לפני כמעט 40 שנה ביקרה גילה אלמגור את אמה חיה במוסד הפסיכיאטרי שבו העבירה את שנותיה האחרונות. היא החזיקה בידיה עותק טרי של ספר שכתבה, "הקיץ של אביה" שמו. "אמרתי לאמא שלי, 'חיה'לה, הבאתי לך מתנה, ספר שכתבתי'", מספרת אלמגור. "'מה זאת אומרת כתבת ספר? את לא סופרת'. 'יצא לי, אמא', אמרתי לה. היא הביטה בספר ואמרה, 'באמת כתוב גילה אלמגור'. היא שאלה על מה זה, ואמרתי לה, 'עליי ועלייך'. היא קמה מהמיטה, ומדדה את הספר מכל הכיוונים, פתחה אותו וסגרה, שקלה אותו, ואמרה, 'עלייך ועליי? את בטוחה שזה עלייך ועליי?' ואני אומרת לה, 'אמא די, מה את עושה?' והיא עונה לי, 'את בטוחה שזה עלייך ועליי? זה דק מדי, זה דק מדי!"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לא חששת מהתגובה שלה? היו מי שמחכים לפרסם דבר כזה אחרי מותה.
"לא. בכלל לא. הכתיבה שלו יצאה ממני בשצף כזה של זיכרון, ולא עשיתי אותה יפה יותר או טובה יותר. אמא שלי הייתה תופעה. היא לא הייתה פרטיזנית אבל מותר לך להמציא מה שאת רוצה. כי אמא שלי הייתה באמת דמות הרואית, ובקונטקסט הזה לעשות אותה פרטיזנית התאים לי מאוד. זה כל כך התקבל על דעתה. הקראתי לה אותו, והיא שמה אותו ליד המיטה שלה ולכל רופא שהיה נכנס לחדר היא אמרה, 'זה ספר שהילדה שלי כתבה. אתה רואה גילה אלמגור?'"
5 צפייה בגלריה
גילה אלמגור. ''הכתיבה של 'הקיץ של אביה' יצאה ממני בשצף של זיכרון''
(צילום: יונתן בלום)
בימים אלה רואה אור בהוצאת "עם עובד" מהדורה מחודשת של "הקיץ של אביה", שנכרך יחד עם ספר ההמשך "עץ הדומים תפוס" שיצא לפני 30 שנה בדיוק, וזכה לאיורים חדשים ולכותרת משנה חדשה: "הילדה שנולדה פעמיים". נדמה שכמעט אין צורך להציג את "הקיץ של אביה". ספר הילדים-נוער שיצא בשנת 1985 הפך מיד לקלאסיקה. הוא הודפס ביותר מ-40 מהדורות, תורגם לשפות רבות, וזכה לעיבוד קולנועי מצליח וגם להצגת יחיד - שניהם בכיכובה של אלמגור. הספר והסרט מציגים בצורה חסרת רחמים את ילדותה הקשה של אביה, בת דמותה של אלמגור, שגדלה בפתח-תקווה, שאביה מת ושנותרה לבד עם אם ניצולת שואה, פגועת נפש, שאחראית לכמה מהסצנות הקשוחות ביותר שנראו בספרות הילדים העברית, עד היום.
בשנת 2022, כשהורים מגוננים על ילדיהם מפני כל אפשרות של קושי או כאב, הוצאה של ספר כזה, בלי פתח דבר, בלי אזהרת טריגר, היא צעד לא מובן מאליו. כשאני שואל את אלמגור אם היא לא חושבת שהורים יחששו לתת לילדיהם לקרוא על תלאותיה של אביה, היא עונה בלי למצמץ. "החיים זה לא פיקניק. הורה שמפחד שהילד שלו יתמודד עם ספר קשה עושה טעות. אתה יודע, רגע לפני שהספר ירד לדפוס, נירה הראל מהוצאת 'עם עובד' צילצלה אליי ואמרה, 'גילה תשני את הסוף. לא יכול להיות שלילדה הזאת לא תהיה תקווה, לא יכול להיות שהיא חוזרת לאותו מקום, למוסד. איזו תקווה יש לה?' אז אמרתי לה מה שאמרתי לך, 'נירה, החיים זה לא פיקניק. ככה אני חייתי. מה אני אשקר לילדים ואספר להם אגדות? 'ובשנה הזאת אמא לא באה לביקור, אפילו לא פעם אחת'. זהו, ככה זה נגמר. ואם זה לא טוב ל'עם עובד' אל תוציאו את הספר. אני לא אשקר לאף ילד'.
"אני ויענק'לה באנו לעולם בלי אבא. ועל זה לא דיברנו אף פעם. ופתאום, בזמן הקורונה, הוא ישב פה בכורסה שלו ואני ישבתי פה בפינה, ודיברנו על מה זה אומר לבוא לעולם בלי שיש משולש אמא, אבא וילד באמצע. אני אסירת תודה לקדוש ברוך הוא שהספקנו לדבר גם על הדברים שדחקנו הצידה"
"כשהספר יצא במדינות דוברות גרמנית, הביקורות היו שסוף-סוף לא מנקים מתחת לשטיח התמודדות עם מחלה קשה. ששנים חיכו שיבוא הספר הזה שילד יוכל להתמודד איתו. החיים הם קשים, אלעד. לילדים, לנערים, לאנשים מבוגרים, לכולם, החיים קשים. ומחובתנו ללמד אותם שיש חיים קשים, אבל גם שאפשר להתמודד עם חיים קשים. באחת הפעמים הראשונות שהצגתי את 'הקיץ של אביה' לתלמידים, עניתי על שאלות אחרי ההצגה. וילד אחד שאל, 'מה היה בחורף של אביה, היא חזרה הרי למוסד, ומה היה אז?' וילד אחד אמר לו, 'מה היה בחורף, גשם'. וילד אחר אמר לו, 'טמבל, היא נהייתה גילה אלמגור'. זאת אומרת, בקצה המנהרה יש אור. ומחובתנו להגיד שיש מנהרה, אבל יש גם אור".
המהדורה המחודשת של הספר מוקדשת לארבעה: ליענק'לה - איש התיאטרון יעקב אגמון - מי שהיה בן זוגה של אלמגור יותר מ-60 שנה והלך לעולמו לפני שנה וחצי. לבתם הגר, ולשני הנכדים - סופי, בת 22, ולירון, בן 13. "כשהגר הייתה ילדה חשבתי שאני אמא אידיאלית ואסור שהילדה שלי תהיה עצובה. אז הייתי מספרת לה סיפורים מצחיקים והייתי עושה קולות, ומספרת לה על איך אני משגעת אנשים, מה לא סיפרתי. ויום אחד היא אמרה לי, 'אמא מה, רק דברים מצחיקים ככה? איך זה יכול להיות? הנה אני נופלת, אני בוכה, אני רוצה לדבר עם אבא, אני רוצה לדבר איתך. זה לא יכול להיות'. חשבתי שאני עושה נכון, אבל הבנתי שזו טעות. אז לאט-לאט סיפרתי סיפורים יותר קשוחים. אבל כשהספר יצא היא לא רצתה לקרוא. והסרט בכלל היה קשה. כשזה הגיע לסצנה של הקרחת, היא אמרה, 'אמא, אני לא יכולה לראות את זה, תגידי לי כשזה עבר', כמו סצנת אלימות. גם הנכדה שלי סופי לא רצתה לראות את זה. רק כשהן בגרו הן צפו בזה".
בעוד שבועיים ימלאו למלכת התיאטרון הישראלי 83 קיצים. אל תשלחו לה פרחים, תודה רבה, כי גילה אלמגור לא חוגגת ימי הולדת. לאורך השנים רבים ניסו להפתיע אותה, להגניב איזו מתנה, לציין את התאריך, אבל היא מצידה מחקה אותו. "אתמול סופי שלי הביאה לי מתנה, כבר עכשיו, כי היא יודעת שהתאריך הוצא מהיומן. לפני יותר מעשור קיבלתי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן. הם ערכו שם חגיגה גדולה אבל לא אמרו לי שזה יום הולדת, אמרו לי ארוחה גדולה של מכון ויצמן, אחרת לא הייתי באה".
הדבר לא מפתיע בהתחשב בכך שיום הולדתה העשירי של אלמגור - אז היא עוד הייתה אלכסנדרוביץ' - הפך לסיפור בלהות, למטבע לשון שכבר עשרות שנים מתאר יום הולדת מהסיוטים. גם מי שלא קרא את "הקיץ של אביה" או צפה בסרט מכיר את סצנת יום ההולדת, "מומולדת" בלשונה של הניה, שבה יושבת אביה האומללה לבד בחגיגת יום הולדתה, מבלי שאף אחד בא לבקר. סצנה שצילקה דורות של ילדים, ומבוגרים.
"בעיניי זו סצנת גבורה. לא היה לה כסף, היא אספה גרוש לגרוש וקנתה את המשקאות, את המיצים והסוכריות, ואפתה עוגה ושמה מפה והכול כמו שצריך. וכלב לא בא. והיא קשרה לי את הסרט הזה על הראש, 'פרפר אווירון' היא קראה לזה. 'הם יבואו, את תראי'. והיא הוציאה את השולחן בשתי ידיים, עם כל הדברים עליו, ושום דבר לא נפל ממנו. והתחילו לעבור ילדים, וראו ממתקים, ואמא שלי יוצאת ואומרת, 'בואו, מומולדת זה בפנים, לא בחוץ'. וככה היא אוספת את הילדים והשכנים שהולכים לטייל עם התינוק שלהם בשבת אחרי הצהריים. מומולדת. לרגע השולחן מלא בילדים, ואז הם הולכים. אף אחד לא בא. ואני אומרת לה, 'אמא, היה יום הולדת מקסים, תודה רבה'".
את נשמעת היום מפויסת מאוד ביחס אליה. אם היינו מקיימים את השיחה הזו לפני 40 שנה היית מדברת אחרת?
"לא, לא. לקשר שלי עם אמא שלי לא הייתי צריכה פרספקטיבה. מהרבה בחינות אני גידלתי אותה. והיה ברור לי מההתחלה שהיא שונה. שמהמקום שלנו יש צרחות, שהילדים קוראים לה משוגעת, שזה מה יש. ילד לא בוחר את ילדותו, את ההורים שלו. לפעמים זה הפוך. יש אנשים שאומרים עליי שבתהליך האימוץ של הגר אני בחרתי ילדה. גם את זה אני לא מקבלת, זה לא סופרמרקט שאתה בוחר את השוקולד הזה או הזה. אני הערצתי את אמא שלי, פחדתי ממנה, אבל אהבתי אותה אהבה ענקית".
את אומרת שלא היית צריכה פרספקטיבה ביחס לקשר עם אמא שלך, שהמבט שלך היה מפוכח כל הזמן. איך זה יכול להיות? איך הכאב והטראומה לא מסמאים את המבט הזה? בטח כשאת ילדה.
"יש בספר תיאור שאני מלמדת את אמא שלי לחצות את הכביש. פה ושם התחילו כבר להיות רמזורים ואמא שלי פחדה לצאת מהבית, פחדה ממכוניות. הלבשתי אותה ואמרתי לה, 'עכשיו אנחנו הולכות לעבור את הכביש'. כמו שמלמדים כלב נחייה, יצאתי איתה לשטמפפר, הכביש הראשי שחוצה את פתח-תקווה. אני אולי בת שמונה, ואני עוצרת את המכוניות מצד אחד, עוצרת את המכוניות מצד שני. ואני רואה שאנשים עומדים ומסתכלים איך ילדה קטנה עוצרת את הכביש ומלמדת את אמא שלה. זאת הייתה מערכת היחסים. כשאני הייתי על ידה אז אף אחד לא היה יכול להגיד 'הנה חיה המשוגעת', אף אחד לא היה יכול לרוץ אחריה, הייתי אלימה, הייתי מכה מכות רצח".
"הייתי במצב נפשי הכי-הכי נורא. שנים לא עבדתי, ויום אחד הבת שלי אמרה לי, 'אמא, כשאני חוזרת מבית הספר את כבר לא תבכי, נכון?' לא הייתי מודעת לזה שאני נראית כמו משוגעת. אז עליתי בחזרה, הטבעתי את הפנים במים קרים, שלפתי ניירות, וככה במשך עשרה ימים כתבתי את 'הקיץ של אביה'"
אבל איפה גילה הילדה בתוך הסיפור הזה? איך היא לא מתרסקת?
"זה מה שהיה לי. תראה, אבא שלי נרצח לפני שנולדתי. אח של אמא שלי שגר בפתח-תקווה עם אשתו הביא אותה ללדת שם, ואז יש תינוקת ואין איפה לשים אותה. אז היא עברה איתי לירושלים, לבית תינוקות יתומים שהיה בירושלים. היא עבדה בניקיון כדי להיות על ידי. כי לא היה בית. ומשם עברנו לאבן יהודה, ואחר כך שוב לפתח-תקווה. אמא שלי הייתה מתאשפזת לסירוגין, ואם לא הפנימייה היו שמים אותי באיזה פאקינג מוסד תסלח לי על הביטוי. אז כן, את כל השלב הראשון של הילדות שלי היה מוטב שאמחק. שנאתי כל רגע, שנאתי את הסביבה, שנאתי את רוב האנשים. היו גם פה ושם ניצוצות של אנשים טובים. לא הכול היה מקשה אחת של רוע".
סלחת לאמא שלך?
"לא. לא היה לי על מה".
את הספר היא כתבה מתוך תהום. "הייתי במצב נפשי הכי-הכי נורא. שש שנים לא עבדתי, שכחו אותי, הייתי מצלצלת לתיאטרון ואומרת שאני צריכה עבודה. ממש נגעתי בתחתית. וכשאתה במצב לא טוב אתה מגלה מי החברים שלך. ואני עברתי שם בגידה מצד חבר טוב, והתמוטטתי מזה. אבל מה זה התמוטטתי, נכנסתי למיטה חמישה ימים, לא התרחצתי, לא קמתי, רק ציחצחתי שיניים, הייתי עם טרנינג מלחמה".
טרנינג מלחמה?
"אתה יודע, הטרנינג שלובשים בזמן אזעקות. והבת שלי כבר ירדה עם אבא שלה בדרך לבית הספר, פתאום היא מצלצלת, עולה במעלית ואומרת לי, 'אמא, כשאני חוזרת מבית הספר את כבר לא תבכי, נכון? תגידי לי שאת כבר לא תבכי'. אני לא הייתי מודעת לזה שאני נראית כמו משוגעת, שאני מפחידה את הילדה שלי כמו שאמא שלי הפחידה אותי. אמרתי לה, 'לא-לא-לא, יהיה בסדר'. ירדתי איתה במעלית ועליתי בחזרה, הטבעתי את הפנים במים קרים, שלפתי ניירות, וככה במשך עשרה ימים כתבתי את זה. בכלל לא ידעתי מה זה הולך להיות. לא היה לי מושג.
"אחרי עשרה ימים יענק'לה חזר מקריית-שמונה מאוחר בלילה, ושאל, 'מה זו ערימת הניירות הזאת?' אמרתי לו, 'זה שום דבר, אני אזרוק את זה מחר'. והוא אמר, 'מה זה, תקריאי לי'. ואני הייתי עייפה אבל הוא התעקש כמו ילד, והקראתי לו את זה. אתה יודע, השחקנים מבולגריה יש להם טקס כזה, הם היו לוקחים את הטקסט של מחזה חדש, מריחים אותו ואם זה היה מריח טוב היו אומרים, 'זה מריח מלחם' - כלומר זה הולך להביא פרנסה. יענק'לה לקח את כל הניירות האלה ואמר, 'זה מריח מנפט'".
אני רוצה לחזור לרגע הזה הסוער עם הגר. זה כאילו היא שיקפה לך מעיניה משהו לגבייך, או לגבי אמא שלך.
"תראה, כל מה שאמא שלי לא הייתה בשבילי, אני רציתי להיות בשביל הגר. הייתי אמא מאוד פיזית, מאוד ורבלית. אמא שמדברת, אמא ששואלת שאלות, אמא שרוצה להבין, אמא שמנשקת, שמחבקת. זה מה שרציתי, חום אהבה. והגר הייתה ילדה מדהימה היא גם בת מדהימה היום. אני מאחלת לכל הורה שמגיע לגיל השלישי שיהיה לו בת כזאת".
איזו מין סבתא את?
"סבתא שאפשר לדבר איתה על הכול. אני אוהבת, אבל לא דביקה. אני לא מתיילדת איתם. אף פעם לא הייתי סבתא של בייביסיטר. אל תשאירו לי את הילדים, יש לי מחויבויות, אני עובדת. לחתונות של עצמי בקושי הגעתי. אני התחתנתי עם יענק'לה ארבע פעמים מבלי להיפרד. כבר התחלנו לתכנן את החתונה החמישית, אבל יענק'לה הלך לעולמו".
מבעד לחלון דירתם בצפון הישן בתל-אביב, מגובה שבע קומות, הים נראה שקט ורגוע. בתוך הדירה, עמוסה זיכרונות של כמעט 50 שנה, פניו של יעקב אגמון מחייכים מכל עבר. שמו עולה בשיחה שוב ושוב, פעם היא קוראת לו יענק'לה, פעם אגמון, ובכל פעם קולה מתמלא בחום ובכאב. בסלון מתרוצצות טייני, כלבה מסוג שיצו ("היא כבר טייני השלישית או הרביעית"), ומגי ("השישית"). "טייני הייתה אהובתו של אגמון. הוא היה יושב כאן על הכורסה ושעות היא הייתה יושבת לו על הבטן, עם הפנים אליו. אחרי שהוא הלך היא לא נתנה לאף אחד לשבת פה. היא הייתה מחפשת אותו והייתי צריכה להרגיע אותה, שזה היה כאב לב נורא".
הזוגיות ביניהם התחילה כרומן מחתרתי שנמשך שנתיים, בזמן ששניהם היו נשואים לאחרים. מאז חלפו 60 שנה, ושום דבר לא הפריד ביניהם. גם לא מגפה עולמית. "הבידוד השני של הקורונה היה מתנה. בבידוד הראשון זה היה מתסכל שאי-אפשר לעבוד. אבל בבידוד השני פתאום מצאנו את עצמנו לבד, צוחקים המון, שותים, אוכלים, קוראים, ובעיקר משוחחים המון, על הדברים שכל החיים אמרנו שיום אחד נדבר עליהם".
על מה?
"על היתמות למשל. שנינו באנו לעולם בלי אבא. ועל זה לא דיברנו אף פעם. ופתאום שני אנשים מבוגרים, הוא ישב פה בכורסה שלו ואני ישבתי פה בפינה, מדברים על מה זה אומר לבוא לעולם בלי שיש משולש אמא, אבא וילד באמצע. גם על המדינה דיברנו הרבה, לראות אותה הולכת ונמוגה בדאגה. אני אסירת תודה לקדוש ברוך הוא שהספקנו לדבר גם על הדברים שדחקנו הצידה".
5 צפייה בגלריה
עם תמונתו של בעלה יעקב אגמון ז''ל. ''בבידוד השני שוחחנו על כל מה שאמרנו שיום אחד נדבר עליו''
(צילום: עמית שעל)
את עדיין מאמינה באלוהים.
"אני מאמינה בכוח הזה. אני מאמינה, כי אם לא היה הכוח הזה אז אולי כבר הייתי מזמן מרוסקת. אני הולכת עם זה", היא מצביעה על שרשרת זהב עם מגן דוד על צווארה, "ובתיק שלי תמיד יש ספר תהילים. מאז שיענק'לה היה חולה ועבר את החמישה מעקפים אני אומרת פרק תהילים בכל יום. בהתחלה להחלמתו של אגמון, ואחר כך לעילוי נשמתו של אגמון. והיום אני קוראת פרק תהילים להחלמתו של איציק סעידיאן בן לידיה. כל כך השפיע עליי המעשה שהוא עשה ומה שעבר עליו. ועכשיו, כשהוא עמד על הרגליים ודיבר, הרגשתי כאילו שידרתי לו את המשהו הבריא והטוב. ותשמע, אני חושבת שאדם צריך שיהיה לו דבר כזה".
את עוקבת אחרי החדשות? אחרי הממשלה?
"בטח. זה חשוב לי מאוד. ברור שהממשלה שזה עתה התפרקה הייתה טלאי על גבי טלאי, אבל גם בהיותה כזו היה מאמץ לעשות שינוי. ושינוי זה הכרחי, כי נהיה מאוד קשה לחיות פה. מבחינה חברתית, קהילתית, איכות החיים, יוקר המחיה. אני לא שואלת אותך איך אדם צעיר כמוך יכול לחיות פה בכלל, אם אין לך אבא עשיר. והנהירה של אנשים החוצה מכאן, זה קשה".
את עוד רגע בת 83, אבל את לא מפסיקה לעבוד. הצגות, ותפקידי אורח בסדרות, ונסיעות ברחבי הארץ בשעות לילה מאוחרות. יש לך מחשבות על פנסיה?
"לא, מה פתאום. פנסיה? זה טוב לאחרים. זה טוב למי שרוצה להיות באמת עם הפרלמנטים שלו בבתי הקפה. אני לא צינית. זה אנשים שזקוקים לזה, שעבדו בכל מיני משרות ועכשיו הם רוצים להיות עם החברים, עם הנכדים. אני לא. טוב לי שהנכדים שלי באים ביום שישי עם הגר. גומרים הולכים. לכל אחד יש בית. הסיבה לחיות זו עבודה".
הזיכרון שלך מצוין.
"הזיכרון הרחוק מושלם. את הזיכרון הקרוב הקורונה קצת שיבשה. חליתי פעמיים והפעם השנייה הייתה קשוחה מאוד. אני יודעת שאני רוצה לכתוב. כי יענק'לה איננו ואני כל כך רוצה לספר לו מה קורה, בתקופה הזו איבדנו, איבדתי, חברים כל כך קרובים בזה אחר זה. דני קרוון שהיה כמו אח שלו, פרופ' מיכאל סלע, מודי בראון, אורי זוהר, א.ב. יהושע. זה צפוף מדי וזה נורא. זה כאילו שהיד התייבשה לי. הראש עובד. אני כותבת ביד, אני לא מקלידה. בכלל המחשב זה ממני והלאה".
את מפחדת ל —
"למות? לא, שאלה הבאה".
ממה את כן מפחדת?
"אני אספר לך סיפור. אתה יודע, אין גבול לרוע ואין גבול לטיפשות. בזמן השבעה התקשר אליי מישהו, 'גברת אלמגור כמה אני מעריץ אותך, כמה הערצתי את אגמון, אתם באמת אנשים נהדרים'. אמרתי, 'תודה, עם מי אני מדברת?' אז הוא אמר שאני לא מכירה אותו אבל שהוא היה חבר טוב מאוד של אגמון. 'אבל מי אתה?' שאלתי והוא כזה, 'אם את שואלת, אז אגמון חייב לי הרבה כסף. הייתה לנו עסקה והוא לא הספיק לשלם לי'. שאלתי, 'יש הסכם?' והוא אמר, 'היינו חברים, תקענו כף' אז עניתי לו, 'אדוני, תקיעת כף אצל יהודים זה רק על יהלומים. אני היהלום של אגמון והוא לא אמר לי שהוא תקע איתך כף עליי. אז אני סופרת עד שלוש ואם אתה לא יורד מהקו יש לי כאן כפתור מצוקה למשטרה. 1... 2...' סגר ויותר לא חזר. זה עונה לך על השאלה?"
מאיפה האומץ לענות ככה, בלי פחד?
"נו, אלמגור".
פורסם לראשונה: 07:12, 08.07.22
