אנחנו חיים בעידן האינסטנט. מופרעי קשב, מדלגים בין מקומות עבודה. המזון מהיר, והסרטונים רק הולכים ומתקצרים. דבר מחליף דבר במהירות עצומה. מה שהיה רלוונטי לפני חמש דקות עכשיו הוא כבר היסטוריה. מי שלא עומד בקצב פשוט לא שורד. זה הרושם שאנחנו מקבלים בעידן האינטרנט שהפך לעידן הרשתות החברתיות, שהפך לעידן הסמארטפון שהפך לעידן הפוש-נוטיפיקיישנז. ובכל זאת, נדמה שחוקי היקום החדשים פסחו דווקא על הוליווד: זה רק נדמה לנו או שבשנים האחרונות הסרטים הופכים יותר ויותר ארוכים?
עוד במדור לחיפוש:
סרטים ארוכים הם סיפור שמתחיל בערך לפני מאה שנים, ברגע שהופיעו האמצעים הטכנולוגיים שאִפשרו ליצור "סרט באורך מלא". קלאסיקות קולנועיות כמו "חלף עם הרוח", "לורנס איש ערב" ו"בן חור" נמתחו לאורך יותר משלוש שעות כבר לפני שישים, שבעים, ושמונים שנה. הסיבה העיקרית לכך שהם נוצרו היא כמובן כלכלית. האולפנים הגדולים הבינו מהר מאוד את המשוואה: סרט ארוך שווה הרבה יותר כסף בקופות. אנשים שמשקיעים ויוצאים מהבית לקולנוע צריכים לקבל תמורה מלאה לכרטיס. אם הסרט יסתיים אחרי שעה או קצת יותר - הצופים ירגישו שלא היה שווה להתלבש, לחפש חניה, למצוא שמרטף ולשלם על כרטיס, פופקורן ושתייה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הנתונים היבשים הולכים עם הגישה הזו. אורכם של 92% מתוך 50 הסרטים הרווחיים ביותר בכל הזמנים עולה על מאה דקות. בזמן ששלושה מהסרטים האלה חצו את רף שלוש השעות, רק שניים נמצאים מתחת לרף השעה וחצי - ושניהם סרטים שמיועדים לילדים. שנת 2021 ניחנה בסרטים ארוכים במיוחד: "ספיידרמן: אין דרך הביתה" - 2:45 שעות; "לא זמן למות" (האחרון בסדרת ג'יימס בונד) - 2:43 שעות; "מהיר ועצבני 9" - 2:25 שעות; "נצחיים" - 2:37 שעות; "חולית" - 2:36 שעות. כולם ללא יוצא מן הכלל נמצאים בצמרת הסרטים הרווחיים ביותר אשתקד.
סיבה נוספת להתארכותם של הסרטים היא יוקרה. מתוך 96 הסרטים האחרונים שהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר יש שישה סרטים באורך של פחות ממאה דקות. 6% בלבד. בין הסרטים המצוינים והקצרים אפשר לציין את "ליידי בירד" (94 דקות), "חיות הדרום הפראי" (93 דקות) ו"כוח משיכה" (91 דקות). גם לקראת הטקס שייערך השנה אפשר לזהות בין המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר סרט קצר יחסית, "בלפסט" (98 דקות), אבל לצידו עומד סרט ארוך להחריד, "הנהגת של מר יוסוקה". הנהגת יכולה לבחור מה לעשות בשעתיים ו-59 הדקות הקרובות: להסיע את מר יוסוקה כל הדרך מרחוב שלמה המלך בתל אביב עד לחרמון - או לצפות בסרט שעשו עליה.
ממוצע הסרטים המועמדים לאוסקר הקרוב עומד על שעתיים, 17 דקות ו-24 שניות, וזה אפילו לא השיא: רק לפני שנתיים ממוצע אורך הסרטים באותה קטגוריה עמד על ארבע דקות יותר - באשמתו הישירה של "האירי", סרטו של מרטין סקורסזה (209 דקות, כלומר כמעט שלוש שעות וחצי). ב-2002 הממוצע היה אפילו גבוה יותר, הפעם בגלל "שר הטבעות: אחוות הטבעת" (שלוש שעות פחות שתי דקות).
מתוך 93 הזוכים בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר אפשר למצוא בסך הכול שלושה סרטים באורך של פחות ממאה דקות: "מרטי" (1955, 90 דקות), "הרומן שלי עם אנני" (1977, 93 דקות) ו"הנהג של מיס דייזי" (1989, 99 דקות). סטטיסטיקה של 3.2% היא בעצם בית קברות לסרטים קצרים. האולפנים הגדולים רוצים יוקרה, רוצים פרסים, רוצים את הפסלון המוזהב על הפוסטר. כשהם רואים שהסרטים הקצרים לא זוכים בפרס הגדול - הם מבינים שצריך למתוח, להאריך, להוסיף סצנות.
עוד הוכחות? זה מה שקורה בסדרת "הנוקמים": אורכם הממוצע של שלושת הסרטים הראשונים של הפרנצ'ייז עומד על קצת פחות משעתיים וחצי. הסרט האחרון בסדרה נמשך שלוש שעות ודקה. מצב דומה אפשר לראות בסדרת "באטמן": הסרטים של טים ברטון וג'ואל שומאכר עומדים בממוצע על קצת יותר משעתיים. אורכו של סרט ממוצע בטרילוגיה שביים כריסטופר נולאן מגיע עד שעתיים וחצי. "באטמן" שיצא השנה, בבימויו של מאט ריבס, רחוק ארבע דקות בלבד משלוש שעות.
אפשר גם להעיף מבט ביצירות של הבמאים הגדולים ביותר כדי להבין שהסרטים הפכו ארוכים בשנים האחרונות. שלושת הסרטים האחרונים של טרנטינו - "היו זמנים בהוליווד" (161 דקות), "שמונת השנואים" (187 דקות) ו"ג'נגו חסר מעצורים" (165 דקות) - הם גם הארוכים ביותר שלו. סרטו האחרון של מרטין סקורסזה, "האירי", הוא גם הארוך ביותר שלו. אף אחד מחמשת סרטיו הראשונים של סקורסזה, לעומת זאת, לא עולה על שעתיים.
בתחילת דרכם, לבמאים כמו טרנטינו או סקורסזה לא היה האומץ לחרוג מהנורמה שהונהגה באולפנים - עד שעתיים לסרט. כיום הם לא רואים אף אחד ממטר. העורכים שעובדים איתם עושים ככל הנראה עבודה טכנית בעיקרה. אפשר ללמוד משהו על חשיבותה של עריכה מההתנצלות הנהדרת שמיוחסת למארק טוויין, ומופיעה במכתב שכתב לחברו: "הייתי כותב לך מכתב קצר יותר, אך לא היה לי הזמן הדרוש לכך". המסר ברור: כדי להאריך דרוש זמן, אבל כדי לקצר דרוש זמן רב יותר. כדי שיצירה תהיה איכותית יותר, היא חייבת יד קפדנית של עורך.
בהוליווד, רוב החוזים מכריחים את יוצרי הסרטים להיצמד לשעתיים. כל חריגה קטנה מצריכה אישור מיוחד. יוצרים בעלי שם יצליחו לקבל הארכה של רבע שעה, או אפילו חצי שעה במידת הצורך. תוספת של חצי שעה עלולה להגדיל את תקציב הסרט ב-25%, הן בגלל תוספת ימי הצילום והן בשל הגדלת נפח העבודה בשלב הפוסט-פרודקשן, אבל אף אולפן לא מתעקש על הליך האישור המיוחד לחריגה. אף אולפן לא ירצה לפגוע בחופש היצירתי של הבמאי, והסעיף נמצא שם אך ורק מטעמים משפטיים, למקרה של סכסוך עתידי.
הקולנוע, בניגוד לתחזיות הקודרות שצצות אחת לכמה עשורים, עדיין לא מת. הטלוויזיה הייתה אמורה לחסל אותו בשנות ה-50. הכבלים היו אמורים להמית אותו בשנות ה-80. הסטרימינג היה אמור לקבור אותו עמוק באדמה בעשור האחרון. במציאות, הקולנוע שורד את כל ניסיונות ההמתה. אנחנו עדיין מחפשים את הסרט המדובר הבא, בין אם ראינו פוסטר שעליו מוצג בגאווה פסלון מוזהב, שמציין כמה מועמדויות יש לו באוסקר הקרוב, בין אם קראנו עליו ביקורות טובות ובין אם מדובר בחלק הבא של הפרנצ'ייז שאנחנו כבר מושקעים בו רגשית.
ככל שאפשרויות הבידור נגישות ואיכותיות יותר - הן ברמת התוכן והן ברמת הפלטפורמה - כך קשה לנו יותר לצאת מהבית. אבל גם כשהשתבללנו עם השנים - חוץ מבתקופת הקורונה הידועה לשמצה כמובן - מעולם לא ויתרנו על קסם הקולנוע. אורכם המופרז של הסרטים כיום הוא מה שמתגמל את האמיצים שהעזו לצאת מהבית - המקום שבו אפשר לגשת לכל התוכן שיש לעולם להציע - ופקדו את אולמות הקולנוע.
אלא שבזמן שאנחנו מנסים להצדיק את אורכם של הסרטים שמוצגים בקולנוע, מתברר שגם שירותי הסטרימינג לא חפים מיצירות ארוכות. הסיבה לכך נעוצה במדדים החשובים ביותר עבור נטפליקס ושות': זמני הצפייה. ככל שהן צוברות יותר זמן צפייה - כך החברות האלו שוות יותר. כך, בניגוד לאולפנים, שבכל זאת מנסים להגביל את אורך הסרט, בחברות כמו נטפליקס, אמזון פריים ואפל טי.וי מאפשרים מקבלי ההחלטות חופש פעולה כמעט מוחלט ליוצר, ולא רק שאינם כופים עליו לקצץ - לפעמים הם אפילו מעודדים אותו להאריך.
סרטים ארוכים הם פריבילגיה ששמורה בעיקר למי שיש לו כסף - האולפנים הגדולים או חברות הסטרימינג. הפקות עצמאיות אינן יכולות להיות חלק מהמשחק הזה, ולכן הן לנצח יתקשו לזכות בטקסים הגדולים ולהגיע לצמרת שוברי הקופות. בעבר, סרטים ארוכים עשו כאב ראש גדול לאולפנים משום שהייתה להם נקודת פתיחה בעייתית מבחינת קצב מכירת הכרטיסים; טכנית, סרטים ארוכים יותר הוקרנו פחות פעמים ביום. כיום, בעידן המגה-פלקס, זו כלל לא בעיה משום שיש הרבה יותר אולמות קולנוע והרבה יותר הקרנות.
ג'ון לנון אמר פעם שאורכו של שיר הפופ המושלם הוא 2:45 דקות. אף אחד לא סימן את אורכו המושלם של הסרט. אין נוסחה ברורה. עשו פעם מבחן לילדים ומבוגרים שצפו ב"הארי פוטר ואבן החכמים". בסוף הסרט, אחרי שעתיים וחצי, המבוגרים יצאו וטענו שהוא ארוך מדי. הילדים, לעומתם, טענו שהוא קצר מדי. האורך הוא בסופו של דבר נעלם שאמור להביע תחושה. הביקורת "ארוך מדי" אמורה לבטא בעיות שעולות מהסרט: שעמום, בלבול, רפטטיביות, מונוטוניות, חוסר אחידות, היעדר קוהרנטיות, דמויות לא מעניינות ועוד.
הקביעה "ארוך מדי" לא בהכרח תגיע אחרי סרט של שלוש שעות - היא יכולה גם לצוץ אחרי סרט של שעה וחצי. זה עניין של דיוק, איכות וקצב. ואם אין לנו לנון קולנועי להיאחז בו לטובת קביעת האורך האופטימלי, אפשר לחזור לנוסחה של אלפרד היצ'קוק: "אורכו של סרט צריך להיקבע ביחס ישיר לסיבולת של שלפוחית השתן האנושית". סביר להניח שהוא התכוון לומר בגדול: שעה וחצי, שעה וארבעים; יותר מזה - נשתגע.
