קצת אחרי שהאלבום "מנועים קדימה" של אלג'יר יצא ב-2004, הלכתי לראות אותם בסיטי הול בחיפה. זה היה לפני 19 או 18 שנה, והייתי אז מבקר מוזיקה צעיר שעבד במקומון ונתבקש להעביר 600 מילה ("אבל חזקות") על הערב ההוא. בסוף ההופעה הוצע לי להיכנס לחדר האמנים הקטן שבירכתי מועדון הרוק המיתולוגי כדי לפגוש את הלהקה. בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שלי, הלכתי על זה. אני לא זוכר את פרטי אותה שיחה ביני לבין חברי אלג'יר, אך את הפנים הסמוקות מאושר של חברי הלהקה, אנצור כנראה עד יומי האחרון. בטח דיברנו קצת וכנראה שגם חלקנו אש לסיגריה, אבל בעיקר אמרתי להם תודה. והתודה ההיא הגיעה להם.
שולי רנד מבצע את "תפילה צעד 11", מופע המחווה לגבריאל בלחסן
(אמיר שוורץ)
אלג'יר של האלבום השני הייתה מתנה עצומה. זו הייתה אחת מהפעמים המאוד נדירות האלו שבהן הייתי עד לצמיחתה של אגדת רוק, ולא רק שימשתי כסוכן נוסע שתורם עוד נדבך למיתולוגיה שהתהוותה טרום זמנו. אביב גדג' וגבריאל בלחסן - חברי הילדות שגדלו במושב תלמי אליהו בדרום הרחוק - הניעו את הלהקה החד-פעמית שאלג'יר הייתה. להקה שהייתה התרופה והתקווה למול גל אמני המיינסטרים הרכים מדי והפופ המזרחי ששלט אז (ומאז) ברדיו. לרגע יכולת להאמין שהרוק הישראלי לא באמת מת באמצע הניינטיז. העובדה ש"מנועים קדימה" הגיע לקהל רחב יחסית, ועוד באקלים המוזיקלי-תרבותי המסרס ההוא, הייתה נס.
לביקורות נוספות במדור מוזיקה:
והיה עוד נס שאלג'יר עשתה באותו אלבום מופלא. היא הציעה חיבור שלפחות באוזניי נשמע מעט תמוה אז. הם יצרו קשר בין אלוהים והכוח שבתפילה ובין אסתטית רוק מוקפדת. כיוצא מערכת החינוך הממלכתית-דתית הורגלתי לחשוב שחיבור שכזה אינו טבעי, ושעליי לבחור. "מנועים קדימה" - ובמידה רבה גם אלבומי הסולו של בלחסן וגדג' – הוכיחו שאפשר גם אחרת. והם חיברו בדרך פלא בין פיוטים שהושרו בידי יושבי ספסלי בית הכנסת ומחשבות עמוקות על אמונה, לבין סולואי גיטרה מדממים ומעברי תופים מהדהדים. אלג'יר של 2004 אמנם לא החזירה אותי בתשובה שלמה, אך היא השיבה לי את האמונה בכוחו של רוק המושר בשפת אימך.
גדג', שיעלה לקראת סוף הערב לבמה כדי להצדיע ולהתגעגע לשותפו ללהקה ההיא ("ברוך הבא" בפיו, ובעיקר "העוקד, הנעקד והמזבח" היו בין שיאי הערב), ממשיך לעשות מוזיקה מרהיבה, והוא בדרך לאלבום חדש, רביעי במספר. בלחסן, האיש שלכבודו התכנסו אמש אלפי אנשים בהאנגר 11 בנמל תל אביב, כבר לא איתנו במשך עשור, והוא חסר. היעדרותו הארוכה מהנוף מכאיבה לכל מי שהאזין לו פעם, ונפעם מהאומץ שלו לשים את לבו על השולחן ולפרק בפני המאזין את תהומות נפשו. בלחסן כתב ושר אחרת כמעט מכל מי שאני מכיר ומוקיר, והעובדה שהוא איננו כבר עשר שנים, לא הופכת כל ביקור חוזר ביצירה שלו - במסגרת הלהקה ובאלבומי הסולו שלו - ליותר קל. גם העובדה שאנו בני אותו גיל, לא מניחה לי. בלחסן הלך מוקדם מדי: הוא נפטר מדום לב בגיל 37, אבל איזו מורשת מפוארת וכואבת הוא הותיר אחריו.
למורשת ההיא ביקשו להצדיע אמש שלל מוזיקאים ומוזיקאיות. טקס האזכרה הזה לבלחסן היה ערב מוזיקלי מרהיב שבו הוצגו לא מעט שיאים - וביניהם בין היתר ליאור אשכנזי, שהוכיח בשני הקטעים שביצע, "עץ אגוז" ו"האסיאתית הקטנה", שיש טקסטים שרק שחקן יכול לצלוח אותם בשלום. זה היה ערב שהציע הפתעות נעימות (עלמה גוב המופלאה עם "גם כשעיני פקוחות", נעה בלחסן שהתרגשה וריגשה ב"שלושה אביבים", והילה רוח עם "בשדות" הענק), לצד כאלו שהיה צפוי שיכבשו כל במה שיעלו עליה: ברי סחרוף לקח שני שירים "דתיים" יחסית של בלחסן כ"אל תנאף" ו"כף הקלע" והרקיד את ההאנגר עם תועפות של הנאה ועוונה. גם יהוא ירון הפנט את הקהל כשביצע את "דמה חרבה" ו"שטן" כמו נורה מלוע של תותח, וערן צור היה מלא אנרגיה ב"כדורי הרגעה בדבש", שחתם יפה אך היה צריך להגיע בשלב מוקדם יותר של הערב.
ועדיין, המופע המאוד מכבד הזה, היה גם קצת ארוך מדי (כמעט שלוש שעות), ולא כל משתתפיו – גם אם הגיעו לערב הזה מתוך אהבה והערכה לאיש ולמוזיקה שלו – הצליחו גם להבריק או להציע פרשנות מחודשת מעניינת מספיק. באגף המעט מאכזב של הערב אפשר היה למצוא למשל את אפרת בן צור ב"אוקיינוס קפוא" שהיה יותר מיצג משיר, אסף אמדורסקי שהתחיל די פושר ב"בית חדש" והשתפר מעט ב"12 השנים", או מיכה שטרית שלא הורגש מספיק ב"לה לה לה". הרצון להקיף כמה שיותר שירים של בלחסן, ולגוון לקהל את התפריט המוזיקלי, אכן מבורך, ומרבית הבחירות האמנותיות היו נכונות בואכה מבריקות, אך היה אפשר לקצץ בשקט חצי שעה מהערב הזה - ועדיין לא להפסיד דבר.
התרגשה וריגשה. נעה בלחסן מבצעת את ״שלושה אביבים״, מתוך מופע המחווה לגבריאל בלחסן
(צילום: אמיר שוורץ)
הרבה שירים יפים ומטלטלים של בלחסן בוצעו אמש, אך נדמה שהקהל הגיע קודם כל בשביל אחד מהם. באלבום המיתולוגי ההוא של אלג'יר בלחסן שר רק שיר אחד, ב"בתוך הצינורות". "מיליון כדורים, הם נותנים לי הרופאים / שלא אצעק שלא אצחק / שלא אתעורר יותר", הוא שר שם בבית השני. בהמשך הוא חוזר על השורות "אולי איבדתי כל תחושה / חושב שאני עף / אבל בעצם על הרצפה / אז שותה את הגשם המלוח / מסומם מהים / או שיכור מהרוח", המופיעות גם ב"דם על הים" – כנראה הפסגה של אלג'יר. למרות הכאב המתואר ב"בתוך הצינורות", הנמשך כמעט שש דקות, השיר נפתח עם תיפוף רגוע וביט קבוע שנשמע כדפיקת לב. בהדרגה נכנסת הגיטרה ופותחת אותו קצת, ובלחסן -עדיין רגוע - ממשיך לשיר.
ארבע דקות לתוך השיר, הגיטרה הכמו-מנומסת מהפתיחה הופכת למפל עם סולו פנומנלי שמערבל את המוח ותופים שהולמים ברקות. יש שירים שקשה לשחזר על הבמה. הביצוע של "בתוך הצינורות" אמש, שהגיע לקראת הסוף (הוא היה חייב להיות השיר שחותם את הערב) – היה אחד מרגעי המוזיקה הגדולים והמרגשים של תשפ"ג. אלג'יר – בהרכב מורחב ועדיין במבנה חסר – עלתה לנגן בזמן שהבמה הוחשכה, קולו של בלחסן המנוח מהדהד מהרמקולים וסרטוני וידאו ישנים שלו מימיו בלהקה מוקרנים על המסך הענק. ובעודך מהופנט, מצאת את עצמך שוקע במחשבות על בלחסן והכאב שלו, בתוך הצינורות ומחוץ להם.
בלחסן נאבק בסבל לאורך מרבית שנותיו כאמן. הוא כתב עליו, הוא פחד ממנו, הוא ניסה להילחם בו, והוא צעק אותו. הוא שר בפירוט גרפי על סיוטים, הזיות, קריזים, ושאר תחושות קשות שרבים היו מבקשים להסתיר. גם תרופות הרגעה וסמים ממריצים מופיעים לא אחת בשיריו, וגם אלכוהול. אך נדמה שאת האלבומים של בלחסן מוטב לצרוך עם מי קרח שירעננו את הפנים, ירטיבו את הגרון ויחליקו מטה בתוך הצינורות עד לקצה הבהונות. לא סתם, רבים משיריו של בלחסן שהוקלטו עם מוזיקאים שהפכו לחברים (ובראשם הגיטריסט הנהדר רון בונקר, שניהל אמנותית את הערב המשובח והמאוד מרגש הזה), נוצרו בטייק אחד. יצירה טוטאלית שכזו, המבטלת כל מחסום בין הכותב-מבצע לבין המאזין, ונולדת במכה, מצריכה גם הפוגה לאיסוף כוחות מדי פעם.
7 צפייה בגלריה
התחיל די פושר ב"בית חדש" והשתפר מעט ב"12 השנים". אסף אמדורסקי במופע המחווה לגבריאל בחסן
(צילום: אורית פניני)
בלחסן כתב לא מעט שירים אדירים בחייו, אך את אחד משיריו הגדולים ביותר הוא רק הלחין. ב"תפילה צעד 11" שביצע אמש ברגש רב שולי רנד, היו לא מעט רגעים של חסד. כשרנד עלה לבמה הוא אמר לקהל שבדרך כלל מזמינים אותו להיות הדאונר, אך הפעם הוא מגיע על תקן ה-upper. אמר ועשה. בשיר התפילה ההוא, בלחסן שר-מתחנן בין היתר ש"במקום שבו יש סכסוך - תן אחדות", מבקש ש"שלא להיות מובן - אלא מבין" וחותם ב"וכאשר נמות ניוולד לחיי נצח". זו תפילה שגם חילוני גמור או דתל"ש על מלא יכול למלמל ולמען אותה לכל מי שהוא מאמין שיקשיב לו. ובלחסן, שאמש הקשיבו רבים ביראה ובכבוד לשיריו, אמנם ז"ל כבר עשור, אך לאורך הערב המרשים והארוך הזה בהאנגר 11, הוא – והמוזיקה שלו – זכו שוב לחיי נצח. השנים היפות והקשות של גבריאל לא הסתיימו ב-2013, והערב הזה יחזיק את כל אוהביו בהמתנה עד למופע המחווה הבא שיעלו לזכרו.
