סרט האנימציה "בת הים הקטנה" (1989) פתח את תקופת הרנסנס של דיסני בשנות ה-90. הוא סיים למעלה משני עשורים של בצורת יצירתית שהחלה לאחר "ספר הג'ונגל" (1967). ככזה הוא היווה מודל לניסוח מחדש של דמות "נסיכת דיסני" במיוזיקלז המצוירים "היפה והחיה" (1991), "אלאדין" (1992), פוקהונטס" (1995) ו"מולאן" (1998). לא נסיכה פאסיבית לחלוטין, כמו זו שהופיעה בסרטי האנימציה המוקדמים של האולפן ("שלגיה ושבעת הגמדים", "סינדרלה"), אלא מי שמצהירה על שאיפותיה בשיר בתחילת הסרט, וחותרת לממש שאיפות אלו.
ממרחק של כמעט שלושה עשורים וחצי, "בת הים הקטנה" עשוי להיראות כסרט שכולו מוקשים מסוכנים שאותם יש לנטרל. אריאל כגיבורה פזיזה המעניקה את ליבה לגבר שבו התאהבה במבט ראשון, ולמענו היא מוכנה לנטוש את חייה הקודמים, אביה ואחיותיה, ואפילו לוותר על הקול שלה. לתפיסתי זו פרשנות מוגבלת של הדמות והסרט, וחבל אם היא תהווה צידוק לוויתור עליו. בראש ובראשונה אריאל מנסה להשתחרר מאורח חיים ומדמות אב שמגבילים אותה, וזאת כחלק מהניסיון למצוא את מה שיהפוך אותה למאושרת. גם אם היא עושה החלטות שגויות בהיותה קורבן למניפולציות של מכשפת הים אורסולה, הרי שבפרספקטיבה הכוללת של הסרט יש לא מעט לקחים חיוביים שילדות עשויות להפיק ממנו. בוודאי כשהצפייה מתווכת על ידי ההורים.
לכתבות נוספות במדור קולנוע:
חבל לא פחות להתכחש לאיכויות של "בת הים הקטנה". האנימציה המצוירת ביד מציגה עולם תת-ימי צבעוני, מלא חיות ותנועה. לגיבורה יש אישיות תוססת ומלבבת. וכמובן, אסור לשכוח, יש בו את אורסולה, המוצלחת והמשעשעת במכשפות דיסני (דמות שעוצבה עם לא מעט השראה מהדראג קווין דיוויין). הקרדיט על כל אלו שייך לימאים-תסריטאים ג'ון מסקר ורון קלמנס (שבהמשך יביימו יחד עוד חמישה סרטים, בכללם "אלאדין" ו"מואנה"). ערך מיוחד יש לשירים הנפלאים של הצמד הכולל את האוורד אשמן והמלחין אלן מנקן, שידעו גם לרגש, וגם לכתוב שירים קומיים מהירים ושנונים. לא בכדי המוזיקה והשירים זיכו את הסרט בשני אוסקרים.
מה נשאר מסרט האנימציה המקסים ברימייק הלייב אקשן/אנימציה הבלתי נמנע של שנת 2023? "בת הים הקטנה" (The Little Mermaid) בבימויו של רוב מרשל ("שיקגו", "מרי פופינס חוזרת") הוא הפקה אדירת תקציב (250 מיליון דולר) עם הרבה כוונות טובות והרבה תחושת אחריות מצד היוצרים. למרבה הצער כל אלו לא מונעים ממנו להיות רווי כשלים - גם בתחום האנימציה, גם באפיון הדמויות, וגם בפגיעה שיש בו בשירים המקוריים.
השינוי המיידי והבולט בסרט הוא החלפת אריאל בעלת צבע העור הלבן, העיניים הכחולות והשיער האדום, בזמרת האלי ביילי, שחקנית בשר ודם ממוצא אפרו-אמריקאי. ישנם צופים עם הטיות פוליטיות מפוקפקות שכבר הספיקו לטעון שזו החלטה שאינה מתקבלת על הדעת. הרי האגדה המקורית מ-1837 הייתה של הנס כריסטיאן אנדרסון הדני - ודנמרק של המחצית הראשונה של המאה ה-19 לא הייתה ידועה באוכלוסייה השחורה שלה, ומכאן שגם בנות הים (שהן, במשתמע, דניות מהמאה ה-19) צריכות להיות לבנות עור, לא? ואולי נטען שלא הגיוני מבחינה ביולוגית שאריאל תהיה שחורה, כשהיא חיה מתחת למים, מכיוון שיצורים תת מימיים לא נזקקים להגנה מקרינת השמש באמצעות פיגמנטים של עור כהה. מרגש לראות שבחוגי האלט רייט משתמשים בידע משיעורי הביולוגיה בתיכון, רק חבל שזה כדי לבסס אצטלה "מדעית" להתנגדות גזענית.
לשינוי הצבע של אריאל יש השלכות בעייתיות, אבל לאו דווקא לדמות עצמה. ביילי יפה, וגם מפגינה כישרון שירה, והיא מבצעת את התפקיד שלה היטב במגבלות של הדמות שהסרט מאפשר לה לעצב. אבל נראה שהסרט מתייחס לגזעים כ"בעיה", במידה כה מורגשת של חוסר נינוחות עד שהפתרון הופך למגוחך. המלך טריטון, אביה של אריאל, מגולם על ידי השחקן הספרדי חוויאר ברדם. מלבד אבא היספני, יש לאריאל גם שש אחיות המפגינות מגוון גזעי הדוגם את כל גזעי האנושות. אז או שכבוד המלך נתן עבודה בכל רחבי העולם (בהינתן שבני ובנות הים נושאים מאפיינים גזעיים דומים לבני היבשה שנמצאים בסמיכות אליהם), או שכחלק מהפיזיולוגיה הפנטסטית של יצורים אלו המאפיינים הגזעיים שלהם נקבעים באופן רנדומלי. העובדה שמחשבות אלו חולפות בראש מעידה על כך שהניסיון לגדוש את הסרט בדמויות רב-גזעיות לא הופך את סוגיית הגזע לשקופה, אלא מבליט אותה ומבליט בכך את החרדות הפוליטיות של האולפן. כך גם ההחלטה להפוך את המלכה סלינה (נומה דומזווני), לאמו המאמצת והשחורה של הנסיך אריק (ג'ונה האוור-קינג), אמורה, כך נראה, לפתור את בעיית ה"לא רק שהבאת לנו כלה שהיא חצי דג, אלא שהיא גם שחורה". בקיצור, מרוב כוונות טובות, לא פסולות לכשעצמן, הסרט רק מסתבך.
בעיה שנייה היא הניסיון של הרימייק לנטרל את מה שנתפס כחוסר העצמאות ותמימות של הגיבורה במקור. במקום הדמות התוססת, אך גם פזיזה, אריאל של הסרט הנוכחי היא דמות יותר "בוגרת" ופחות מעניינת. היא מכריזה על רצונותיה, ויש כאן הדגשה נוספת לבל נתבלבל, שהיא לא כפופה במימוש חלומות אלו לדמות הנסיך. למרות שהקול שלה נלקח ממנה על ידי המכשפה אורסולה (מליסה מקארתי המוצלחת), היא מקבלת הזדמנות לשיר גם שיר במחשבותיה, שיר שנכתב למען גרסה זו, ובו מוסברת לנו הסיטואציה לאחר אובדן הקול. אבל בכך שהיא מקבלת הזדמנות לבטא את מחשבותיה, הסרט מחליש את משמעות אובדן הקול. במעבר מאנימציה מצוירת לחיבור היברידי בין (המון) CGI ושחקנים בשר ודם מתגלות לא מעט בעיות. הצבעים העליזים של המקור הוחלפו בצבעים כהים ועכירות פיקסלית, הבולטת במיוחד בסערות המתרחשות מעל גובה המים. החיבור בין יצורי ים "רגילים", נטולי בינה מיוחדת, ליצורי ים בעלי עיצוב מיוחד, אישיות אנושית וקול שבו הם מדברים ושחקנים בשר ודם, מערבב אלמנטים שלא משתלבים יחד. חיבור שעבד כשהכול היה באנימציה מצוירת ונשא המשכיות סגנונית חרף הבדלים אלו, ועובד פחות טוב בסרט היברידי. בנוסף, הדמויות של הממלכה התת-מימית אטלנטיקה מבוצעות באופן הנופל משמעותית מהשלמות שהושגה ב"אווטאר: דרכם של המים", ולכן הופעתן כוללת מידה של עיוות פיזי ופלסטי מורגש.
בעיה נוספת היא השירים. מה שהושמט ומה שהתווסף. השיר שהושמט הוא Les Possions השיר שבמהלכו השף לואי מנסה לעשות שפטים בסבסטיאן הסרטן בעל המבטא הקריבי (כאן בקולו של דויד דיגס). אולי הסצנה המצחיקה ביותר של הסרט הקודם. זה מצטרף לעיצוב הכבד יותר והפחות מהנה (בטקסטים המחושבים של הדמויות, בהפחתת הצבעוניות והאור) של הרימייק לסרט שהמכלול שלו עגמומי מדי. בנוסף נעשו גם שינויים בטקסטים של חלק מהשירים כדי לשקף את הזהירות הפוליטית הנדרשת - וזה לא שיפר את השירים.
את שלושת השירים שהוספו כתב אלן מנקן (אשמן מת ב-1991) בשיתוף פעולה עם לין-מנואל מירנדה. שלושתם לא מוצלחים במיוחד לטעמי. השיר (הבינוני) של אריאל לאחר אובדן הקול שכבר הוזכר, שיר מיותר בתכלית של הנסיך, ושיר ראפ שניתן לשחפית סקאטל (במקום השחף הזכר של המקור) בקולה של השחקנית-ראפרית אקוופינה. השיר, הנושא חותם של מירנדה, היוצר של המיוזיקל "המילטון", בולט באופיו השונה והלא מתחבר לשאר השירים. מלבד היותו מיותר מבחינה עלילתית.
"בת הים הקטנה" הוא פרי של מאמץ והשקעה מרובים, אבל התוצאות אינן מזהירות. המקור נותר סרט אנימציה מקסים ומוצלח, וטוב לדעת שתמיד ניתן לחזור ולצפות בו. זה עדיף מסרט שמנסה להיות "כל כך נכון" בערכיו, אבל הוא לא יותר מגרסה דהויה של המקור.