מאיר שלו שהלך אתמול (ג') לעולמו נחשב לאחד הסופרים החשובים והמוערכים ביותר בספרות הישראלית בת ימינו. בגיל 40 פרסם את הרומן הראשון שלו - "רומן רוסי", ובמהרה הפכו יצירות פרי עטו - בהן "עשו", "יונה ונער", "רומן רוסי" וספרי ילדים רבים - ליצירות המוכרות והחשובות בארץ. שלו היה גם מאנשי התרבות המעורבים ביותר פוליטית, וכתב במשך יותר משלושה עשורים טור שבועי ב"ידיעות אחרונות" עד ימיו האחרונים. השיחות איתו לאורך השנים מציירות דיוקן של אדם שקול שאינו מתפשר על הערכים שלו ושהמילה הכתובה נמצאת בראש מעייניו.
סיפור חייו של שלו שזור לאורך יצירותיו - יליד נהלל שגדל בירושלים, בנם של המורה והסופר הירושלמי יצחק שלו והמורה בתיה בן-ברק, ששירת בסיירת גולני, וגם נפצע במלחמת ההתשה. "אין סופר שלא לוקח השראה מסיפורים אמיתיים. עמוס עוז אמר פעם שלספר סיפור לסופר זה כמו להתחבק עם כייס. הוא יגנוב לך אותו", סיפר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-2020. "לפעמים אני שומע משהו צדדי ואני מצרף דברים מומצאים, ולפעמים להפך. המשפחה שלי יצרנית סיפורים אדירה, בעיקר בצד הנהללי, אבל גם בצד של אבא שלי. זו משפחה שגם מספרת סיפורים וגם מייצרת סיפורים. התיישנות היא לא פקטור. בספר שאני כותב עכשיו אני כותב על דברים שהיו איתי לפני 30 שנה ויש כאלו מהשנים האחרונות".
נפרדים ממאיר שלו - סיקור נרחב:
אותו ריאיון נערך בצל משבר הקורונה והסגרים שליוו אותו בביתו שבמושב אלוני אבא, אך למרות ששלו שואב השראה מחייו - לסגר לא הייתה השפעה על עבודתו. "אני גם ככה יושב סגור בבית ועובד. בסגר הראשון יצאתי מאחורי הבית אל שמורת הטבע והסתובבתי שם. בשביל לכתוב אני לא זקוק לנוף והשראה וכל הדיבורים האלו. אני צריך שולחן וכיסא ולא אכפת לי גם אם יש רעש. רק שלא יפנו אליי. זה הכול".
4 צפייה בגלריה
"בשביל לכתוב אני לא זקוק לנוף והשראה וכל הדיבורים האלו. אני צריך שולחן וכיסא". מאיר שלו
(צילום: אלעד גרשגורן)
עוד שיתף הסופר המוערך בשיטת העבודה הלא שגרתית לכתיבה שפיתח. "יש לי מן טקס כזה", קבע והתחיל לפרט: "במשך כמעט שנה אני פשוט כותב תמונות מחיי הגיבורים באינסוף קבצים. ואז אחרי שיש לי הרבה תמונות ואני צריך לייצר קו סיפורי, אני מפזר פתקאות על הרצפה כשעל כל פתקית כתובה סצנה. אני מסתובב מעל הפתקאות האלו שלושה ימים או שלושה שבועות עם מקל ומזיז אותן ממקום למקום. נע בין המחשב לרצפה".
"אנחנו משפחה חילונית, אבל התנ"ך היה חלק מחיינו"
הסיפורים של שלו נעים סביב נושאים רבים - תקומת הארץ, אהבה וחיי הכפר, אך אחד המאפיינים הבולטים ביותר בכתיבתו הוא סיפורי המקרא. הסיפורים הקלאסיים הם חלק לא רק בכתיבתו, אלא גם בחייו - כפי שהוא עצמו העיד לא פעם. כבן לשני מורים לתנ"ך, שלו נחשף לסיפורים והתאהב בהם כבר בגיל צעיר. "בגיל שלוש וחצי לימדו אותי לקרוא ואז נפתח בפניי העולם. אנחנו משפחה חילונית, אבל התנ"ך היה חלק מחיינו", שיתף בריאיון ל"ידיעות אחרונות" מ-1994. "סביב השולחן בביתנו התנהלו ויכוחים סוערים על דמותו של שאול המלך, שהיה חביב על אימי, ובלב אבי, לעומת זאת, עורר רק רחמים".
את האהבה הזאת שלו הנחיל שלו גם לילדיו: "הייתי לוקח ספר תנ"ך ומספר להם מתוכו, כשאני מפשט את המלים הקשות. בדיוק כפי שהוריי עשו לי. לימדנו את הילדים לקרוא מגיל שלוש וחצי, כמו שאני למדתי. אני חושב שזה בזבוז לא לנצל את יכולת הקליטה של ילדים. קל ללמד קריאה בגן, ואני מתפלא שמשרד החינוך לא עושה זאת. היום גם לא מלמדים יותר בעל פה, וזו נראית לי שגיאה. לפני זמן מה פגשתי ברחוב את חיים גורי, והוא סיפר לי שציטט באחת מהרצאותיו את הפסוק 'אל תגידו בגת', ואחד השומעים, בחור בן 20 שאל מה הכוונה.
"אני חושב שזה חלק חיוני מהתרבות שלנו, חלק מאוצר ספרותי, מילולי, תרבותי, היסטורי. לא קרה שום אסון למי שלמד בעל-פה את קינת דוד על שאול ויהונתן ',הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו', שממנה לקוח הפסוק. אני מכיר צברים בני 70 פלוס שמסוגלים לצטט פרקים שלמים מהתנ"ך. המסורת החינוכית של אנשי העלייה השנייה הייתה כמה שיותר תנ"ך, למרות שהיו חילונים להכעיס, עוד יותר גרועים ממני".
שלו כאמור, גדל בירושלים המורכבת ובילה בה שנים ארוכות מחייו. "עיר בלתי נסבלת", הוא קבע בריאיון ל"ידיעות אחרונות" לרגל יציאת ספרו השני "עשו" ב-1991, ואף הוסיף: "כל כך הרבה אלימות וטירוף וטיפשות. זו עיר שאפשר לבקר בה ולהתגעגע אליה, אבל לא לחיות בה. היא ההוכחה הגדולה שאסור לממש את האהבה. שזה גורם לניוון ולהשחתה ולבהמיות". בשנים האחרונות הוא בחר לשוב אל נופי עמק יזרעאל, נופי ילדותו, והתגורר כאמור באלוני אבא. גם נופים אלו שטומנים בחובם את הישראליות, ההתיישבות והחקלאות ליוו את כתיבתו לא פעם.
בריאיון ל"ידיעות אחרונות" מ-2018 לרגל ציון 30 שנה ל"רומן רוסי", חזר שלו לתחנות שונות בספר, בהן בית הקברות של נהלל. אז הפנה את תשומת הלב לכיתוב על אחת המצבות: "כתוב כאן 'מאבות תנועת ההתנחלות בארץ'", אמר והוסיף כי "הנה אנחנו יכולים ללמוד על גלגולה של מילה בשפה העברית. המילה 'התנחלות' הייתה פעם מילה חשובה בתנ"ך ובתולדות הציונות. המתנחלים של אחרי מלחמת ששת הימים השתמשו בה, אבל אחרי שהוציאו לה שם רע, הם עצמם דורשים להיקרא 'מתיישבים' ולא 'מתנחלים'".
"אני חושב שזה אחד הרגעים שנכשלתי בהם"
הפוליטיקה בערה בעצמותיו של שלו וסיפקה די חומר לטור שבועי ב"ידיעות אחרונות", וב-2020 הוא אף השתתף במחאות כנגד שלטונו של נתניהו. "השתתפתי בהפגנות נגד שלטונו ואני חושב שהוא היה ראש ממשלה גרוע ביותר, אבל מטריד אותי בעיקר הימין הדתי, שקובע את סדר היום במדינה הזאת", שיתף בריאיון לעיתון ב-2021.
במשך שנים נהג להביע דעה כנגד נתניהו, כנגד הימין הדתי וכנגד הכיבוש. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" מ-2020, הוא פתח צוהר על החוויות שכוננו את עמדתו הפוליטית. "יותר מ-50 שנה אני נפגש עם הצוות שלחם איתי בששת הימים בסיירת גולני. יש בינינו ימנים ושמאלנים, יש כאלו שנפטרו או נהרגו כבר. אמרתי להם פעם שהתגייסנו לצבא של מדינה אחת והשתחררנו מצבא של מדינה אחרת. באמצע הייתה המלחמה וחיילים החלו לעסוק בפעילות אחרת. אני התגייסתי להגן על מדינת ישראל מצבאות מדינות ערב, כשהשתחררנו הצבא עבר לשמור על קברות אבותינו, על התנחלויות, לא על קיומה של המדינה.
"אני זוכר את חוויית הכיבוש הראשונה שלי", הוסיף. "אני נלחמתי ברמת הגולן. שם כמעט שלא היו תושבים. שלושה שבועות אחרי עשינו פעולה בחרמון וקיבלנו פרס - טיול ביהודה ושומרון ובירושלים המזרחית. נכנסנו לג'נין ונסענו לטייל על גב ההר. הגענו עד בית אל וירדנו ליריחו. ראיתי שגרים שם המון אנשים. ערים וכפרים שלמים. ביריחו עצרנו לתדלק ובא ערבי מקומי להציע לנו לקנות שתייה קרה. אחד המילואמניקים אמר לנו: 'מה אתם משלמים?' ולקח את הארגז. כשהערבי ניסה למחות הוא בעט בו ובעגלה שלו. עד היום הסיפור הזה הולך איתי ואני חושב שזה אחד הרגעים שנכשלתי בהם. שעמדתי מנגד. הייתי בהלם. זה השפיע עליי רע מאוד. הבנתי איך תוך חודש בלבד מהמלחמה חיילים מתנהגים אחרת".
4 צפייה בגלריה
"אמרתי להם פעם שהתגייסנו לצבא של מדינה אחת והשתחררנו מצבא של מדינה אחרת". מאיר שלו
(צילום: אלעד גרשגורן)
בריאיון שנערך ב-2021 לרגל יציאת ספרו האחרון "אל תספר לאחיך", התייחס שלו לשינויים ברוח התקופה ולתרבות הפוליטיקלי קורקט. "כיום אני חושש מהתבטאויות כאלה גם כשאני קונה במכולת", אמר. "אני יודע שיש בדיחות שהיו עוברות יופי כשהייתי בן 20 ואסור לספר אותן יותר. אני מקבל את זה, רק קצת מרחם על הדור שנכנע בקלות כזאת לתקינות הפוליטית. אני חושב שהכניעה הייתה ללא תנאי ומוגזמת".
"התפקיד של סופר הוא לא לחנך ולהציל את העולם"
שלו שאחראי גם על כמה מספרי הילדים הבולטים בקאנון הישראלי, בהם "הכינה נחמה" ו"אבא עושה בושות", שיתף בריאיון ל"ידיעות אחרונות" לרגל צאת "השן שהתנדנד לה הילד" בחזונו בנוגע לספרות ילדים. "התפקיד של סופר הוא לא לחנך ולהציל את העולם", הסביר. "התפקיד של הסופר, בין אם למבוגרים ובין אם לילדים, הוא קודם כל לספר סיפור. והאמנות שלך מתגלה באופן שבו אתה מספר את הסיפור הזה. אבל כשאתה כותב לילדים צריך לזכור שספרי ילדים לגיל הרך הם השער הראשון שבו הילד עובר לתוך עולם הספרות, ומי שיקרא ספרי ילדים טובים בגיל שלוש-ארבע יתחיל לקרוא בגיל 15את הרומנים הטובים. זו מהפכה אינטלקטואלית שאנחנו לא מודעים לה, אבל היא מתרחשת כשהילד מתחיל לפתוח ספרים".
שלו הלך לעולמו לאחר מאבק במחלת הסרטן - מחלה שמלווה את משפחתו מזה שנים, כשגם אימו שאליה היה קרוב מאוד נפטרה מסרטן אגרסיבי. "אין לי גנטיקה טובה", שיתף בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-2021. "אמא שלי מתה בגיל 64 מסרטן השחלות, והקשר שלי איתה היה מאוד חזק. אז כששואלים אותי ממה אני עתיד למות אני אומר: מסרטן השחלות. אבא שלי מת בגיל 74, הייתה לו היסטוריה קרדיולוגית, ואני אגיע לגיל שבו הוא מת בעוד כמה חודשים".
כמה אתה מפחד?
"אני קרוב לגיל 74, בוודאי שאני חושב על המוות לפעמים, ובעיקר זה נראה לי פשוט לא לעניין, הסידור הזה. יש לי עוד המון דברים לעשות. ויש לי חברים שבאמת נעשו בטטות עם פרישתם, אבל אני עובד באותו קצב ובאותה צורה כבר 35-40 שנה. לגבי הפחד - כשנפצעתי במלחמה כמעט מתי, והתחושה הזאת של קרבה אל המוות הייתה תחושה מאוד נעימה בדרכה. איבדתי הרבה דם, וכנראה זה מכניס אותך לאיזה דליריום כזה נפלא שלא ידעתי מעולם, והתחושה הזאת של הריחוף ושל הנה אני הולך למות הייתה תחושה נעימה באיזשהו אופן. הכאבים, שהיו נוראים בדקות הראשונות, פתאום פגו. לא איבדתי הכרה. לא ראיתי מנהרה לבנה אבל חשתי התרוממות. אז הדבר שמפחיד אותי הוא לא שאני אמות בחטף אלא אחרי תקופה משפילה של רפיון חושים וגוף".
יש דברים שאתה מתחרט שלא הספקת?
"ברור לי שאני לא אכתוב עוד עשרה רומנים, אבל אם אכתוב עוד שניים אני אהיה מרוצה. החשש הוא שאני לא אייצר את אותו נפח ספרותי שאולי רציתי לייצר, וגם לא ברמת הכתיבה של נבוקוב, למשל. אז יש סופרים טובים ממני ואני יודע מי הם. פוקנר ונבוקוב, למשל".
