יש למשינה לא מעט שירים על נסיעה ותנועה, ובדרך להופעה שתפתח את סיבוב הקיץ החדש שלהם, אני מתחיל להרכיב לי בראש פלייליסט מהשירים האלה. אני מתחיל עם "מכונית", מוסיף את "רכבת לילה" ומרחיב קצת את ההגדרה כדי שגם "בדרך אל הים" ו"עתיד מתוק" עם קו 5 יוכלו להיכנס. הדרך מהשרון אל האמפיתיאטרון הרומאי העתיק בקיסריה זורמת חלק לשם שינוי, על אף שזה יום חמישי לפנות ערב, ואני מחליט לסיים עם פלייליסט התנועה, ומתחיל להכין אחד חדש שיורכב מהדמויות שהופיעו בשירים של יובל בנאי, שלומי ברכה, מייקל בנסון, איגי דיין ואבנר חודורוב.
4 צפייה בגלריה
נהנים לנגן ביחד, ולרוב גם עושים זאת טוב יותר מסיבוב לסיבוב. משינה בקיסריה
(צילום: אורית פניני)
אנה, דני וסוזי בלי היד - ברשימה. גם קאנטרי ג'ו, גברת שרה השכנה, רני, שכנראה עדיין נמצא בפריז ולא מוצא טיסת צ'רטר חזרה, דוקטור קליני, פחי שואו, כרים עבדול זמר ו"אפס אפס יוסף יוסף האיום" בפנים. אפילו לנדסמן ופולנסקי התפלחו פנימה איכשהו. כולם מתערבבים לי בראש ומתחילים להעלות זיכרונות. מבקר מוזיקה אמור להגיע להופעה או לאלבום עם ראש פתוח ואוזניים נקיות, אבל לפחות במקרה של משינה קשה לי לפעמים להיות אובייקטיבי עד הסוף. קצת כמו כתב ספורט שנשלח לכתוב על משחק גורלי של הקבוצה שלו – וגם את זה עושים לא פעם בעיתונות, ואין עם זה שום בעיה. אה, וגם פרשנים פוליטיים הולכים לקלפי כשיש בחירות.
גדלתי על משינה. את הקסטה של אלבום הבכורה שלהם, זה עם הקופים על העטיפה, שיצא כשהם עוד היו רק ארבעה, קיבלתי בגיל 10. "העמותה לחקר התמותה" הוא עדיין הסיבה העיקרית לכך שמחנה הקיץ של בני עקיבא ב-1990 היה כזה מוצלח. הוויכוחים בתיכון על ההשפעות שהם שאבו מהפיקסיז חוזרים אלי בכל פעם שאני נזכר במופע, שחתם את הסיבוב של "מפלצות התהילה" ובקושי הגיעו אליו אנשים. את הסיבוב הבא - של "שיא הרגש", שדווקא היה מלא, עוד הספקתי לראות בפסטיבל הבלוז היחיד שנערך בחיפה ב-1993. שנה וקצת אחרי זה קניתי את הדיסק "להתראות נעורים שלום אהבה" בדרך הביתה באחת מהחופשות הראשונות מהטירונות. את הופעת הפרידה של משינה כבר שמעתי בהיחבא במהלך תורנות שמירה במוצב קר בלבנון.
לפני כמעט 20 שנה, כשהמשינאים חזרו, כבר התייצבתי מולם בכובע מקצועי. מאז ראיתי את (וכתבתי על) מרבית הגלגולים הבימתיים שלהם: הפאזה האקוסטית, הסיבוב עם אהוד בנאי, ההופעות שציינו ימי הולדת לאלבומים שלהם וגם מופע בצהרי שישי בבארבי שאליו הלכתי עם האמצעי שלי. נוסטלגיה היא עניין מסובך, ועל אף שהשתדלתי להגיע להופעות האלו עם דף נקי (תרתי משמע), העבר שלי וההווה שלהם התערבבו לא פעם בראש, וממנו נשפכו מילים אל הטקסט שנשלח למערכת. לא בכל פעם הביצועים התעלו על אלו שהופיעו באלבום, אך בכל מפגש מחודש עם משינה, התברר לי עד כמה החבורה הזאת נהנית לנגן ביחד, ושלרוב היא גם עושה זאת טוב יותר מסיבוב לסיבוב. יש דברים שאפילו מוזיקאי רוק משופשפים לא מסוגלים לזייף. בדיוק כמו שיש תחושות שמבקר, אפילו שבמקרה הזה הוא גם די אוהד, קולט מיד.
אני מהדור שגדל על משינה. את כוורת ותמוז לא שמעתי בזמן אמת. כשתיסלם ובנזין התפרקו הייתי בקושי בכיתה ג'. ומכל הלהקות שפרצו פה בתחילת הניינטיז - ושצרכתי וצרחתי אז בלי הפסקה בלייב ובמערכת שבחדר שמרתי על קשר רצוף רק עם בודדות. את משינה כבר העברתי, הרבה בזכות אשתי, הלאה. מטבע הדברים החינוך הביתי התמקד באלבומים הקלאסיים שלהם, ופחות בשלושה שהם הוציאו בפרק ב'. הפייבוריטים המאוד ברורים שלי בשנים האחרונות הם "משינה 3" ו"העמותה לחקר תמותה", אולי כי הם מיטיבים להציג את הפן המחויך יותר של משינה.
מבקרי מוזיקה מקבלים לרוב את רשימת השירים שהלהקה עומדת לבצע על הבמה, כמה דקות לפני ההופעה. אני נכנס ותופס את המקום שלי ומקבל מהיחצנית של הלהקה את הדפים את רשימת השירים שתיכף ינוגנו פה. הם מקופלים ואני מתלבט אם לפתוח אותם. השם של סיבוב הקיץ החדש של משינה מותג כ"חגיגה", במסגרתה תופיע הלהקה בחודשים הקרובים בירושלים, ברעננה באשדוד ובבנימינה, ואני רוצה לשמור לעצמי כמה הפתעות. אולי ככה אני אזכה לשמוע פתאום את "שלמונזה" או את "אכזבה" או "געגוע" - רק בשביל הסולו של ברכה.
חצי שעה אחרי שהם היו אמורים לעלות ולנגן , אין עדיין זכר למשינה. אנשים ממשיכים לזרום אל האמפי, והרשימה עדיין מקופלת. הקהל מורכב בעיקר מבני 40-50, ופה ושם גם ילדים. ההתפלגות המגדרית כמעט שווה, גם זה לא עניין שכיח בהופעות שכאלו. בעשרים דקות לעשר, שנייה ורבע שלפני שהאורות כבים, אני כבר לא יכול להתאפק יותר ומציץ ברשימה לרגע. הפתעות רבות אני לא מצליח לאתר שם, ציפייה להנאה גדולה דווקא כן.
הם עולים ופותחים עם שלישייה מהירה מאלבום הבכורה: "אופטיקאי מדופלם", "בלדה לסוכן כפול" ו"אנה". הקהל, ששילם לא מעט כסף עבור הכסאות שלו, עומד כבר מהבית הראשון של השיר הפותח. אחרים מתחילים בתנועה קדימה כדי לשפר עמדות. הסאונד כרגע עמום ולא חד מספיק, אבל תוך כמה דקות הוא ישתפר. אנחנו בקושי בשיר השני, חברי משינה עדיין עצורים משהו, העיבודים שומרים על נאמנות גבוהה למקור, אבל באוויר מתחיל להיווצר וייב של הדרן.
כשהם עוברים ל"ואנחנו שניים" כבר פחות מחמישה אחוזים נותרו במצב ישיבה. על אף שמכיוון הבמה לא קורה בינתיים שום דבר יוצא דופן, לפחות מערכת הסאונד נפתחה לגמרי וגם הקהל. בנאי לא מדבר הרבה בין השירים – כנראה בגלל מה שעבר עליו השבוע, אבל הוא מודה לקהל ואומר שהוא וחבריו מרגישים אותם. "שלג צח", שמוגש בעיבוד מעט מהיר, הוא בדיוק מה שמשינה והקהל שלה צריכים בשביל לדחוף את העסק הזה עוד קצת קדימה. אין אחד מהאלפים בהופעה שלא שר את כל המילים. כנ"ל ב"בדרך אל הים" או ברגאיי של "רני בפריז" עם מעברי הדאב שתורמים לביצוע הנהדר. החמישייה שעל הבמה מנגנת הרבה, בייחוד בנסון עם הבס הממגנט שלו, וקיסריה שרה במקהלה.
בנקודה זו כבר לא ברור למה טרחו בכלל להציב כיסאות, או לדרוש תשלום עבורם, כי אף אחד לא יושב. כש"למה לי פוליטיקה עכשיו" מתחיל עם האינטרו הפינק פלוידי שלו, אתה מרגיש שהשמיים מתקרבים אליך או שאתה אליהם, רגע השיא הראשון באמת של הערב נרשם. כשבנאי מגיע לשורה "עסקי הרוקנרול" אתה מבין שלו ולחבריו יש (עדיין) את העבודה הכי טובה בארץ.
למעט "עומדת על הגבול" החדש, שמרבית הקהל ניצל כדי לשבת קצת ולבדוק מה חדש בניידים שלהם, הסט ליסט המשניאי התקבע אמש סביב הקלאסיקות, די בעקשנות ועם מעט מאוד חריגות. ייצוג גבוה ללהיטים מהחצי הראשון של פרק א' – עד "העמותה", וקצת פחות להמשך. "דני" היה השיר היחיד שבוצע מ"שיא הרגש" וגם "מפלצות התהילה" שלח רק שני נציגים, "את באה לבקר" ו"אין מקום אחר" שחתם ערב סופר מהנה.
למרות שלא הכל הלך ממש חלק אמש בקיסריה (הסאונד הלא אחיד, ההמתנה הארוכה מדי עד לרגע שבו הם עלו, היעדר התעוזה ברשימת השירים), אין אחד שלא יצא מאושר בתום כמעט שעתיים במחיצת משינה. אף אחד מהאלפים האלו, ששרו כל מילה לאורך הערב, לא היה רוצה להיות במקום אחר או לשמוע להקה אחרת. סביר להניח שההופעות הבאות בסיבוב הנוכחי של משינה (בירושלים, ברעננה, באשדוד ובשוני) יהיו טובות אפילו יותר, בטח אם החמישייה תשלב עוד שניים-שלושה "בי-סיידים" כמו "פולרואיד" או תחזיר לבמה את "עתיד מתוק" שמשום מה לא בוצע אמש. מדובר בלא יותר מעוד עשר דקות עבודה, ואז התמורה, שגם ככה הייתה מאוד גבוהה אתמול בקיסריה, כבר תהיה קרובה למושלמת.
