"אין לי תשובה טובה למה אני אוהב להיכנס לדמות של ילדה, אבל זה בהחלט נכון", צוחק דוד פולונסקי לאחר שאני תוהה על ריבוי הילדות השונות שלתוכן התגלגל, ושאותן הנפיש במהלך השנים - החל מהילדה אלונה מתוך ספר הילדים הראשון שיצר עם שירה גפן וכלה בדמותה של אנה פרנק, שאת יומנה הקים לחיים ברומן הגרפי שיצר עם ארי פולמן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"בקומיקס הראשון שעשיתי בבצלאל", הוא נזכר, "בקורס של מישל קישקה, ציירתי סיפור שבו אני המבוגר מתחלף עם ילדה אמריקנית שראיתי בפריז", ומוסיף: "באמת יצא שאיירתי הרבה ספרי ילדים שבהם הגיבורה הראשית היא ילדה. אבל דווקא כשהגעתי לאנה פרנק הייתה לי אי-נוחות מסוימת".
למה?
"כי היא ילדה אמיתית ואני הייתי גבר בן 45, וזה נראה לי לא ראוי שגבר ידבר בשם נערה. אבל בסוף אני חושב שהתחברנו דרך ההומור שלה. בזכות אנה פרנק הרגשתי שהצלחתי להתפתח ולהגיע לרמת אינטליגנציה של ילדה בת 13. בכלל, כל הדמויות של הילדות שאיירתי במהלך השנים, ניחנו באינטליגנציה רגשית גבוהה וזה איפשר לי להוציא החוצה יותר מורכבויות".
עוד כתבות למנויים:
פולונסקי נולד ב-1973 בקייב. כשהיה בן שמונה עלה עם אחותו הגדולה ועם הוריו — מהנדסים, כמאמר הקלישאה. חצי שנה גרו בדירת סוכנות בשכונת גילה בירושלים ומשם עברו לחיפה. תמיד צייר. הכול והרבה. או פיסל. בבית הוריו עדיין שמורים הפסלים הקטנים, המיניאטוריים, שחצב בגוגואים ("הושפעתי מפסלי שנהב. אבל שנהב לא היה חומר כל כך נפוץ בחיפה"). הוא בוגר בצלאל בהצטיינות. כמו עוד ריבוא הצטיינויות, עיטורים, זכיות ופרסים שקטף לאורך הדרך.
8 צפייה בגלריה
''היה לי חשוב להראות את עושר הסגנונות''. דוד פולונסקי והאוצרת טל לניר
(צילום: רפי דלויה)
בימים אלה מציג מוזיאון תל-אביב תערוכה מקיפה, רטרוספקטיבית, של עבודותיו. זו סיבת התכנסותנו. לראשונה בתולדותיו מפנה המוזיאון קירות ובמה מרכזית שכזו לאמן מסוגת מאייר. בין הפרויקטים הנבחרים: סרטי הקולנוע "ואלס עם באשיר", "כנס העתידניים" ו"אגדת חורבן". מבחר איורים מספרי ילדים, איורי עיתונות ועוד. "היה לי חשוב להראות את עושר הסגנונות ואת הרצינות הפרשנית של הדיאלוג מול המילה הכתובה", אומרת טל לניר, האוצרת.
ההגדרות הללו — צייר, אמן, מאייר, מעצב — הולכות ומתמוססות היום כחלק מריבוי נקודות ההשקה ובעטייה של רוח הפוסט-מודרניזם השורה בכל. אבל לקהל הישראלי, שוודאי נתקל בפיסה כלשהי של עבודתו גם אם לא היה ער לכך, תהיה זו הפעם הראשונה להתוודע למוטת הכנפיים הרחבה של המאייר בעל אלף המכחולים.
8 צפייה בגלריה
"בסוף אני חושב שהתחברנו''. מתוך "אנה פרנק: היומן הגרפי"
(מאת ארי פולמן ודוד פולונסקי, באדיבות Anne Frank Fonds, בזל)
"תערוכת איור זה קצת מוזר", הוא אומר בעודנו חולפים על פני העבודות במוזיאון, שם קבענו להיפגש, "כי בניגוד לתערוכת אמנות, הרי כל העבודה הנתלית עכשיו כבר נעשתה. הסרט כבר יצא לאקרנים, ספר הילדים כבר הוקרא והאיור לשער של העיתון כבר נזרק, אז כאילו בשביל מה?!"
נשמע שאתה מתרגש.
"כן. במידה מסוימת זה שיא בקריירה שלי. התערוכה היא נקודת המפגש שעוברת דרכי. היא עליי. אני לא רגיל לזה. כל הפרויקטים המוצגים בתערוכה הרי לא התחילו כיוזמה שלי. אני צריך שמישהו יכתוב סיפור ואז אני מצטרף, אז יש לי אומץ, אז אני חכם גדול".
טוב, זה בעצם ההבדל העיקרי בין אמנות לבין איור, לא? שהאיור משרת את הטקסט ואילו האמנות עומדת בפני עצמה.
"ויש עוד הבדל. באמנות קודם מציירים את הציור ואז קובעים את המחיר, ובאיור ההפך".
מצחיק.
"כן, אבל זה גם ממחיש משהו אמיתי. אמנות היא יותר יוזמה ואיור הוא יותר תגובה".
הסרט הראשון שבו היה מעורב ושדרכו גם פרץ לתודעה של עולם האמנות הבינלאומי, היה "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן (2008). שם הקים לתחייה בעזרת צילומים מעובדים ואיורים קונטרסטיים, את זיכרונותיו המהבהבים של הבמאי ממלחמת לבנון הראשונה. "ואלס עם באשיר" היה לסרט האנימציה הדוקו-עלילתי הראשון שזכה בגלובוס הזהב והראשון להגיע עד מפתן האוסקר. מאז, נוספו לגוף העבודה שלו אינספור פרויקטים. הוא עיצב תפאורה ותלבושות, בובות לטלוויזיה, אייקונים למחשב ולסלולר, עיצוב עטיפות לאמנים, מה לא. הוא באמת עשה הכול. "בסופו של דבר אני מייצר דימוי שמתקשר סיפור. זה כל המקצוע".
חלק מהסיפורים, כמו סרטי הקולנוע, גזלו ממך שנים. בעיניי, לא כל הסרטים שווים את העבודה שנתת. רק לארי פולמן ב"ואלס עם באשיר" הגיע אותך.
"אני ער לביקורות. יכול להיות שכצופה הייתי מזדהה עם חלק מהם. אבל באמת, בלי קלישאות, אני לא מתעסק בזה. אם אני נתתי את המיטב ונהניתי מהדרך, אז אני אסיר תודה. ב'אגדת חורבן' למשל, את יודעת איזו פריבילגיה זו הייתה להגיע כל יום לסטודיו, לעבוד עם שני השותפים שלי (מיכאל פאוסט, רועי ניצן) ולקבל משכורת על מנת ללמוד כל מה שאני יכול מתולדות האמנות ולהיות שותף לניסוי קולנועי שלא נעשה כמותו?"
אם הזכרת את מיכאל פאוסט - הנהדר כשלעצמו - אולי תסביר לי רגע איך עובדים יחד, בדיאדה, במשך שבע שנים?
"הציורים הם על מחשב והם עוברים בינינו".
מישהו אחד יותר טוב בדברים מסוימים והשני באחרים?
"כן, בדיוק. אני יותר טוב בלעשות דומה, ומיכאל טוב בנופים ובצבע. אני יכול לשבור את הראש ומיכאל יעבור מאחוריי ויגיד, תעשה פה קצת ירוק, וטדדדה!"
ההשראה שלקחו השניים מציוריו של קראוואג'ו או מציוריו האוריינטליסטיים גדולי הממדים של דלקרואה, כמו גם מהסרטים ההוליוודיים של הבמאי האמריקאי ססיל ב. דה-מיל, שנודע ביכולות שלו לבנות פריימים דרמטיים מרובי־משתתפים ("עשרת הדברות", "שמשון ודלילה"), היא מאוד הגיונית כשחושבים על האפוס הגדול של חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. זה מתאים מבחינת הרצינות, הכבדות, הדרמטיות, רוח הקודש וה"גדול מהחיים" הזה.
"אני לא אצליח להמציא משהו חדש. הכול כבר נעשה. אבל מה שאני יכול לעשות זה לחבר חיבורים מפתיעים. לחבר בין הירונימוס בוש לבטי בופ, בין אקספרסיוניזם גרמני להירוגליפים מצריים"
אבל מה שמעניין אצל פולונסקי, זה שאת ההשראות שהוא לוקח — ותמיד יש לו השראות, תמיד מסתתר איזה הומאז' למישהו או למשהו — זה שהן יכולות להיות מפתיעות להקשר שלתוכו הן נזרקות. "כמו בסיפור 'על עלה ועל אלונה', שיכולתי לשאוב השראה מהרנסנס האיטלקי המוקדם, לצייר אותו על לוחות עץ שמצאתי ברחוב, אבל שהסביבה תהיה תל־אביבית: תריסולים, בלטות מצוירות, דודי שמש".
בכל פרויקט ניכר הסגנון שממנו אתה מושפע.
"אני עורב לקחן, זה מה שאני. אני הרי לא אצליח להמציא משהו חדש. הכול כבר נעשה. אבל מה שאני יכול לעשות זה לחבר חיבורים מפתיעים. לחבר בין הירונימוס בוש לבטי בופ, בין אקספרסיוניזם גרמני להירוגליפים מצריים".
אמרת לי שאתה נדהם מכך שמאיירים לא מכירים היום את תולדות האמנות. אולי זה גם סוג של כבוד לעבר? כאילו, היי חבר'ה, לא שכחתי אתכם? אולי אתה פשוט אוהב להרגיש חוליה בשרשרת?
(זע באי־נוחות) "כן".
8 צפייה בגלריה
''אין לי אג'נדה ליברלית של קידום מיעוטים''. מתוך ''הנסיכה שינגלונגה'' (נורית זרחי)
(איור: דוד פולונסקי)
לאחד הסיפורים של נורית זרחי איירת את הנסיכה שינגלונגה, שאת ההשראה לבגד שלה, כך סיפרת, גנבת מצווארונים בארוקיים של דוכסים, מאופנה של קיסרים יפניים ומחרוט הפלסטיק הקטום הזה, שמלבישים על עורפם של כלבים כדי למנוע מהם לנשוך את עצמם?
"נכון. כי חיפשתי להלביש את הנסיכה כך שתיראה חנוטה מאוד, ממושטרת, אבל גם כזו שרוצה להשתחרר".
אני מזהה עוד משהו שאני רוצה להתעכב עליו. כשאתה מצייר את הפיה טינקרטנק של נורית זרחי, עיצוב הדמות רחוק מלהיות "פייתי". טינקרטנק היא נמוכה, כהת שיער, לא דקיקה ולא נשית. וכשאתה מצייר את המכשפה תנינה, שוב, גם היא לא נופלת לשום שבלונה של מכשפה. לא כובע מחודד ולא פנים מוארכות. וכשאתה צריך לעצב דמויות, בספר שנכתב על ידי סופר הילדים הרוסי קורני צ'וקובסקי, בשנת 1927, המתאר את אפריקה מנקודת מבט, תכלס, לבנה וקולוניאליסטית, אתה הופך את היוצרות ומצייר את הפרא בַּרְמַלַי בוורוד בוהק, ואת הרופא המשכיל בשחור.
"אין לי אג'נדה ליברלית של קידום מיעוטים, אם לשם את חותרת".
למה אתה מקלקל? אני מנסה לפסכלג, ויש לי גם טיעון מנצח. זה משום היותך עולה חדש. חווית גזענות ופיתחת רגישות לנושא.
"אני לא חושב. אני חושב שהבחירות הפרשניות האלה הן פשוט יותר נכונות. יותר אמיתיות. אם לא נאמר לי בטקסט משהו אחר, אני יכול לבחור את עיצוב הדמויות כך שיהיו אמינות יותר. דומות לחיים. הרי החיים תמיד יותר מסובכים ומגוונים מהדמויות שמסמלות אותם".
אני טוענת שזו נקודת מבט הומניסטית ולא ריאליסטית.
"אוקיי. על הומניזם אני מוכן לחתום".
בסדרת הטלוויזיה "מוזות" של התאגיד - אוסף סרטים דוקומנטריים המתחקים אחר גיבורי תרבות - הוקדש לפולונסקי פרק. הבמאי, אופיר טריינין, התפקס בסרט על חוויית ההגירה וההתקבלות. "הייתה לי חוויית הגירה מאוד קשה בגיל שמונה", הוא עונה על השאלה למה הוא לא אורז את עצמו ועף לעבוד בחו"ל. "נשבר לי העולם והייתי צריך לבנות אותו מחדש. אני לא רוצה עוד פעם. הספיק לי".
אם הוריך היו מהגרים במקום לישראל, למקום אחר, נניח לצרפת, איזה מין מאייר היית צומח להיות?
"אולי הייתי משכלל ומשכלל את היכולת האיורית שלי. אולי הייתי מתמחה רק במשהו אחד. אולי הייתי הופך לצייר יותר טוב או למאייר יותר טוב. מבחינה טכנית אני מתכוון".
כלומר מסע טעימות כזה יכול היה לקרות לך רק כאן?
"אני חושב שכן".
מיתרונות חוסר ההתמקצעות הישראלי.
"כן. מהבחינה הזאת, להיות מאייר ישראלי זו ברכה. אני זוכר שנסעתי לניו-יורק במסגרת חילופי סטודנטים וראש המחלקה שם שאל אותי, 'איך אתה אוהב לעבוד, עם עיפרון או עם מכחול?' ולא הבנתי את השאלה. מה זאת אומרת איך אני אוהב לעבוד? אני אוהב לצייר, מה זה משנה עם מה?"
גם הנושאים שאתה נאלץ להתמודד איתם הם ברכה?
"בטח. אנחנו במקום הכי מעניין בעולם. מצד אחד, הכול פה דם ותמרות עשן, מלחמות ושואה וחורבן; ומצד שני, המון פיוט. המון יצירתיות. מעט מאוד היררכיות. זה מדהים".
אבל חלק מהפרויקטים שעשית דווקא דורשים היררכיה. למשל "כנס העתידנים", שהוא הפקה הוליוודית לכל דבר ועניין, תקציב ענק, כוכבים זוהרים - רובין רייט, הארווי קייטל - היית צריך לפקד על 250 מאיירים.
"האמת היא שגם אני תהיתי איך אני אסתדר. אבל הסתדרתי יופי. עבדתי עם צוות צילום הוליוודי, מאוד מקצועי, מאוד מגונן, כך שזו לא הייתה בעיה. ואני אוהב לעבוד עם אנשים. אני מאוד אוהב".
אתה חוזר לעבוד עם אותם אנשים. עם ארי פולמן עשית שני סרטים ותפאורה להצגה, לנורית זרחי איירת כמה סיפורים, כנ"ל לשירה גפן. וגם את הצד האמנותי ניכר שאתה אוהב לחלוק עם מאיירים ואנימטורים.
"נכון. כי איור זו תמיד עבודה משותפת עם אדם או עם קבוצה. ואם אני מוצא את האנשים שיש לי איתם דיאלוג פורה וכיף לנו, אז אני שמח לעבוד איתם שוב".
מה אתה הכי אוהב לעשות?
"ספרי ילדים. הכי. אבל אי-אפשר להתפרנס מזה".
מה אתה אוהב במלאכת האיור של הספר?
"אני אוהב שקשה לי במידה. אני אוהב שמצד אחד זה לא מייאש לגמרי ומצד שני אני יכול להתגבר. למשל ב'טינקרטנק', יש קטע שבו מתוארת הטיסה שעוברת הפיה, ימים ולילות, מעיר לכפר, על גבו של עורב. עכשיו, ברור שצריך פנורמה רחבה כזו של פריים רודף פריים, נכון?"
נכון.
"אבל הפורמט של הספר הוא אורכי. הוא לגובה. אז איך אני עושה פנורמה שהיא צרה ורוחבית? איך אני מסדר את הציור כך שייכנס לי בתוך הדף?"
אז מה שאתה אוהב, זה בעצם לשבור את הראש? להתגבר על בעיות?
"כן".
אז מה עשית?
"ציירתי את הנוף שטינקרטנק, הרכובה על עורב, חולפת על פניו בצורת ספירלה. כמו שבלול. קו ארוך של מסע. ואז אני מגלה שאני גם קוצר את היתרונות. כי זה פתרון יותר דמיוני ופנטסטי. כי יש בזה המון תנועה ותנופה".
מה עוד אתה אוהב?
"את הצד השני. את הללקק את הציור. את הלסתת".
למה אתה לא כותב את הספרים בעצמך?
"כי אין לי מה להגיד".
אתה לא רוצה?
"אני לא מצליח. אני נאכל על ידי ספקות".
רק פעם אחת אייר פולונסקי סיפור שהוא כתב. זה היה כשקבוצת אקטוס, שחוללה בשנות ה-90 מהפכה אמנותית וספרותית בסצנת הקומיקס הישראלי (רותו מודן, ירמי פינקוס, מירה פרידמן, איציק רנרט ובתיה קולטון), הזמינה אותו כמאייר וככותב אורח להשתתף בקובץ המאגד סיפורי אהבה. הוא נדרש לכתוב סיפור. והוא כתב. הוא כתב סיפור על ברון זקן המספר לפילגשו סיפורי אהבה ממסעותיו ברחבי העולם המזכירים את עלילות הברון מינכהאוזן ונעים בין פנטזיה, אגדה וסיפורי עם.
הנה, הצלחת.
"כדי להצליח לכתוב הייתי צריך להתחזות. להרחיק את עצמי פעמיים. פעם אחת לבחור במתחזה הכי מפואר שיכול להיות — הברון מינכהאוזן. ופעם שנייה שהוא עצמו יספר שקרים. התחזיתי למתחזה, את מבינה? רק ככה הצלחתי".
כשפולונסקי מדבר על לימודיו ב"בצלאל" ניכר שהתקופה הזאת היא קו פרשת מים. נקודת מפנה. הוא משתמש במילה כת. הוא זוכר את המורים בשמותיהם, זוכר מטלות ופרויקטים שונים - "אבי איזנשטיין, שנה א' טיפוגרפיה, וואו". את אשתו איה, אם בתו היחידה נעמי, קרמיקאית ומאיירת מוכשרת, הכיר שם. ניכר כי הוא אסיר תודה על שנותיו במוסד.
כמי שבא מרקע של רישום אקדמי, וירטואוזי, הוא מתאר את חוויית ההתקבלות ככזו שחייבה אותו להתנגד ליכולותיו. לבוז להם. "חשבתי שאני מביא איתי כבדות כזאת. גלותיות. חשבתי שאני נורא לא מתוחכם. אז ניסיתי לצייר ביד שמאל כדי לא להשתמש ביתרון הטכני שלי". הוא התקנא במסורת הרישום הישראלית. בקלות, באווריריות. נחום גוטמן, דודו גבע. ניסה לחקות את הרישול המכוון, הלא-עושה עניין. לצייר "דלות החומר".
באמת תהיתי האם מעבר ליתרונות המובנים, היכולת לצייר בכל סגנון, היא גם עקב אכילס?
(מהרהר רגע) "כן".
תסביר?
"אני מרגיש שיש לי דברים שאני רוצה לעשות, ובאמת בגלל שאני יכול לעשות את זה ככה או ככה, או ככה, אני כבר לא יודע מה הטבעי שלי. מה הכי קרוב לעצמי. קשה לי להשתחרר מהעין של המעצב, מהביקורת החיצונית, ופשוט לתת לעצמי להיות".
ואם תיתן, מה תרצה לעשות?
"אולי לפסל. פסלים גדולים. לא גדולים-גדולים, אבל גם לא קטנים".
בלי טקסט?
"בלי".
יום אחרי פתיחת התערוכה במוזיאון, אני מדברת איתו שוב. אני זקוקה לכמה השלמות קטנות, הבהרות, וגם הייתה לי הארה שדחוף היה לי להשמיע.
אז איך הייתה התערוכה? אתה כבר מרגיש שהתקבלת?
"צריך להיות פוץ גדול כדי לקבל תערוכה במוזיאון תל-אביב ולהרגיש שלא התקבלתי. ברור שהתקבלתי. מה גם שאין לי שום דרכון זר. לא פולני, לא גרמני ולא פורטוגלי. אני עמוק בארץ".
אתה יודע, הייתה לי עוד מחשבה. תהיתי אם ההיברידיות הזאת, החיבור בין סגנונות שונים, עולמות שונים, קשורה לפצע הביוגרפי - שנאלצת להתיך את דוד הרוסי, שעלה לארץ בגיל שמונה, עם הצבריות החיפאית לכדי אדם אחד?
"מסתובבות לי בראש לפחות עוד שלוש סיבות פסיכולוגיות אפשריות אך סותרות לעניין ערבוב הסגנונות, אבל בסופו של דבר אני לא מאמין שבכלל קיים קשר מובהק בין פסיכולוגיה של יוצר לבין היצירה. כשעובדים, המוח מריץ מיליון משחקים במקביל והפסיכולוגיה מתערבבת עם חישובים אסתטיים וכל מיני נסיבות מקריות, ואין שום דרך להפריד ביניהם".
ברור שיש. זה יחסי גומלין.
"מה שבטוח זה שפסיכולוגיה מעניינת אותי מאוד בחיים ובכלל לא ביצירה. גם כצופה וגם כקורא".
באמת? אותי כן.
"טוב זה בטח גם עניין של בנות ובנים. והנה לך עוד סיבה למה כדאי לגלם ילדות בסיפורים".
פורסם לראשונה: 07:24, 30.09.22
