במקום זאת, אני ואשתי החלטנו לצאת לחופשה בשקט ובשלווה היחסיים של ביירות".
"אף אחד לא אוהב אותנו, אז אנחנו צריכים להתחתן"
במהלך עונתה השנייה של הסדרה, שכאמור אחזה במקום הראשון בטבלאות הצפייה, טום וורנר, מבעלי חברת קרסי-וורנר שהפיקה את "רוזאן", שהיה גם מבעלי קבוצת הבייסבול סן דייגו פאדרס, חשב שזה יהיה רעיון טוב לתת לכוכבת הגדולה שלו לשיר את ההמנון האמריקני בפתיחת המשחק של הקבוצה נגד קבוצת סינסינטי רדס. ובכן, טעות קולוסאלית: בר לקחה את המשימה כבדיחה, זייפה כל תו ותו בצרחות אימים, ולסיום חיקתה את הנוהג של שחקני בייסבול, אחזה במפשעה שלה וירקה. קריאות הבוז היו מחרישות אוזניים והסקנדל היה מיידי, כשאפילו נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש האב, תרם את חלקו וכינה את האירוע "מביש".
רוזאן בר שרה את ההמנון האמריקאי
באותה שנה התחתנה בר עם השחקן והקומיקאי טום ארנולד, שלא היה מוכר במיוחד לפני כן, ונאבק בהתמכרות לסמים ואלכוהול. היו אלה נישואיה השניים, וכבר היו לה שלושה ילדים. "היא אמרה לי ב-1989: 'היי, שמע, אף אחד לא אוהב אף אחד מאיתנו, אז אנחנו צריכים להתחתן", כך סיפר ארנולד בפודקאסט ביוני האחרון.
מערכת היחסים הסוערת של בני הזוג זכתה לתשומת לב מיוחדת של הצהובונים, שלא חסכו בתיאורי ההתנגשויות ביניהם, כמו גם ההתנגשויות ביניהם ובין אנשי הצוות ב"רוזאן", לשם צירפה בר את ארנולד כשחקן, כותב ובהמשך גם מפיק. בכתבה שפורסמה ב"ואניטי פייר" ב-1990 פורסם כי בר פיטרה את עורך דינה, המנהל שלה, יועץ התקשורת ואחותה ג'רלדין, אשר עזרה לנהל את הקריירה שלה – והעבירה את כל סמכויות הניהול לידיו של ארנולד. ב-1991 תבעה אותה ג'רלדין בסכום של 70.3 מיליון דולר, בתואנה שבר חייבת לה חצי מהכנסותיה מ"רוזאן", מאחר שהשתיים המציאו יחד את הדמות הראשית. אולם בית המשפט ביטל את התביעה מחמת התיישנות.
ב-1994 הכול התפוצץ: אחרי דיווחים על מריבות קולניות ביניהם על הסט של התוכנית, בר וארנולד החליטו להתגרש, ובר פיטרה אותו מהתוכנית, האשימה אותו פומבית בכך שנהג להכות אותה ולהתעלל בה מילולית ונפשית, וטענה שפרץ לסט הצילומים של "רוזאן" ותקף ארבעה אנשים. "אני לא עצובה על כך שנפרדנו", אמרה בר על במת טקס פרסי MTV שהנחתה באותה השנה, "אני רק עצובה על כך שאני לא אלמנה".
10 צפייה בגלריה
בר וארנולד ב"צלייה" שעשו לבר ב-2012 - הפעם הראשונה בה נפגשו אחרי שנים של נתק והשמצות הדדיות
(צילום: Kevin Winter/GettyImagesIL)
אחרי ש"רוזאן" הגיעה לסופה ב-1997, קרסו המגעים בין בר ובין קרסי-וורנר להפקת סדרת ספין אוף, וב-1998 בר החלה להנחות טוקשואו ביזארי וכושל בשם The Roseanne Show, שבוטל אחרי צמד עונות. השנים הבאות ראו אותה מנסה את מזלה עם מיזמים אחרים, כמו תוכנית בישול ותוכנית ריאליטי שתיארה את המתרחש מאחורי הקלעים בתוכנית הבישול, אולם שום דבר לא באמת תפס. ב-2005 פצחה בר במסע הופעות סטנד אפ, ובהמשך השתתפה במספר תפקידי אורח בסדרות שונות, הנחתה צמד תוכניות רדיו בגוון פוליטי, וניסתה להרים סיטקום חדש – אולם גם מכל אלה לא יצא שום דבר משמעותי. מה שכן היה משמעותי, במובן שיתגלה כהרסני עבורה בהמשך, היה התחביב החדש שסיגלה לעצמה בר עם תחילת העשור השני של המאה ה-21: לפרסם את מחשבותיה, דעותיה ועקיצותיה ברשת, ללא מעצורים או צנזורה, ובעיקר ללא מישהו נבון שילחש לה באוזן "רגע, הגזמת, חשבי על זה לפני שאת מפרסמת". עבור בר, הפלטפורמה שהציעו הרשת והרשתות החברתיות התגלתה כהרת-אסון.
ציוצים, צרות, ציוצים, עוד צרות
כבר ב-2008 עשתה בר רעש כשבמהלך מבצע "עופרת יצוקה" פרסמה בבלוג שלה ביקורת חריפה נגד ישראל וצה"ל, כינתה את ישראל "מדינה נאצית" וטענה ש"השמדת היהודים בישראל הפכה לוודאית עם ההתקפה הלא-אנושית הזו על אזרחים בעזה". שנה לאחר מכן הצטלמה למגזין סאטירי יהודי בתחפושת של היטלר, כשהיא מחזיקה מגש ועליו "עוגיות יהודים שרופים", ועוררה סערה רבתי.
מכאן ואילך, קצת קשה לעקוב אחר הכל. ב-2011, במהלך המחאות בוולט סטריט, טענה בר בריאיון ש"צריך להוציא להורג את (חברת ההשקעות) גולדמן זקס". ב-2012 רצה לנשיאות ארה"ב במסגרת מפלגת שמאל קיצונית, וזכתה ל-67,326 קולות. ב-2013 קידמה בר בחשבון הטוויטר שלה את הופעתו של סקסופוניסט הג'אז הישראלי-לשעבר גלעד עצמון, שהתפרסם בדעותיו האנטי ישראליות ואנטישמיות, וכמכחיש-שואה.
ב-2014 פרסמה בר בטוויטר, למיליוני עוקביה, את הכתובת ומספר הטלפון של הוריו של ג'ורג' צימרמן – השוטר שירה בנער האפרו-אמריקני טרייבון מרטין ב-2012. ב-2015, אחרי ששינתה את דעותיה מקצה לקצה בעניין מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואחרי דיווחים על תקריות אנטישמיות באוניברסיטת דייויס בקליפורניה והצבעה של סטודנטים פרו-פלסטיניים לנתק קשרים מגופים במימון ישראלי, הביעה בר תקווה שהאוניברסיטה תופצץ בפצצת אטום.
במהלך קמפיין הבחירות הטעון לנשיאות ארה"ב ב-2016, בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ, מיקמה עצמה בר בפינה של טראמפ – בניגוד לרוב המוחלט של עמיתיה מתעשיית הבידור האמריקנית, ובאופן חריף ופרובוקטיבי מאין כמותו. "היועצת של שונאת היהודים הילרי קלינטון, הומה ווינר (הומה אבדין, שהייתה נשואה אז לפוליטיקאי אנתוני ווינר – י.ב) היא זונה נאצית מזוהמת", צייצה בהזדמנות אחת. בשלל ציוצים נוספים הדהדה בר תיאוריות קונספירציה הזויות, כולל אחת המזוהה עם QAnon לפיה בחודש הראשון לנשיאותו הציל טראמפ מאות ילדים מזנות במהלך החודש הראשון לכהונתו.
אולם הקש ששבר את גב הגמל הגיע במאי 2018 – כשבר פרסמה ציוץ גזעני ופוגעני כלפי ואלרי ג'ארט, משפטנית שחורת-עור ילידת איראן, שהייתה מיועציו הקרובים של הנשיא אובמה במהלך תקופת כהונתו. "האחים המוסלמים פוגשים את כוכב הקופים = VJ", כך צייצה בר, שהייתה בעיצומו של קאמבק מפואר: רק חודשיים וחצי קודם לכן עלתה ברשת ABC העונה העשירית של "רוזאן", יותר משני עשורים אחרי שירדה מהאוויר. הרייטינג היה מצוין, הביקורות החמיאו, ואז הגיע הציוץ של רוזאן – ובעידן הפוליטיקלי קורקטיות והרגישות המוגברת שאחרי תנועת MeToo# (שגם אותה תקפה בר בציוצים קודמים), לא היה לה סיכוי.
עוד באותו היום, בצעד תקדימי, בוטלה "רוזאן" המחודשת – ובר שוב מצאה את עצמה על הספסל, דחויה ומנודה. המסמר בארון הקבורה שבנתה לעצמה הגיע מספר חודשים לאחר מכן, כשעלתה ב-ABC הסדרה "הקונרים", שהמשיכה את עלילת "רוזאן" ללא נוכחותה של הכוכבת שהעניקה לה את שמה. אפשר רק לתאר את שהרגישה בר ברגע הזה. בספטמבר האחרון הפציעה עונתה החמישית של הסדרה, שכמו קודמותיה זכתה לרייטינג נאה וביקורות אוהדות. ובר? ממשיכה לצייץ מביתה שבהוואי, אלא מה. לא נותר לה שום דבר אחר לעשות חוץ מזה. שנתיים לתוך העשור השלישי של המאה ה-21, היא גילתה שרף הסיבולת לאמירות מקוממות, גזעניות, פוגעניות וכעורות באופן כללי ירד משמעותית. לפני 30 שנה, הפה הגדול של בר סיבך אותה בצרות, אולם היא יכלה להן. בתקופה הנוכחית, עם זאת, הג'ורה שלה קברה לה את הקריירה.
העיפו אותה מהסדרה שלה. טריילר ל"רוזאן" מודל 2018
"האישה הזו נחושה בדעתה להוכיח את חוסר הערך שלה"
אלא שברור למדי כי האופן שבו בר השמידה לעצמה את הקריירה לא ממש היה באשמתה. זאת אומרת, הוא היה לחלוטין באשמתה במובן האחריות האישית שיש לכל אדם תבוני על השטויות שיוצאות לו מהפה – אך במובן עמוק יותר מסלול ההרס של בר, והסתבכויותיה, והאופן שבו התמודדה עם ההסתבכויות הללו, ממחישים שהבעיה עמוקה ואקוטית יותר מאדם שנעדר שליטה עצמית גרידא.
קחו למשל את העובדה שבר נוהגת למחוק חלק גדול מציוציה הפרובוקטיביים והשערורייתיים רגע אחרי שהשערורייה פורצת, ואז נוטה להתראיין תחת כל עץ רענן – או באוזני כל כלי תקשורת שיסכים לשמוע את דבריה – כדי להצר על דבריה ולתלות את האשמה בתרופות פסיכיאטריות, או כדורי הרדמה או כל דבר אחר. לא כך נוהג אדם שעומד מאחורי דבריו, בטח שלא אדם עם האגו וחוסר התלות הכלכלית של בר - עדיין אישה עשירה מאוד, מן הסתם, ובהחלט לא מישהי שצריכה לשמור על הפה כדי לשמור על הפרנסה. קחו גם את המעבר החד בין מחנות פוליטיים ודעות בנושאי פוליטיקה ומדיניות – מהצד השמאלי הרחוק של המפה הפוליטית בבחירות 2012, ועד למחנה טראמפ רק ארבע שנים לאחר מכן; מהתקפות פרועות על ישראל ומדיניותה בשטחים, ועד לסיורים יד ביד עם מירי רגב בעיר העתיקה בירושלים, הכל בטווח של שנים בודדות בלבד.
ובעצם הכי טוב יהיה לקחת כדוגמה את נושא ההתעללות שעברה בר כילדה, לדבריה. ב-1991 חשפה בר בריאיון שכילדה חוותה התעללות פיזית ומינית בידי הוריה, וכינתה את עצמה "ניצולת גילוי עריות". ב-2011, כשהתארחה בתוכנית של אופרה ווינפרי עם אחותה ג'רלדין שאיתה לא דיברה מזה 12 שנה, הודתה בר שייתכן והביטוי "גילוי עריות" לא היה המוצלח ביותר כדי לתאר את חוויותיה מאותה תקופה. "הייתי במערכת יחסים מאוד לא מאושרת", הסבירה את דבריה. "ורשמו לי מספר תרופות פסיכיאטריות על מנת להתמודד עם מחלת נפש מסוימת... איבדתי קשר למציאות, לא ידעתי מהי האמת... רק רציתי להפיל פצצה על משפחתי". אלא שעוד באותו הריאיון, סבה בר שוב על עקביה: "אף אחד לא מאשים את משפחתו בהתעללות בלי הצדקה", הוסיפה.
במילים אחרות, כמעט מההתחלה ההתנהגות של בר נושאת דפוסים פתולוגיים, נעה בין קטבים של קיצוניות. ב-1994 חשפה בר כי היא חולה בהפרעת זהות דיסוציאטיבית – פיצול אישיות, הלכה למעשה. ברבות השנים התנהלותה הציבורית איששה את הטענה הנ"ל, גם אם לדבריה של בר עצמה, כבר בתחילת שנות ה-2000 הצליחה לנצח את הפרוגנוזה שניתנה לה. עורך דינה לשעבר, בארי הירש, אמר עליה פעם, אחרי פגישתם הראשונה: "האישה הזו נחושה בדעתה להוכיח את חוסר הערך שלה". אלא שייתכן והיו אלו שדיה הפנימיים שהיו נחושים לעשות זאת.
המסקנה המתבקשת היא שלא מדובר בסוכנת-כאוס עם פה מלוכלך ותו לא, מישהי שכמו הג'וקר ב"האביר האפל" רק רוצה לראות את העולם נשרף, אלא בקורבן של מחלת נפש. בר כנראה באמת שלא יכולה לשלוט בעצמה, באופן שככל הנראה סתם את הגולל על הקריירה שלה. לחזור מאמירה גזענית בימינו הוא דבר שנראה בלתי אפשרי – והרקורד של בר מלא בכל כך הרבה רפש דומה, עד שאין מנוס מלקבוע שהסיפור שלה די גמור, לפחות בכל הנוגע למיינסטרים של עולם הבידור האמריקני. ואם היא כן תצליח לחזור שוב לעניינים, איכשהו – אתם יכולים להמר על כך שמתישהו במורד הדרך, היא תהרוס זאת שוב. איזה בזבוז.
