לא מעט סרטים התהדרו השנה באורך שחצה את השעתיים וחצי ולעיתים אף את השלוש. חלקם היו בלוקבסטרים כמו "ג'ון וויק 4" (169 דק') או "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון" (163 דק'), וחלקם יצירות מאתגרות כמו "בו מפחד" (179 דק'), כאלו השואפות לאפיות היסטורית כמו "רוצחי פרח הירח" (206 דק'), או מסחררות במשך שלוש שעות אינטנסיביות כמו "אופנהיימר". להן מצטרף כעת "העבריינים" (The Delinquents), סרטו של הבמאי הארגנטינאי רודריגו מורנו, שאורכו 189 דק'. סרט "ארט האוס" מובהק, בעל קצב איטי ומבנה נרטיבי לא צפוי, שעשוי לתסכל צופים שיגיעו עם ציפייה לריגוש ז'אנרי. הוא מיועד לאלו המצוידים בסבלנות וקשב, ונכונים לסרט שמותיר מרחב רב למחשבה עצמית במהלכו (וגם לאחר סיומו). צופים אלו יתוגמלו בחוויית צפייה ייחודית.
העבריינים - טריילר
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
באופן שטחי, "העבריינים" משתייך לז'אנר סרטי הפשע, וזאת בגלל שוד בנק המהווה אירוע שמניע את עלילתו. יש לזכור ששוד קולנועי אינו רק בסיס לסצנות פעולה ומתח, אלא סיטואציה שבצד הסיכוי להתעשרות מהירה עשויה להוביל לאובדן החופש והחיים. לכן שוד יכול להיות נקודת מוצא לשלל תמות: תכנון מושלם שאותה מחרבת האקראיות ("השוד" של סטנלי קובריק), הרהור אקזיסטנציאליסטי על נאמנות ואחווה ("המעגל האדום" של ז'אן-פייר מלוויל), או הצבת החריגות של אינדיבידואל מול מערכות חברתיות ("אחר צהרים של פורענות" של סידני לומט). השוד שמתרחש בתחילת ה"העבריינים", אולי השוד האיטי ונטול האנרגיה בתולדות הז'אנר, מהווה נקודת מוצא עלילתית לעיסוק בשאלת החופש של שני הגיבורים ויכולתם להשיג אותו.
לביקורות סרטים נוספות:
הדקות הפותחות מלוות את מוראן (דניאל אליאס) בדרכו לעבודתו/עבדותו. הוא פקיד בבנק קטנטן בבואנוס איירס, בסניף שנראה כאילו נתקע במלכודת זמן לפני 50 שנה. הסיקוונס הלא קצר המלווה אותו לעבודה ממסגר את חייו בשגרת בוקר אפרורית. חי לבדו, נוסע לבדו, שותה את קפה הבוקר בלי כל תקשורת עם אדם אחר. באותו יום יש פרשייה קטנה הדורשת בירור: משיכת כספים של לקוחה מתעכבת כי יש לקוח נוסף של הבנק בעל חתימה זהה לחלוטין. זו לא תהיה הפעם האחרונה שבה מוטיב הכפילות יופיע בסרט. במהלך יום עבודה זה יממש מוראן את כוונתו לשדוד את הבנק שבו הוא עובד.
3 צפייה בגלריה
לא כל שוד קולנועי הוא בסיס לסצנות פעולה ומתח. מתוך "העבריינים"
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
מטרת השוד היא לא להתעשר. הסכום שמוראן הוציא מהכספת הוא כ-650 אלף דולר, סכום כפול מזה שאותו הוא היה עתיד להרוויח בעבודה בבנק ב-25 השנים שנותרו עד גיל הפרישה. הרעיון של החיים שלמים שחולפים בעבודה חסרת משמעות מודגש כמה פעמים בסרט. כך, למשל, כשמנהל הבנק המבוגר יטען שהוא כבר 55 שנה בעבודה. מוראן מחליט לשדוד כדי להפוך לאדם חופשי.
הוא לא מנסה להסתיר את לקיחת הכסף מהמצלמות בכספת הבנק. הוא יודע שעדויות חותכות לאשמתו תצולמנה. התיכנון שלו הוא להסגיר את עצמו, להיכנס לכלא לתקופה המיועדת לפשע זה (שש שנים ואחרי קיצור זמן על התנהגות טובה יוותרו 3.5 שנים), ואז לבלות את המשך חייו כאדם חופשי שאת אורח חייו צנוע יהיה אפשר לכלכל בסכום שנותר. סכום הכסף כפול מצרכיו כי מוראן נזקק לשותף, אדם שישמור על הכסף בתקופת הכליאה, ושאיתו הוא יחלוק את השלל.
השותף שבלא ידיעתו נבחר למשימה הוא פקיד נוסף באותו בנק ששמו רומאן (אסטבן ביגלארדי – שחקן קבוע בסרטיו של מורנו). מוראן מציג בפני רומאן (שמותיהם הם אָנַגְרָמָות) את תוכניתו כעובדה מוגמרת. אם הוא יבחר לא לשתף פעולה, מוראן תמיד יוכל לנקוב בשמו כמי שהיה שותף לפשע. רומאן מסכים בעל כורחו, ומוראן נותן לו מתנה – תקליט של להקת הרוק הארגנטינאית "פאפוס בלוז" - שהשירים שכתב הסולן שלה נורברטו אניבל נפוליטנו (המכונה "פאפו") יהיו מרכיב מרכזי בפסקול של הסרט. בעיקר השיר "A Dónde Está La Libertad?" ("היכן החירות?") החותם את הסרט ונושא את רעיון החיפוש המצוי בליבו. לא בכדי התקליט עצמו יתגלגל במהלך הסרט מיד ליד.
העיסוק של "העבריינים" ברעיונות הקשורים לחופש, מתקשר לדיאלוג, שאותו מקיים הסרט עם יצירות נוספות שיצוטטו בהמשך. קטעים משירים של המשוררים הארגנטינאים חואן לאורנטינו אורטיס ("ירדתי לנהר") וריקרדו סלאראיאן (La Gran Salina). וכן קטעים מ"הכסף" (1983), סרטו האחרון של רובר ברסון, המציג השתלשלות דטרמיניסטית קודרת שמובילה ממעשה פשע קטן לחורבן נורא. חיבורים אלו מעידים על הזיקה של הסרט לאלמנטים המזוהים עם הגל החדש הצרפתי – המבנה הנרטיבי המשמש קנבס רחב ידיים של הדרכים הלא צפויות שבהן נעה העלילה (בדומה לסרטיו של ז'אק ריווט), והשילוב של קטעי שירה וקטעי סרטים שממסגרים את גורל הגיבורים – כפי שעושה גודאר ב"עד כלות הנשימה" ו"לחיות את חייה".
"העבריינים" נחלק לשני פרקים. עלילתו מתקדמת בין חלקים, שבהם מוראן ורומאן מתפקדים לחילופין כדמויות הראשיות. מוראן בתוך הכלא, ורומאן במערכת יחסים, שייתכן שמונעת רק מכוחה של אינרציה. פעמיים במהלך הסרט מורנו ישתמש במסך מפוצל כדי להדגיש את האופן שבו הדמויות משמשות אותו לבחינת הדרך בה כל אחת מהן חותרת להשגת חופש. לשניהם תהיה במהלך הסרט אפשרות אמיתית להשיג זאת, והיא תהיה קשורה לחיים באזור הכפר, הרחק מהשיממון של העיר. מקום בו נמצאות שתי אחיות, נורמה (מרגריטה מולפינו) ומורנה (סיסילייה ריינרו) – עוד אנגרמות שמהדהדות זו את זו, הנשים מול הגברים, וכולם את שמו של הבמאי.
מלבד הקצב האיטי, והעלילה הנדמית לעיתים כלא ממוקדת (בפועל היא מאוד מדויקת), יש גם אלמנטים סמלים ועלילתיים שלא עוברים את מבחן הסבירות. למרות ש"העבריינים" נראה כמעוגן במציאות, המחויבות העמוקה שלו היא לתפקודו האלגורי. ההגעה לשליש האחרון של הסרט (כלומר, השעה האחרונה) מאפשרת למקד את התמות שלו באופן לא צפוי. זה קצת מזכיר את המהלך של טרנטינו ב"ספרות זולה", מניפולציה הכוללת הסתרה של אירועים עלילתיים קודמים, ושליפתם בחלק השלישי בדרך המקנה להם משמעות שלא הייתה קיימת במבנה נרטיבי ליניארי. "העבריינים" הוא סרט מאתגר אך מאוד מתגמל.
