יותר מאי פעם, הטלוויזיה שלכם עמוסה לעייפה בסדרות. חלקן חשובות וכבדות-ראש, חלקן נועדו רק להעביר את הזמן או להסיח את הדעת, וחלקן יוליכו אתכם במסע רגשי מפואר. אבל עם יד על השלט - כמה מהן הן פשוט הנאה טהורה, מהסוג שגורם לכם אושר כשעונה חדשה שלהן עולה לאוויר? וכמה מהן אתם יכולים להגדיר כפינוק נדיר, כזה שמספק לכם עונג מזוקק אבל לא מזלזל לרגע באינטליגנציה שלכם? לא הרבה. וזאת סיבה מצוינת להתכנס ולחגוג את עונתה השנייה של Hacks, הדרמה הקומית הנפלאה של HBO מקס, שעלתה אתמול (ו') בארצות הברית וב-yes, ותעלה ומחר DO גם ב-HOT.
Hacks עונה שנייה
עונה שנייה היא מבחן חשוב ביחסי צופה-סדרה, במיוחד בסדרה אהובה כמו Hacks. העולם רווי בסדרות שהיו מצוינות בעונה הראשונה אך התקשו לשחזר את הקסם. אולם הבשורה הטובה במקרה הזה היא שלפחות לפי שני הפרקים הראשונים ששוחררו, עלילות דברה ואנס (ג'ין סמארט), הסטנדאפיסטית הוותיקה והאכזרית, ואווה דניאלס (האנה איינבינדר) הכותבת הצעירה שחברה אליה קצת בלית ברירה - חוזרת פקחית, מלוטשת, ובעיקר מהנה.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
כאילו מעולם לא נפרדנו, Hacks ממשיכה בדיוק מהנקודה שבה הסתיימה העונה הראשונה, ומדלגת בקלילות מעל מחסום העונה השנייה. ואנס נפרדת מהנוחות ומהקיבעון של לאס וגאס שבהם בוססה במשך שנים, ויוצאת עם אוה לסיבוב הופעות על במות צנועות יותר ברחבי ארצות הברית. בהתחלה כסוג של תלמה ולואיז עם שתיהן לבד ברכב, ואחר כך עם שאר הפמליה באוטובוס ההופעות, כשמאחורי ההגה יושבת לורי מטקאלף ("רוזאן"). הן עוברות דרך שלל פריפריות אמריקניות נידחות, הרחק מאזור הנוחות שלהן, והמסע הופך להיות אלגוריה למערכת היחסים שלהן, שמצליחה בו זמנית לחוות נסיקות והתרסקויות, אבל אף פעם לא מפסיקה להצחיק. כל אחת מהן ממשיכה להתמודד עם הבעיות שלה - אווה עם המוות של אבא שלה והנטייה שלה לקומפולסיביות, ודברה עם החרדה שלה מהמבחן החדש שבפניו היא עומדת, והפחד לאבד את אהבת הקהל.
זה נכון שזירת הקרב המשעשעת בין דברה לאווה הרבה פחות נוכחת בתחילת העונה השנייה. סיום העונה הקודמת מעמיד את אווה בעמדה לא פשוטה: ברגע של שכרות וזעם היא שלחה מייל מפליל לשני התסריטאים שהציעו לה עבודה - כלומר הציעו לה לחשוף את כל החולשות, הפגמים וההתנהגות המתעללת שמאפיינים את ואנס - ועכשיו היא ממתינה מרוטה מתחת לגיליוטינה שתיפול על צווארה. לזכותה של Hacks יאמר שהיא לא מותחת את הסיטואציה הזאת יותר מידי ולא הופכת אותה לציר מרכזי - בפרק השני (מתוך שמונה), בסצנה אמיצה למדי, אווה פורקת מעל הלב הזילניאלי שלה את האמת ואחר כך מקריאה לדברה את תוכן המייל. היוצרים מוצאים את הדרך הלא קלישאתית לקחת את מערכת היחסים שלהן הלאה משם, כשהם נשארים נאמנים לדמותה האינטרסנטית והמורכבת של ואנס, שסמארט מצליחה להמריא איתה אפילו גבוה יותר מבעונה הקודמת. כמו שמבטיח אחד השירים בפלייליסט - דה ביץ' איז באק.
"חשבתי שאת כותבת אותי טוב כי את מבינה אותי", אומרת ואנס לאווה אחרי טקס הקראת המייל מכמיר הלב. "אבל האמת היא שאת כותבת אותי טוב כי אנחנו פשוט דומות", היא חותמת במחמאה שהיא בעצם עקיצה, ומסכמת את הסיפור - יש כאן שתי נשים מדור אחר, בלתי נסבלות בדרכן, אגוצנטריות ומהירות להגיב, ועם זאת, קל מאוד לחבב אותן (ההוכחה הטובה מכולן לכישרון תסריטאי). מערכת היחסים שלהן מסוגלת להכיל את החשיפה, ההתקרבות, המאבק והתזכורת על הבדלי המעמד, אבל בשום שלב היא לא גולשת לקלישאות אבסולוטיות, ומבהירה לנו שוב ושוב שאנשים הם – ספוילר! - מורכבים, פגיעים, ואם יש לנו מזל - גם מאוד מצחיקים.
