בשנות ה-90, כדי לראות סקס בטלוויזיה היה צריך לנסות לתפוס סרטים ארוטיים בערוצים 3 או 4 מאוחר בלילה, או להפליג לערוצים האירופיים. כיום, כל הקטגוריות בנטפליקס הקרוב לביתנו מוצפות בתכנים ארוטיים. מהפורנו הרך של "365" ועד ל"סקס לייף", דרך המסעות התקופתיים של "ברידג'רטון" ו"שרלוט", סקס על המסך זמין מאי פעם. הייצוג המהפכני של "סקס והעיר הגדולה" ו"בנות" עבר כבר כמה גלגולים, ומשגשג בדרמות איכותיות דוגמת "סליפ" ("מיטות מסתובבות" המשודרת ב-yes), שבה הדמות עוברת בין יקומים מקבילים בכל פעם שהיא חווה אורגזמה. גם בטלוויזיה הישראלית, הגיבורות החדשות מונעות מהרצון שלהן לסקס: דמותה של "חאנשי" עושה עלייה לישראל כי היא מתחרמנת מחיילים; הגיבורה ב"קורדרוי" משתמשת בסקס כי היא יפה ובטוחה בעצמה, ובעיקר כי היא יכולה; "בלאדי מורי" לא מתביישת מסקס בשירותים בפאב. האם הגענו לעידן חדש של מיניות נשית משוחררת בטלוויזיה? ואם כן, האם הקרדיט מגיע לתנועת "מי טו" או למלחמות הסטרימינג? האם מדובר ברגע זמני בלבד, והכול עוד עלול להשתנות?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הטלוויזיה האמריקאית עברה דרך ארוכה עד שהצליחה להגיע לעידן שבו סקס לא מעורר בושה וקונפליקט. לוסיל בול ודזי ארנז, כוכבי "אני אוהב את לוסי" ששודרה בשנות ה-50 ונחשבת לאמא של הסיטקום האמריקאי, היו נשואים בחייהם האמיתיים. בסדרה, עם זאת, הם ישנו במיטות נפרדות. לקח הרבה זמן עד שזה השתנה. ב-1991 הסדרה "מרפי בראון" הציגה קו עלילה יוצא דופן לאותה תקופה - הגיבורה הראשית הפכה לאם חד-הורית. ארצות הברית הייתה מזועזעת, ואפילו סגן הנשיא דן קווייל גינה בחריפות את הבחירה התסריטאית הזו.
החוקים התחילו להשתנות לקראת סוף שנות ה-90, עם סדרות כמו "סקס והעיר הגדולה" (1998), "הסופרנוס" (1999) ובהמשך "הסמויה" (2002), שלושתן של רשת HBO, שהצליחה להביא סטנדרט קולנועי אל המסך הקטן ולא לפחד לעסוק בכל מה שהיה טאבו עד לאותה התקופה, כולל סקס.
היצירות האלו סללו את הדרך לייצוגים שמציגים מיניות נשית באופן עגול יותר, ובהן "מד מן" (2007) הריאליסטית ו"דם אמיתי" (2008) הפנטסטית. בשנת 2012 התמונה השתנתה שוב עם כניסתה של "בנות", ובה דמותה של האנה (לנה דנהאם) היא אישה משוחררת מינית באופן חד-משמעי ובלתי מתנצל.
"הסדרה 'בנות' הציעה מיניות נשית הרבה יותר חופשית. דנהאם הראתה את הגוף שלה, שאינו מושלם לפי הסטנדרטים המקובלים. זה לא היה קיים לפניה", מסבירה ד"ר סיגל ברק ברנדס מאוניברסיטת תל אביב. "הביטוי לקול הנשי המשוחרר הזה היה חסר".
"בנות" היתה פמיניסטית אך מאוד לבנה ופריבילגית, ושנה לאחר מכן, "כתום זה השחור החדש" הוכיחה שקאסט מגוון הוא הדרך הטובה ביותר לספר סיפורים של נשים. בעשור האחרון, "פליבג" של פיבי וולר-ברידג' המבריקה עיצבה מחדש את עולם הנרטיבים הנשיים, ובין ממשיכותיה כיכבו "בובה רוסית", "גברת פלטשר", "אחיות רעות", "להרוג את איב", "גברת מייזל המופלאה", "ג'יין הבתולה", "להרוס אותך" ועוד רבות מספור, ברשתות הגדולות והנישתיות כאחת. סיפורים נשיים הפכו לסטנדרט ולא ליוצא הדופן, ובכך גם המיניות הנשית הפכה למשהו שאפשר וצריך להראות על המסך.
8 צפייה בגלריה
בשביל לספר סיפורים של נשים דרוש קאסט מגוון. ''כתום זה השחור החדש''
(צילום: באדיבות נטפליקס)
כמה תהליכים מקבילים הביאו לכך שהארוטיקה הנשית מצאה לעצמה בית בעולם הטלוויזיה. ככל שיותר נשים נכנסות לתפקידי מפתח, הייצוג הופך למפותח יותר. סתיו אידיסיס, היוצרת והכותבת שמאחורי "בלאדי מורי" (yes) בכיכובן של רותם סלע ונעמי לבוב, מרגישה את העלייה במספר הנשים בתחום בארץ. "יש הרגשה שיש העדפה מתקנת כלשהי", אומרת אידיסיס, "למרות שמאז ומעולם היו נשים יוצרות - דנה מודן, סיגל אבין ועוד. במקצוע הבימוי הייתה נטייה לסמוך יותר על גברים, זה היה נחשב מקצוע 'גברי'. שמעתי מנהלי תיאטראות, אנשים בעמדות כוח, מטילים ספק ביכולת של אישה להוביל קאסט של הצגה. הגישה הזו משתנה".
"בלאדי מורי" נפתחת בסקס בשירותים בפאב, לא סצנה שגורה בטלוויזיה הישראלית. עבור אידיסיס זה בכלל לא אישיו. "זה לא חדש, כי סמנתה חגגה את החיים ב'סקס והעיר הגדולה' כבר לפני 25 שנה, וכך גם 'בנות'. כשהמטרה היא להראות עירום או מין, זה פוגעני. יותר מזה, שמרתי על הבנות מביטויים כאלו שלא היו מביאים משהו אמיתי לסיפור. לפעמים דיברנו על הסט על להוריד חולצה או להישאר בתחתונים, אבל כשאין בזה טעם וזה לא מוסיף לסיפור, אז לא. מצד שני, 'בנות' פרצה דרך בזכות זה".
למרות ההתפתחות המורגשת, נשים עדיין סובלות מתת-ייצוג בטלוויזיה האמריקאית. לפי דוח של הארגון האמריקאי Boxed In מהשנה שעברה, בשנת 2021-22, נשים היו רק 37% מבעלות התפקידים החשובים מאחורי הקלעים בתעשייה: יוצרות, מפיקות, כותבות, במאיות, מפיקות, עורכות, צלמות ומפיקות בפועל. רק 29% מהמפיקים הן מפיקות. התעשייה ההוליוודית עדיין נשלטת על ידי מבט גברי.
הגורם המשמעותי ביותר המעצב את מה שאנחנו רואים על המסך בשנים האחרונות הוא מלחמות הסטרימינג בין הרשתות הגדולות. השחקניות החזקות בשוק - נטפליקס, דיסני פלוס, אפל טי.וי, אמזון פריים, HBO מקס, הולו, רוקו, פיקוק ואחרות מייצרות תוכן ללא הפסקה. החברות הפיקו כמה שיותר תכנים - ובדקו מה עובד.
הודות למלחמות הסטרימינג, זכינו בשנים האחרונות לשפע אדיר של תוכן. הרשתות מתאמצות לפנות לכמה שיותר קהלים, ובהם כמובן גם לנשים. בניסיון לצבור לעצמן מנויים הן הפיקו כמה שיותר דברים ובדקו מה עובד - ונתנו במה גם ליצירות שמתמקדות במין הנשי.
8 צפייה בגלריה
''בלאדי מורי''. נפתחת בסצנת סקס בשירותים של פאב
(צילום: יקטרינה בורינדין, באדיבות yes)
עוד סיבה לשגשוג של הסקס האחר בטלוויזיה היא המודל שהפך נפוץ מאוד לאחרונה, של סדרות אישיות שבהן השחקן המגלם את הדמות הראשית הוא גם היוצר, כמו למשל דונלד גלובר ב"אטלנטה" וביל היידר ב"בארי". זואי ליסטר-ג'ונס, שזכורה מ"נערה חדשה", יצרה את "סליפ" ("מיטות מסתובבות"), שאותה היא כתבה וביימה ובה היא משחקת את הדמות הראשית. ברגע שיוצרים יכולים לכתוב, לביים וליצור בדמותם ובצלמם, הם יכולים לספר סיפורים נועזים ואישיים יותר.
היכולת להיות אחראית על כל האספקטים של היצירה, לפי מיקי טריאסט שביימה יחד עם אהרון גבע את "חאנשי", היא זו שיוצרת את השינוי. "נראה שהשינוי העיקרי הוא במי שיוצר את הסדרות, נשים, ובמקום שהן מקבלות ביצירה ומחוצה לה. זה תהליך שהחל כבר בשנות ה-90. יש הרבה יותר התייחסות ליוצרות עצמן, הן לוקחות תפקיד פומבי יותר ומשחקות את הדמות הראשית. מיניות נשית תמיד הייתה שם, אבל היא ללא ספק עוברת אבולוציה", היא מסבירה.
"חאנשי" נכתבה על ידי עליזה חנוביץ', שמספרת את סיפורה של צעירה חרדית מברוקלין שאמורה להינשא תוך זמן קצר, אבל בוחרת לעשות עלייה לישראל כדי להתחיל עם חיילים חתיכים עם נשק (לא ג'ובניקים, שלא מלהיבים אותה). "יש משהו מיני באיך שחאנשי עולה. ישראל מחרמנת אותה", מסבירה טריאסט.
חאנשי מעוררת אי-נוחות: היא אגרסיבית, ולעיתים יש חשש שתהיה אפילו אלימה מינית. הבחירה הזו מאתגרת את הצופים, שלא מורגלים לראות מיניות נשית כל כך אסרטיבית, ודאי לא מאישה חרדית. "'חאנשי' מתכתבת עם תנועת המי-טו וההתעוררות של מיניות, מה מותר ומה אסור וקווים אפורים, בצורה לא פוליטקלי קורקט", מסבירה טריאסט. "היא לא 'נכונה' במובן הזה, כי ההתנהגות שלה קיצונית. דברים הם לא שחורים ולבנים אלא מורכבים. צריך להיות ערניים ומודעים ולא ללכת לפי חוקיות".
אהרון גבע, שותפה של טריאסט לבימוי, מצביע דווקא על הפוטנציאל המסחרי כגיים-צ'יינג'ר המרכזי בתעשייה כיום, שמאפשר לקולות נשיים חדשים להישמע. "אם להיות ציני, אני חושב שזה עניין של מסחריות. סדרות שיצרו נשים סללו את הדרך אחת לשנייה. בלי 'בנות' לא היה את 'פליבג', ובלעדיה לא הייתה 'להרוס אותך'. הטלוויזיה הישראלית הגיעה לשם בעקבות השושלת הנשית הזו. כל אחת מושפעת מהשנייה ומושכת את הגבול עוד קצת".
הודות להצלחה של האימהות הרוחניות האלו, הרשתות הבינו ששווה להן לקחת את הסיכון. "גופי שידור פחות חוששים", מאשר גבע. "לפני עשר שנים אף גוף שידור בארץ לא היה רוצה את זה. בזכות הסטרימינג אנחנו באינפלציה, כבר אין מדורת שבט שכולנו מתקבצים סביבה כמו 'הסופרנוס' או 'משחקי הכס'. יש מיליון סדרות ולא רק אחת, ובזכות כך שיש סדרות רבות קטנות, אפשר לחקור יותר נושאים כמו מיניות נשית. אבל בטלוויזיה הכול עובד בגלים, ובסוף נחזור למודל הסדרה האחת. זה מעגל אינסופי".
לאורך השנים האורגזמה הנשית נחשבה ל"בעייתית" בקולנוע ובטלוויזיה, והאולפנים דרשו לא פעם לצנזר אותה. קימברלי פירס, במאית הסרט "בנים אינם בוכים" (1999), נדרשה לקצר את סצנת האורגזמה הארוכה של לאנה (קלואי סוויני), ששוכבת עם ברנדון טינה (הילארי סוואנק). "מתי מישהו נפגע מאורגזמה ארוכה מדי?", היא שאלה. בסרט "הצנזורים" היא סיפרה שלאולפנים לא הפריעה סצינת האונס הקשה של טינה, אלא דווקא סצנת הסקס בהסכמה שבה יש כמה אורגזמות ארוכות. "הם אמרו שזה פוגעני, ואמרתי שזה שערורייתי. בתבנית שבה רוב הסרטים נכתבים ומבוימים על ידי גברים יש בעיקר חוויות גבריות. לדעתי המוקד הוא לא העונג הנשי, וכך העונג הנשי לא טבעי והוא מפחיד. אם את אישה שמבינה את העונג הנשי מנקודת המבט הנשית, את נכנסת לשטח זר ולא מוכר".
בסדרה "מיטות מסתובבות" (slip), ליסטר-ג'ונס לקחה את הרעיון של העולמות המקבילים מהסרט "דלתות מסתובבות" והכניסה לתוכו את האורגזמה הנשית כמנוע עלילתי. ליסטר-ג'ונס מגלמת את האוצרת הצעירה מיי קנון, שנמצאת בנישואין משעממים. הכול משתנה כשהיא מגלה שבכל פעם שהיא חווה אורגזמה, היא עוברת לעולם מקביל שבו היא קיבלה את כל ההחלטות ההפוכות. לאחר שהיא שוכבת עם זר בבר, היא מוצאת את עצמה נשואה לו וחיה חיים שונים לחלוטין, ואנחנו עוקבים אחרי ההסתגלות שלה בכל פעם מחדש.
יצירת עוד "מולטיוורס" מרגישה קצת מעייפת. כמה יקומים אנחנו באמת צריכים? אבל ההרפתקנות הנרטיבית השתלמה הפעם. באופן שופע יצירתיות ועם לא מעט הפתעות בדרך, ליסטר-ג'ונס מצליחה להראות איך בכל מציאות חדשה ומקבילה, לא משנה עם איזה גבר או אישה היא נמצאת, היא תמיד נשארת עם עצמה.
כנראה בגלל הממד הפנטסטי, המבקרים השוו את את "מיטות מסתובבות" לסרט זוכה האוסקר "הכול בכל מקום בבת אחת". המשותף להן הוא בכך שהן מייצרות נרטיב חדש, שכל-כולו נשי. האורגזמה ב"מיטות מסתובבות" היא המפתח למעבר בין היקומים, היא זו שמאפשרת את התנועה המתמדת. כלומר, לאורגזמה הנשית יש כוח טרנספורמטיבי לשנות את החיים שלנו. אומנם מוזר לגלות את כל ההבעות השונות של ליסטר-ג'ונס כשהיא, לכאורה, מגיעה לאורגזמה. הסיבה לכך היא שאנחנו לא מורגלים לראות ייצוגים חיוביים של מיניות נשית בסדרת מיינסטרים - אישה החווה אורגזמה על המסך הוא משהו שמוכר לנו בעיקר מפורנו. "יש משהו עמוק יותר שקורה ב'מיטות מסתובבות', שבזכותו הסדרה מרגישה קצת מהפכנית, סוג של סוד שנשים מתקשרות ביניהן לא במילים אלא בהבעות פנים, שסוף-סוף נכתב", כתבו במגזין ה"קוליידר".
"מיטות מסתובבות" - טריילר
בריאיון ל-ynet החודש אמרה ליסטר-ג'ונס: "הרעיון של האורגזמה כשער נוצר מתוך הרצון להסתכל באמת על המיניות הנשית דרך עדשה חדשה, וליצור סיפור שהמנוע שלו והדחף הנרטיבי שלו יהיו נטועים בעונג הנשי, זה שאנחנו זוכים לראות על המסך לעיתים כל כך נדירות".
"החוקרת מישל פיין קראה לזה 'השיח הנעלם של התשוקה הנשית'", מסבירה ד"ר ברק ברנדס. "פיין טענה שהתרבות שלנו לא עוסקת בתשוקות המיניות של נשים, ולכן נערות וצעירות לא לומדות לזהות את התשוקות האלו, לתת להן שם ולהתנסות בהן. הן לומדות שהמיניות הנשית פסיבית, מגיבה ומכילה, עונה על המיניות הגברית היוזמת".
מערכת יחסי הכוחות הזו משפיעה על כל היבט בחיים שלנו. "למשל, האחריות על ילדות שלומדות בבית ספר לשמור על צניעות", מסבירה ד"ר ברק ברנדס. "את צריכה להסתיר את המיניות שלך כי זה מפריע לבנים. מי את בסיפור הזה - זה לא משמעותי. אובייקט ולא סובייקט".
8 צפייה בגלריה
זואי ליסטר-ג'ונס. להסתכל על המיניות הנשית דרך עדשה חדשה
(צילום: AP Photo/Chris Pizzello)
כיום, מסבירה ד"ר ברק ברנדס, זה משתנה. "נשים מקבלות קול ויכולת להביע את החשקים שלהן, והאורגזמה ב'מיטות מסתובבות' היא חלק מהעניין הזה. בעבר זה היה נדיר ביותר, להתמקד באישה ובעונג שלה. היא הייתה אובייקט, לא מעניין מה היא חווה. לכן היו מצנזרים סצנות כאלו. ב'מיטות מסתובבות', הדמות הראשית דומיננטית כי היא מחליטה איך ייראו החיים שלה. יש לה שליטה, סוכנות נשית. המצלמה מתמקדת בה ובהנאה שלה. זה יחסית חדש וחתרני".
למרות החידושים, מותגים רבים שנסמכים על פורנו רך זוכים להצלחה כבר שנים רבות. סדרת הספרים "חמישים גוונים של אפור", על המשכיה הרבים, החלה את הטרנד בשנת 2011. בשנת 2016 הצטרפה אליה סדרת הפנטזיה "זרה" (Outlander) המצליחה. שתיהן פונות לקהל נשי בוגר באופן ספציפי וללא התנצלות, ומוכיחות שנשים הן כוח צרכני שיש להתחשב בו.
"זרה", המבוססת על סדרת "נוכרייה" של הסופרת המוערכת דיאנה גבלדון, היא פנטזיה ארוטית מבית starz שבה ג'יימי (סאם היואן) וקלייר (קטריונה באלף) מנהלים דיאלוגים דרמטיים במספר שווה במיטה ומחוצה לה. קלייר היא אחות ממלחמת העולם השנייה, שחזרה מאתיים שנה בזמן אל העבר הרחוק באמצעות אבנים קסומות. היא פוגשת בעבר את ג'יימי המסוקס, שהמבטא הסקוטי שלו הוא רק בונוס לשריריו המפותחים.
אף שהיא רוויית אלימות מינית וסצנות אונס שונות בכל עונותיה, "זרה" מקדשת את המיניות של קלייר. היא נתפסת כמינית גם כשהיא בהיריון מתקדם ועם בטן ענקית, וגם בעונות האחרונות היא ממשיכה להיות מינית כששערה מלבין וקמטים מתווספים לפניה. היא נחשקת על ידי ג'יימי בלי הפסקה, והמין ביניהם לא הופך ללוהט פחות ככל שהם מזדקנים. כלומר, סקס מוכר, גם כשהוא מזווית פמיניסטית ונשית.
"התעשייה מבינה שיש לזה קהל. יכול להיות שזה לא רק קהל נשי. זו זווית מרעננת, כי התעשייה הזו צריכה כל הזמן להתחדש ולהפתיע", מסבירה ד"ר ברק ברנדס. "אין לי ספק שנשים יותר מזדהות עם זה, כי יש פה ביטוי למיניות שלהן, לסובייקטיביות שלהן. זה יחסית חדש ומרענן".
גם ההשפעה של תנועת מי-טו בעניין עצומה. רבים מהסטריאוטיפים סביב סקס בתרבות נשברים לאחרונה באמצעות כוכבות שהיו מזוהות עם המיניות שלהן יותר מכל, ורוצות להשמיע את הנרטיב שלהן. השחקניות פמלה אנדרסון וברוק שילדס נמצאות בעשור החמישי שלהן, ומשתמשות בפורמט הדוקומנטרי כדי להציג את גרסתן למחירים המקצועיים והאישיים ששילמו על היותן סמלי מין.
בסרט הדוקו "פמלה, סיפור אהבה" בנטפליקס מספרת האייקון משנות ה-90 כיצד העולם העניש אותה על קלטת הסקס שלה, ואיך היא התעקשה לא להשתמש בה בעצמה. היא לא רואה בעצמה קורבן, וזה אינו ניסיון ליצור לעצמה תדמית חדשה, אלא להעניק אישיות ועצמיות למישהי שנתפסה על ידי רובנו כמעין קריקטורה ולא כאדם אמיתי.
ברוק שילדס, כיום בת 58, מבצעת מהלך דומה ב"ילדה יפה: ברוק שילדס" (דיסני+), סדרה דוקומנטרית בת שני חלקים שבה היא חוזרת אל הסרט "ילדה יפה", שבו השתתפה כילדה בת 12 ושכלל קטעי עירום מלא. היא גם חושפת את התקיפה המינית שעברה כסטודנטית בקולג'. אנדרסון ושילדס חושפות את הסטנדרט הכפול: מצפים מנשים להיות מיניות ונחשקות - ואז מענישים אותן על כך. הן מספרות את סיפורן במילים שלהן, כחלק מהמהלך שבו "הבושה עוברת צד": אלו שפגעו בנו צריכים להתבייש, לא אנחנו. שני הסרטים הדוקומנטריים חובקו על ידי הקהל והתקשורת.
"הסיפור של שילדס נוגע בהיבטים של ילדות ונערות, חפצון מיני. בעבר זה היה נדיר, והיא הייתה מקרה יוצא דופן של 'אפקט הלוליטה'. היום זה הרבה יותר שכיח", אומרת ד"ר ברק ברנדס. "לאחר שבמשך שנים אנדרסון ושילדס היו בעמדת האובייקט המיני, יש להן את היכולת להשמיע את קולן על האירועים שקרו להן. אין לי ספק שזה חלק או המשך של מהפכת מי-טו, שהגיעה מהתעשייה הזו כתגובה אליה. היא חשפה שהתעשייה הזו אפלה ובעייתית, אפילו פלילית".
במהלך משלים, סדרות שבהן יש ייצוג משפיל של נשים מיניות זוכות לביקורת עזה. "איידול" של HBO, שנוצרה על ידי המוזיקאי דה וויקנד (אייבל טספאי) והבמאי סאם לוינסון ("אופוריה"), זכתה לקריאות בוז בפסטיבל קאן עקב דימויים הלקוחים מעולמות הפורנו. הסדרה הוגדרה בתקשורת "פורנו עינויים". מבקרים רבים טענו שהשפלת דמותה של השחקנית לילי רוז-דפ נועדה לזעזע אותנו, כך שלבסוף דמותה מוגדרת על ידי "השפלה וסבל".
"פמלה, סיפור אהבה" - טריילר
לא כולן מסכימות שאנחנו צועדים אל עבר עידן חדש של מיניות נשית. תמר מור סלע חיברה את הספר "ערוֹת" (ידיעות ספרים, 2017) שעוסק בחוויות ארוטיות של נשים. היא מרצה בנושאי מין ומיניות ויצרה יחד עם עדי ארבל סדרה תיעודית בעלת שם זהה לזה של ספרה ל"הוט 8". כמי שחקרה את הנושא לעומק היא דווקא לא חושבת שהתקדמנו הרבה: "ישראל היא חברה שמרנית, פוריטנית ומכוונת ילודה", היא מסבירה. "הנאה בחיבור למין קיימת, אבל זה לא עמוד האור שהולך לפני המחנה. ישנה עדיין הבינאריות בין גברים ונשים לגבי ההיתר, הלגיטימציה והאפשרות להיות כזו בלי להיחשב 'אמיצה'. למה זה פורץ דרך? למה זה לא מן הטבע? זה אמור להיות יסוד בחיים שלנו, ללא קשר אם אנחנו נשים או גברים. למה זה מהפכני?"
את רואה שינוי בשיח לגבי המיניות בחברה הישראלית?
"הספר 'ערות' פתח שיח שלא היה לפניו באופן הזה בישראל. האם הוא שינה את התפיסה התרבותית הרווחת לקידום מיניות של נשים בחברה הישראלית? חד-משמעית לא. הוא השפיע על נשים מסוימות. יש מגמות מינוריות כאלו ואחרות. מין עדיין מעלה שאלות של מוסר וטוהר. מין עדיין נחשב לדבר מלוכלך. אישה שרוצה מיניות - כלומר שרוצה אקטיבית, לא נעתרת - זה עדיין מהפכני. העובדה שזה נחשב מהפכני מוכיחה שלא התקדמנו".
פורסם לראשונה: 09:32, 28.06.23
